טרי גיבס, Kockin s’Somebody
1985

זה היה בבוקר חג הפסחא כשהשטן התיישב על הספסל האחורי בכנסייה של
אבא שלי.
עמדתי בשורה הראשונה במרכז המקהלה ושרתי את השיר “is Great
Faithfulness Thy”. בקושי זיהיתי אותו עד שהמבט שלו לכד את מבטי
והוא חייך בזחיחות.
האם הוא זיהה אותי? לא חשבתי שזה אפשרי.
אייזק קורי התגייס לצבא שש שנים קודם לכן, כי אבא שלו איים שהוא
יירה בו אחרי עימות זניח עם המשטרה. הוא עיבר את בתו של מאמן
הפוטבול והסיע אותה שעתיים צפונה מעיירת דווילס הד, מיזורי, אל סניף
מרפאת הורות מתוכננת, שם ביצעו הפלות.
דניאל הארווי שכבה עם הרבה בנים. הייתי בת שתים־עשרה, אבל אני
זוכרת את אבי אומר לאימא שלי שדניאל צריכה לסגור את הרגליים שלה.
לקח לי כמה שנים לקשר בין שני הדברים. אחרי הכול, אימא שלי נהגה
להגיד לי לסגור את הרגליים כשלבשתי שמלות בלי טייטס. מאוחר יותר,
אימא ריכלה עם סנדי, השכנה שלנו בהמשך הרחוב, שגם אייזק היה אשם.
אחרי שהמאמן הארווי הזמין את המשטרה ואיים להרוג את אייזק, וסלי

קורי לקח את רובה הציד שלו והוביל את בנו הבכור לאסם, בשביל משהו
שהוא קרא לו רגע של הארה וחזרה לישו. מייד אחרי סיום הלימודים, אייזק
התגייס לצבא.
“השבח לאל,” אמר אבא כשהמקהלה התיישבה על שלוש שורות
ספסלי העץ שחרקו כמו רצפת העץ הישנה. “בואו נתפלל.”
כל חברי הקהילה הרכינו את ראשיהם — חוץ מאייזק. הוא הסיר את
העטיפה מביצת שוקולד קטנה ונגס בה. המילוי הלבן נזל לו על הסנטר.
פלטתי נחרת צחוק ומייד כיסיתי את הפה בכף היד. כשהסנטר שלי
היה מורכן וצמוד לחזה, הגנבתי מבט לעבר אבא שלי, הכומר ג’ייקובסון.
הוא הזדעף אליי בזמן שהודה לאלוהים על שהקריב את בנו כדי לכפר על
חטאינו. פחדתי שאני אהיה הקורבן הבא, אז עצמתי את העיניים בחוזקה
ושילבתי ידיים על החזה חזק כל כך שאיבדתי תחושה באצבעות.
עד שחברי הקהילה הדהדו את האמן של אבא שלי, אייזק כבר סיים את
הביצה ומחה את הקרם מהסנטר.
“זה אח של מאט?” החברה הכי טובה שלי, הת’ר, רכנה לעברי ולחשה לי
באוזן. לנשימה שלה היה ריח של סוכריות הג’לי בטעם פירות שהיא אכלה
בסתר בין השירים.
זאת הייתה הפוגה מהריח הקבוע של ספרי מזמורים עבשים ונרות
בוערים.
“נראה לי,” אמרתי בשיניים מהודקות ובחיוך מזויף.
פעם היו לאייזק שיער ארוך ושחור, חפיסת סיגריות בכיס ואוזן שהוא
חורר בעצמו. הוא והחברים שלו הקימו להקה בתיכון. אבא שלי אמר
שהמוזיקה שלהם היא כפירה נגד אלוהים.
ואם אני זוכרת נכון, מאוד יכול להיות שככה הם גם קראו ללהקה
שלהם.
עכשיו השיער של אייזק היה קצוץ, לא היו לו עגילים, כתפיו
נעשו רחבות והלסת שלו הייתה מסותתת יותר. הוא הפך לגבר במלוא

