ִמיה

כשאני עוצרת את הרכב השכור שלי בלי לדומם את המנוע ליד שער אחוזת
החוף של גרייסון בנט בהמפטונס, אני בוהה בלוח המקשים. הקוד לא יהיה
אותו קוד. עברה כבר שנה. הוא בטח שינה אותו, ובכל זאת, במקום ללחוץ על
כפתור האינטרקום, היד שלי רועדת כשאני מושיטה אותה לעבר הספרות.
אני מקישה את הקוד שהשתמשתי בו בעבר לעיתים קרובות, והשער מתחיל
להיפתח באיטיות. אני אוחזת בחוזקה בהגה, וחלק כלשהו בתוכי רוצה
להאמין שגרייסון לא שינה את הקוד כי הוא קיווה שאחזור. וזה מגוחך. הגבר
הזה בגד בי. הוא מעולם לא אהב אותי. הוא פגע בי, ובכל זאת הנה אני כאן,
עומדת על סף הדלת שלו ומתכוונת לבקש ממנו שייתן לי להיכנס לביתו
ולממלכתו.
אני ממשיכה לנסוע ברכב הפשוט ששכרתי בעיר כדי להימנע מטיסה
במסוק ומקיפה את שביל הכניסה המעגלי. אני עוצרת בצד הנגדי של הבית
וחונה תחת עץ הערבה האהוב עליי. ברגע שאני מכבה את המנוע, הלב שלי
מתחיל להלום בפראות. אני לא מאמינה שאני עושה את זה, אבל אני כן. אני
פה. אני עושה את זה. אני תולה את רצועת התיק באלכסון על החזה ונותנת
לו לנוח על הירך שלי המכוסה בג’ינס. אין כבר דרך חזרה עכשיו.
אני מכריחה את עצמי לצאת מהרכב, משב רוח צונן של סוף אוקטובר
נושב מהים ומקבל את פניי. שערי החום בהיר מתנפנף, והקרירות על

העורף שלי גורמת לי להתכרבל עמוק יותר בתוך הסוודר בצבע תכלת שאני
לובשת. אני שואפת את הריח הרענן של האוקיינוס, ומייד אחריו מגיע טעם
המלח על שפתיי, ואיתו גם הזיכרונות מהמקום הזה, של גרייסון ושלי כאן
יחד. אני לא מאמינה כמה רגשות מציפים אותי כשאני חוזרת למקום הזה.
למה אני פשוט לא מצליחה להתגבר על הגבר הזה? אבל התגברתי עליו. זו
רק תגובה לתקופה בחיי שבה הגבר הזה גזל ממני כל נשימה. זה חלק ממני,
בדיוק כמו שהוא תמיד יהיה.
עם המנטרה הזאת שמהדהדת בראשי, אני ממהרת קדימה ועולה
במדרגות האחוזה האלגנטית, בעלת שלושת הצריחים וחיפוי העץ. החזה
שלי מתכווץ כשאני נזכרת שבפעם האחרונה שהייתי כאן, גרייסון בדיוק
ירש אותה מאביו המנוח, איש שאהבתי והערכתי. איש טוב עם טעם מעולה
וסטנדרטים יוצאי דופן. ריימונד בנט לא הסתפק בפחות ממושלם, והבית
המדהים הזה הוא דוגמה לכך.
אני נעצרת ליד הדלת ושולחת יד לפעמון, אבל ידי צונחת, והעיניים
שלי נעצמות כשגל של זיכרונות מסתער עליי — הריב, הבגידה, הדמעות,
כל כך הרבה דמעות מייסרות שהוא אפילו לא היה ראוי להן. אבל יש גם
כל כך הרבה יותר — ההיסטוריה המשותפת שלנו. הדרך שבה הוא גרם לי
להרגיש שאני כל עולמו, כשברור שלא הייתי, אבל זה לא משנה. אני פשוט
לא מצליחה לשכוח אותו, וכשאני עומדת כאן עכשיו, אני עדיין יכולה
להריח את הבושם שלו בניחוח יער ולטעום את התשוקה שלו ו… אלוהים
אדירים. עיניי נפקחות בבת אחת. מה אני עושה? אני לא יכולה להיות פה.
הייתי צריכה פשוט להתקשר.
אני מסתובבת ויורדת במדרגות, אבל ניסיון הבריחה שלי מגיע מאוחר
מדי. נהמת מנוע של מכונית יוקרתית נשמעת רגעים ספורים לפני שפורשה
בוקסטר שחורה, המכונית המועדפת על גרייסון, מקיפה את שביל הכניסה
ודוהרת לעברי. אני נעצרת במדרגה האחרונה, ובאותו רגע הוא בולם
את המכונית ישירות מולי. אני עוצרת את הנשימה, מתכוננת להשפעה

