טרופים:

אויבים לאוהבים. רומן ספורט. החבר הכי טוב של האח. קרבה כפויה.

***

אם לא קשה מספיק להיות הבחורה היחידה בנבחרת הפוטבול של הקולג', עכשיו המאמן החליט לצוות לי את זיק קולינס בתור שותף לחדר – שחקן שחצן והחבר הכי טוב של אחי, שלא ראוי לתואר הזה כבר שנים.

הבעיה היא שהוא מדליק אותי באותה מידה שהוא מעצבן אותי.
אני שונאת אותו ובצדק – ולעולם לא אתן לו לשכוח את הסיבה.
הוא חושב שבגלל שגדלנו יחד, התפקיד שלו הוא להגן עליי, אבל הוא רק מפריע לי, מחליש אותי ומוציא אותי מדעתי.
אני אומרת לו שאני מסתדרת לבד, ואני עושה הכול כדי להעביר את המסר לו ולשאר האומה שצופה בבחורה היחידה בפוטבול מכללות.

לחץ לא משפיע עליי. העובדה שבוחנים כל צעד שלי בשבע עיניים? אני עומדת בזה בקלילות.
אבל לחלוק קירות דקים מאוד עם זיק קולינס? לזה שום דבר לא הכין אותי.
וככל שאנחנו נאלצים להיות יחד, כך אני מתקשה יותר לזהות את הגבול הדק שעובר בין לשנוא אותו… ולרצות אותו.

***

מה מקבלים ממיקס של קולג', פוטבול וקנדי סטיינר?

רומן שהוא כליל השלמות!

פייר קאץ' הוא הספר הראשון בסדרת רד־זון רייוולז, שבה כל סיפור נכתב על זוג אחר ויכול להיקרא כבודד.

ריילי

שבועת זרת היא שבועה קדושה.
העובדה הזו הושרשה בי בגיל צעיר. בפעם הראשונה זה קרה כשהשכנה
והחברה הכי טובה שלי השביעה אותי לא לספר שהיא חיבבה ילד בכיתה.
הפעם השנייה הייתה כשאחי התאום השביע אותי לא לספר להורים שלנו
שהוא שבר את האגרטל האהוב עליהם שקיבלו בירח הדבש.
כילדה, זה נראה פשוט. לשלב את הזרת שלי באחרת ולדעת שמאותו
רגע ואילך, אנחנו חולקים משהו שלא נחלוק עם אף אחד אחר.
השבועה הזו הייתה הסמל האולטימטיבי לאמון ולאחריות, ולקחתי
אותה ברצינות.
בייחוד עם גאווין.
גאווין הוא לא רק אחי, הוא התאום שלי וגדול ממני בשש דקות בקושי.
וכמו שרק תאומים מבינים, הקשר בינינו עוצמתי יותר מדם, מחברות
ומהאהבה שאיחדה בינינו.
הוא ביקש ממני לקיים שבועות זרת רבות לאורך השנים.
שבועת זרת שלא תספרי שהלכתי למסיבה.
שבועת זרת שלא תספרי שקיבלתי נכשל על המשימה להגשה.
שבועת זרת שלא תספרי שהגנבתי את לריסה לחדר שלי אתמול בלילה.
ככל שהתבגרנו, מצאתי את עצמי נשבעת יותר ויותר, וקיימתי כל אחת

מהשבועות. נשבעתי בלי לחשוב פעמיים, ללא היסוס וללא שמץ של ספק
שאוכל לקיים את השבועה.
עד עכשיו.
”ריילי, בבקשה.״
הנחיריים של גאווין התרחבו כשעיניו חיפשו את עיניי בזמן שאחזנו
ידיים לצד מיטת בית החולים. שערו הבלונדיני הפרוע היה שומני ונצמד לו
למצח, העיניים שלו היו חלולות ואדומות ועורו חיוור. אם לא הייתי יודעת
מה האבחנה שלו, הייתי מניחה שהוא גוסס.
ניערתי את ראשי והתאמצתי לבלוע את הגוש בגרון.
”את חייבת,״ הוא התחנן ולחץ את ידי. ”אני נשבע שבחיים לא אבקש
ממך שום דבר יותר.״
עיניי התמלאו בדמעות כשהוא התכווץ והתקשה לשנות תנוחה במיטה.
עזרתי לו למצוא תנוחה נוחה, אבל הוא תפס את היד שלי שוב, ונעצתי את
מבטי בנקודת המגע הזו רק כדי לא להסתכל על הרגליים שלו.
על הרגליים חסרות התנועה שלו. הרגליים המשותקות שלו.
רק המילה משותקות העלתה מיצי מרה בגרוני. זה עדיין הרגיש כמו
סיוט, כמו יקום מקביל שאין מצב שהיה אמיתי. אח שלי היה רק בן שש־
עשרה. הוא היה בריא, ספורטאי מתחרה, נער צעיר עם עתיד מזהיר לפניו.
עד שהאדם שתמיד היה אמור לדאוג לו החליט לעלות שיכור על ההגה
וזרק את כל מה שהוא היה מחוץ לשמשה קדמית שבורה.
ניערתי את הראש כאילו יכולתי לנער את הכעס ממני, תוך כדי שניסיתי
להתרכז במה שגאווין ביקש ממני.
”אני לא יכולה —״
”את כן יכולה. את בועטת יותר טוב ממני ואת יודעת את זה.״
”בכדורגל, גאב. זה שונה.״
”לא מאוד.״
מעין צחוק בקע ממני בזמן שנשמתי ונענעתי בראשי, בניסיון לעכל את