מובן המילה.
במהלך הדרשה, הת’ר נעצה בי מרפק ולפעמים טפחה על הנעל שלי
בנעל שלה.
שתינו הפכנו להיות חברות עוד לפני שעשינו את הצעדים הראשונים
שלנו, אז היא לא הייתה צריכה להגיד לי מילה. כבר ידעתי מה המשמעות
של כל דקירה ונעיצה — אחיו הגדול של החבר שלי היה לוהט.
“המשך חג פסחא מבורך לכולם,” אמר אבא, שנראה כמו בובת קן
הודות לחיוך המבהיק שלו והשיער הבלונדיני הגלי והמטופח. עיניו
הכחולות עברו אל המקהלה, סימנו לנו לעמוד ולהוביל את כולם במזמור
הסיום, “Soul My with Well Is It”.
כמה דקות אחר כך, חברי המקהלה תלו את הגלימות האדומות שלהם
בארון האחורי ליד המשרד של אבא, שהדיף ניחוח של קפה מגורען.
הצטרפתי להורים שלי ולשתי אחיותיי הקטנות, איב וגבי, ליד המזבח לפני
שיצאנו מהכנסייה ביחד כמו שעשינו בכל יום ראשון. מאט והמשפחה שלו
חיכו בתחתית מדרגות הכנסייה. הוזמנו לבית שלהם לארוחת הפסחא.
החבר שלי נראה נאה בבגדי הכנסייה שלו — חליפה כחולה כהה ועניבת
טורקיז. שערו השטני היה סמיך וגלי, כמו השיער של אימא שלו, ואייזק
נראה בדיוק כמו וסלי, אבא שלו — עור שזוף, שיער כהה ועיניים חומות
עמוקות שיכלו להעביר רעד אפילו באדם החזק ביותר.
“פסחא שמח, שרה,” ויולט, אימא של מאט, חיבקה אותי. “את
נראית כל כך יפה.” היא שחררה אותי והעבירה את ידיה במורד השיער
הארוך והבלונדיני שלי, עד לקרדיגן הלבן שלבשתי מעל לשמלה ורודה
חסרת שרוולים.
אבא התעקש שנכסה את הכתפיים בכנסייה וויתר רק לכלות בשמלות
חתונה. הנחתי שהוא מבין שהן עומדות להפוך לנשים ולאבד את הבתולים
שלהן, כי בעיני אבא שלי, כל הכלות היו טהורות.
“תודה,” לחשתי לוויולט כשהיא העבירה את ציפורניה הארוכות בשערה

הבלונדיני המדורג בדיוק כשמאט אחז לי ביד.
“אייזק, אתה לא נראה כמו אותו נער שעזב את העיירה,” אבא שלי אמר
כשהוא לחץ לאייזק את היד ובחן את מכנסי הג’ינס הקרועים שלו, מגפי
הבוקרים המלוכלכים וחולצת הכפתורים הלבנה והמקומטת שאת שרווליה
הוא הפשיל כדי לחשוף לעיני העולם את הקעקועים שלו, כולל לב שסכין
ננעצה בו.
התרשמתי כשראיתי שם גם צלב. אבל לדעתי, אבא שלי התמקד דווקא
בנחש שהתפתל מסביב לצלב, ויכול להיות שהוא פירש את זה בתור עוד
מעשה כפירה באלוהים.
“אני אקבל את זה כמחמאה, פיט.”
וסלי כחכך בגרון והרים אל אייזק גבה.
אייזק ניסה להסתיר את התגובה שלו, אבל אני לא פספסתי את הדרך
ששפתיו התעקלו בחיוך קטן כשהוא התנצל. “סליחה, הכומר ג’ייקובסון.”
לאבא קראו פיטר. רוב האנשים קראו לו הכומר ג’ייקובסון. אימא
והסבים שלי קראו לו פיטר. אבל אף אחד לא קרא לו פיט.
הצמדתי את השפתיים כדי להסתיר את השעשוע שהרגשתי, ומאט
צמצם אליי את העיניים כאילו לא הבין למה התאמצתי לכבוש חיוך. אבל
אייזק ידע, והמבט שהוא שלח אליי, עם הניצוץ השובב בעיניו, רמז לי שהוא
עשה את זה רק כדי לראות את התגובה שלי.
“אימא, אני יכולה ללכת לבית של ארין?” שאלה איב ומשכה בכתף
של השמלה הקיצית הצהבהבה של אימא שלי עם שרוולים באורך
שלושה רבעים, ובשרשרת הפנינים הכפולה של סבתא שלה שהיא ענדה
מסביב לצוואר.
אימא הסיטה את הפוני מהפנים שלה וליטפה את שערה החום והמשיי.
“לא, איב. אנחנו אוכלים ארוחת ערב עם משפחת קורי.”
“אימא —”
“איב,” אמר אבא בקול העמוק האופייני שלו שהחזיר כל אחד ואחד מבני