שתמיד הייתה לגבר הזה עליי, ואומרת לעצמי שהפעם זה לא יקרה. אני
כבר לא אותה האישה שהייתי כשהיינו יחד. אני חזקה יותר. קשוחה יותר.
צינית יותר.
אני לא אפול לרגליו של גרייסון בנט.
הוא מכבה את המנוע ופותח את הדלת, ברור שהוא לא מתכוון להיכנס
לחניה המקורה. אני כאן. הוא רוצה לדעת למה. הוא יוצא מהרכב ומזדקף
למלוא קומתו, מטר ותשעים של גוף מוצק, והרוח משחקת בשערו הכהה,
הגלי והעבה כמו שאצבעותיי נהגו לעשות בעבר. הוא סוגר את הדלת, מכנסי
הג’ינס הדהויים והחולצה השחורה הארוכה שלו נצמדים לכל סנטימטר
חטוב בגופו, שנראה מושלם בגיל שלושים ושמונה בדיוק כמו שהיה בגיל
שלושים וארבע, כשנפגשנו. אז, כשהייתי בת עשרים ושבע, צעירה ממנו
בשבע שנים, החוכמה והביטחון העצמי שלו עוררו בי הערצה ומשיכה.
הוא צועד לעברי בנינוחות, הצעדים שלו רגועים אבל בכל זאת הוא
מתקרב אליי כמו טורף, נוטף כוח וחן. הוא נעצר מולי, מתנשא מעליי
למרות המדרגה שאני עדיין עומדת עליה. הוא קרוב, כל כך קרוב. המבט
שלי חולף על רמז קל של אפור בזקן המטופח שלו, שמושך אותי קצת יותר
מדי. ריסיי צונחים, ואני נושפת אוויר לפני שאני מכריחה את עצמי להרים
אליו את המבט שוב. עיניי מתנגשות בעיניו הירוקות והעוצמתיות. ולמרות
כל השיח הפנימי שלי לא להגיב אליו, אני מגיבה.
אני מרגישה כל מגע שאי פעם חלקתי עם הגבר הזה, ממש כאן,
ממש עכשיו.
“מיה,” הוא אומר ברכות, ואני נשבעת שאני מרגישה את הקול שלו כמו
ליטוף של יד.
“גרייסון,” אני אומרת, והשם שלו מתגלגל על לשוני נכון כל כך ועם
זאת שגוי כל כך. נכון כל כך. שגוי כל כך.
“לא ציפיתי לראות אותך,” הוא אומר. “אף פעם.”
יש בקול שלו קרירות פתאומית שדוקרת אותי כמו להב חד.

אני עורכת דין ואני טובה בעבודה שלי. אני יודעת לשמור על איפוק,
זה אחד הכישורים הכי חזקים שלי, אבל עכשיו אני מגיבה כשאני לא רוצה
להגיב. “זאת הייתה טעות,” אני אומרת. “תשכח שהייתי פה.” אני עוקפת
אותו ויורדת מהמדרגה, אבל הוא תופס את זרועי ומסובב אותי מולו. חום
קורן מהיד שלו, במעלה זרועי, ומציף את החזה שלי ושאלוהים יעזור לי,
הפטמות שלי מתקשות.
“היו בינינו הרבה טעויות,” הוא אומר. “אל תוסיפי עוד אחת בזה שתנסי
לברוח אחרי שבאת לכאן.”
הוא צודק, אבל זו המחשבה היחידה שאני מצליחה לגבש. אני לא
מסוגלת לחשוב כשהוא נוגע בי. אף פעם לא הצלחתי לחשוב כשהגבר הזה
נגע בי. “אתה יכול לא לגעת בי, בבקשה?” אני לוחשת.
הוא מרפה ממני כאילו שרפתי אותו, כשבעצם הוא זה ששרף אותי.
הלסת שלו מתהדקת, עיניו הופכות קרות כקרח. “בואי ניכנס,” הוא אומר
ומסמן לי להתקדם, ואני מכירה את הגבר הזה. אני עדיין מכירה אותו טוב
כל כך. פגעתי בו עכשיו. למה אכפת לי שפגעתי בו? הוא הרי לקח סכין
וחתך אותי לגזרים.
ובכל זאת, אכפת לי. “גרייסון…” אני מתחילה להגיד, לא בטוחה מה אני
עומדת לומר או אם אתחרט על כך, אבל הוא קוטע אותי.
“בואי ניכנס, מיה,” הוא פוקד בקול מלא כעס. הוא כמעט אף פעם
לא מאפשר למישהו לראות אותו כועס, אבל זאת אני, תמיד הייתי זו
שהצליחה לפרוץ את כל חומות הפלדה והשליטה העצמית שלו. או שאולי
לא. אולי רק חשבתי שפרצתי, כי בכל הנוגע לגרייסון שום דבר לא היה כמו
שחשבתי שהוא.
אני פונה ועולה במדרגות, והוא לא מנסה לשחק במשחקי כוח ולצעוד
אחריי. זה לא הסגנון שלו. הוא הולך לצידי, והצעדים שלנו מסתנכרנים
כשאנחנו עושים את דרכנו אל המרפסת, מה שמעניק לי את האשליה של
שליטה משותפת. אי אפשר לחלוק שליטה עם גרייסון. את רק חושבת שאת

יכולה. זו הייתה הטעות שלי עם הגבר הזה. חשבתי שאני שונה. האמנתי
שאני חולקת איתו שליטה. האמנתי שאני חולקת איתו הרבה דברים, אבל
לא חלקתי איתו דבר. הייתי שייכת לו, והבעיה היא שרציתי להיות שייכת
לו, אבל הימים ההם נגמרו. אני לעולם לא אהיה שייכת לו שוב.
הוא פותח את הדלת, ואני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל
אני מסתכלת עליו, וכשעיניו פוגשות בעיניי, אני עושה בדיוק את מה
שנשבעתי לעצמי שלא אעשה. אני צוללת לתוך החום הלוהט של כל השנים
המשותפות שלנו ונופלת לרגליו של הגבר הזה, באופן ששום גבר אחר
מעולם לא גרם לי ליפול. אני שונאת אותו. אני אוהבת אותו. אני שונאת
אותו. וכאילו זה איכשהו מגן עליי מכל מה שהוא עבורי, אני חומקת פנימה
אל מבואת הבית שלו.