העדר למקום, וזה כל מה שהוא היה צריך לעשות כדי לשים סוף לשיחה.
איב לא הצליחה לכבוש את הדחף לגלגל את עיניה הגדולות והחומות
ולהיאנח ברוגז. היא הייתה בת שש־עשרה, אבל התנהגה כמו בת עשרים.
אני הייתי הבכורה, אבל לא הייתי מרדנית כמו איב, שהייתה אמורה להיות
הבת האמצעית המיושבת בדעתה, על פי סבתא ג’ייקובסון. ההתנגדות שלי
לדמויות סמכות הייתה מעודנת יותר, כי אני ירשתי את הגן שעורר בי דחף
לרצות את כולם.
איב ירקה אוכל כשהוא לא מצא חן בעיניה, אני החבאתי את שלי במפית
ונתתי אותו לכלב אחרי ארוחת הערב. גבי, לעומת זאת, בלעה הכול בחיוך.
היא הייתה בת ארבע־עשרה וניסתה לרצות את כולם כמוני. לפחות, זה מה
שהיא גרמה לכולם להאמין. אבל אני ידעתי שהיא בסך הכול חיכתה לרגע
שבו תוכל להראות להורים שלנו שהיא יכולה לשאוב מהם כל טיפה של
סבלנות ולבחון את האמונה שלהם פי עשרה יותר מאיתנו. מה גם שהיא
שרבטה שירה בתוך ספר הקודש שלה בכל יום ראשון בתפילה, וההורים
שלנו חשבו שהיא עוקבת באדיקות אחרי הדרשה ורושמת את ההערות שלה.
“מאטי, לא אמרת לי שאתה יוצא עם הבת של הכומר,” אייזק לחש
למאט ופרע לו את השיער עד שהוא העיף לו את היד.
“תפסיק עם זה. זה לא חשוב.” מאט הרפה מידי ויצא מהמעגל שלנו.
הוא הצטרף לכמה מהחברים שלו מקבוצת הבייסבול על הדשא, ליד הצד
הצפוני של הכנסייה הלבנה שלנו, עם הצריח הזהוב.
מאט היה מגיש בבייסבול, הרכז של קבוצת הכדורסל ומלך הנשף,
וכנראה גם יישא את נאום הפרידה בטקס סיום הלימודים הקרוב.
ההורים שלי אהבו אותו בטירוף כי הוא אף פעם לא החזיר אותי אחרי
שעת העוצר ותמיד הגיע לכנסייה בזמן. לא הייתה לו כל כוונה לעשות איתי
משהו מעבר לנשיקות או החזקת ידיים, והוא השתמש במילים לא יפות רק
לעיתים רחוקות, אפילו כשלא היו לידינו מבוגרים.
מתיו קורי היה נוצרי טוב ומציאה אמיתית. זה היה ברור לי ולכל

אחד אחר.
בזמן שההורים שלי נגררו לכיוון השני כדי ללחוץ עוד כמה ידיים, גבי
הלכה למכונית בעקבות איב. לפני שהספקתי לזוז מהמקום, ויולט ווסלי
הסתובבו הצידה כדי לדבר עם הזוג ונדרליסט והשאירו אותי לבד עם אייזק
והמבט הנודד שלו.
“גדלת,” הוא אמר וגירד את הלסת שלו.
כפתרתי את הקרדיגן שלי באצבעות מגושמות. “עזבת לפני שש שנים,
מה חשבת שיקרה?”
הוא ליקק את שפתיו ונענע בראש שלו באיטיות. “לא יודע, אבל לא זה.”
מבוכה הזדחלה במעלה הצוואר שלי בגלי חום מחניקים. “איך הייתה
ביצת השוקולד שלך?” זאת לא הייתה באמת עקיצה, אבל זה כל מה
שהצלחתי לחשוב עליו.
“מתוקה, חמה ולחה. בדיוק כמו שאני אוהב אותן,” הוא אמר.
לא יכולתי להחליט אם הצבא לא הצליח לעזור לאייזק להתבגר או אם
הוא התבגר יותר מדי. מה היה מקומן של רמיזות מיניות על קשת הבגרות?
“מצחיק,” אמרתי וחייכתי בביטחון מזויף.
“את מתחתנת עם י”מ? אני בטוח שההורים שלנו ימותו על זה.”
“י”מ?” צמצמתי את העיניים.
“ילד מושלם,” הוא ענה בקריצה.
גלגלתי עיניים, התעלמתי מהכינוי שהוא הדביק למאט וכחכחתי בגרון.
“אנחנו עדיין בתיכון. אני לא חושבת שמישהו מדבר על חתונה.”
זה לא היה לגמרי נכון. ההורים שלנו זרקו לא מעט רמזים.
“אנחנו עוד יכולים להפוך למשפחה,” הוא אמר. “זה יהיה מעניין, נכון?”
המילה מעניין הייתה בחירה מעניינת, במיוחד לצד החיוך הזחוח שלו.
“היי, שרה, רוצה ללכת לבית של ג’ואנה אחר כך? ההורים שלה יוצאים
הערב,” שאלה הת’ר, שילבה את הזרוע שלה בזרוע שלי והעמידה פנים
שהיא מתעלמת מאייזק.

אבל היא ממש לא התעלמה ממנו, וידעה שאסור לי ללכת לבית של
חברה אם ההורים שלה לא נמצאים שם. היא גם ידעה ששתינו נדלקנו על
אייזק קורי עוד לפני שהיינו בנות עשרה ולא היה לנו מושג מהחיים שלנו.
“הת’ר, את זוכרת את אח של מאט, אייזק?” שיתפתי איתה פעולה
כאילו אף אחת מאיתנו לא שרבטה את השם שלו במחברות בין עמודים של
תרגילים באלגברה.
היא העיפה את התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלה מעבר לכתף
ומילאה את האוויר מסביבנו בניחוח צורב של אמוניה שנידף מהסלסול
שהיא עשתה במספרה. כולן סלסלו את השיער חוץ ממני, כי אימא שלי
אמרה שהכימיקלים יהרסו לי את השיער.
בדיוק כמו שאיפור סתם לי את נקבוביות העור.
ומכנסי ג’ינס צמודים גרמו לי להיראות כמו חוטאת.
והאזנה למוזיקת רוק אנד רול זולה אכזבה את אבא שלי ואת אבינו
שבמרומים.
“לגמרי.” הת’ר חייכה ואחזה בזרוע שלי חזק. “אבל אתה בטח לא זוכר
אותי.” היא עיקמה את האף. “הייתי בערך בת שתים־עשרה או שלוש־
עשרה כשאתה היית שמיניסט.”
“מצטער,” הוא משך בכתפיים. “אני לא זוכר. אבל אני זוכר את ראשון
בבוקר כי מאטי דיבר עליה בלי הפסקה. ונראה לי שעשיתי לה בייביסיטר
פעם או פעמיים.”
“ראשון בבוקר?” היא הסתכלה עליי כאילו הייתי המתורגמנית שלו.
הצמדתי את השפתיים והרמתי את הכתפיים קלות בתגובה. לא רציתי
להיראות כמו מטומטמת מול אייזק, אבל לא היה לי מושג על מה או על
מי הוא דיבר. הוא היה גדול ממני בשש שנים, אז הנחתי שהוא ידע יותר
מילות סלנג.
“שמעתי שהיית בצבא,” היא התעלמה מההערה חסרת הפשר שלו.
“מה את אומרת? נראה לי שגם אני שמעתי משהו כזה.” הוא היה קר

רוח מדי. בטוח מאוד בעצמו. הכול בו היה יותר מדי.
היא הסמיקה כאילו אייזק פלירטט איתה, אבל כשהוא הסתכל עליי,
קיבלתי ממנו הרגשה שונה, מלגלגת יותר. הרגשתי שהוא ידע שנדלקתי
עליו עוד לפני שאחיו הפך לחבר האמיתי הראשון שלי.
“בואי נלך, שרה,” אימא קראה אליי והנידה בראשה אל מגרש החניה.
“אני הולכת לארוחת ערב בבית של מאט,” סיפרתי להת’ר והזדעפתי
לאות הדגשה.
“בסדר.” היא ניסתה להיראות עצובה, אבל נכשלה כי היא הייתה
מוקסמת מדי מאייזק. “היה נחמד לפגוש אותך,” היא אמרה והעבירה את
ידיה על קדמת השמלה שלה בעצבנות.
הוא ענה לה ב”הממ” מעודן בלי להוריד ממני את המבט.
כשהיא גררה את רגליה בכיוון הנגדי, כפתרתי ופתחתי את החלק
העליון של הקרדיגן שלי לפחות שלוש פעמים. “אני מניחה שנתראה בבית
שלך,” אמרתי והעברתי מבט על האזור. “אם תראה את מאט, תגיד לו שאני
נוסעת עם ההורים שלי.”
הוא הנהן בעיקום שפתיים. וכשהייתי במרחק כמה עשרות סנטימטרים
ממנו, אמר, “אין בעיה, ראשון בבוקר.”
עצרתי במקום והעפתי מבט מעבר לכתף. “אני ראשון בבוקר?”
“על מי נראה לך שמאטי דיבר?”
מאט ואני התחלנו לצאת בכיתה י’, אבל לא ידעתי שהיה מאוהב בי מאז
שהיינו בני שתים־עשרה. בכל זאת, התאהבויות בדרך כלל היו סודיות.
“שרה של ראשון בבוקר.” אייזק חייך. “החלום הרטוב הראשון
של מאטי.”
כמעט נחנקתי מההלם ומהרוק שנתקע לי בגרון. אייזק קורי אמר חלום
רטוב ממש מחוץ לדלתות הכניסה לכנסייה של אבא שלי.
הוא היה השטן של דווילס הד.