הבעיה הגדולה יותר שעמדה לפנינו.
”אני בת.״
”ו…?״
הישרתי אליו את מבטי. ”בנות לא משחקות פוטבול.״
”בטח שכן. יש מלא בנות שמשחקות פוטבול.״
”לא ברמה של מכללות.״
”זה קרה פעם וזה יכול לקרות שוב. ואם מישהי יכולה לעשות את זה —
זאת את.״ הוא ראה שהיססתי ולחץ את ידי שוב. ”אל תעמידי פנים שלא
אהבת פוטבול, אולי אפילו יותר ממני, כל החיים שלך. תרגלת בעיטות
בדיוק כמוני.״
”רק לכיף שלי.״
”רק כי מעולם לא חשבת שזה יכול להיות יותר מזה.״
שאפתי נשימה ארוכה ואיטית דרך האף ושחררתי אוויר בהיסוס.
”אני יכול לעזור,״ גאווין המשיך. ”אני אאמן אותך. כבר יש לך את הדבר
הכי חשוב, וזה שאת בועטת כמו מאט פראטר.״
קימטתי את המצח כשנעצתי מבט בלק המתקלף שלי ובאחיזתו החזקה
והיציבה של אחי התאום.
”למה אתה מבקש את זה ממני?״ עיניי מצאו את עיניו. ”למה זה כל כך
חשוב לך?״
גאווין הידק את שפתיו והעיניים שלו איבדו מיקוד כשבהה באוויר
מאחוריי. ”פוטבול היה החלום שלי מאז גיל חמש,״ הוא הודה, וגם אם לא
היה אומר, כבר ידעתי את זה. גדלנו באותה החצר האחורית שבה שיחקנו
בכל פעם שלא צפינו בפוטבול בטלוויזיה. ”ועכשיו, אני בחיים לא אשחק
שוב.״
”אתה לא יודע את זה —״
”ריילי,״ הוא קטע את דבריי. ”אני בחיים לא אוכל ללכת שוב, שלא לדבר
על לשחק פוטבול.״

”אבל הם אמרו —״
”ריילי, די!״ הוא נאנח, ועיניו אחוזות הטירוף פגשו את העיניים שלי.
”אני משותק מהמותניים ומטה, בסדר? בבקשה אל תכחישי או תעמידי
פנים כאילו נוכל לשנות את זה.״
דמעות מייד הציפו את עיניי, והן שיקפו את אלה שהיו בעיניו של אחי
התאום. דמעה אחת זלגה בשקט במורד לחיו כשרכן אליי. השתוקקתי
לכל כך הרבה דברים באותו הרגע — להיות במקומו, לקחת את הכאב שלו
שיהיה הכאב שלי, לסבול את הגורל הזה בידיעה שהוא יוכל להמשיך הלאה
ולעשות את מה שתמיד רצה.
”איבדתי את הרגליים שלי, סיס. אני לא יכול לאבד גם את הפוטבול.״
עצמתי את העיניים בחוזקה והנחתי לזוג דמעות חמות, ששרפו כמו
לבה, לזלוג במורד הלחיים שלי.
”אני יודע שזה הרבה לבקש. אבל אני גם יודע שאת תרגישי חסרת אונים
אפילו יותר אם לא אבקש ממך שום דבר, ואם לא יהיה משהו שתוכלי
לעשות.״
הלב שלי רטט מהמחשבה כמה הוא הכיר אותי, וכמה נכון היה מה שאמר.
”רק… תנסי. אם לא תתקבלי לקבוצה, אני אניח לזה.״
”מה אם אתקבל לקבוצה של התיכון, אבל לא של האוניברסיטה?״
הוא משך בכתפיו, ”לפחות ניסית.״
בלעתי את הרוק וחיוך קטן משך לי את זוויות השפתיים כשנענעתי
בראשי והסתכלתי על אחי התאום שוב. ”לא כולם יהיו בסדר עם זה, אתה
יודע.״
”אני אהרוג כל מי שיש לו בעיה עם זה. ומי שלא אוכל להתמודד איתו,
יש את זיק.״
הדם שלי קפא בעורקיי כשהוא הזכיר את החבר הכי טוב שלו, תואר
שהאמנתי מאוד שצריך היה לשלול ממנו אחרי מה שעשה.
וכאילו אחי זימן את השטן עצמו, נקישות רכות ואשמות נשמעו על

משקוף הדלת, וזיק הציץ פנימה עם חיוך מבויש על פניו במקום הגיחוך
השחצני שאפיין אותו. הוא חבש כובע עם מצחייה שטוחה שסובב לאחור
על התספורת המדורגת השחורה שלו, ואפילו עם מכנסי הטרנינג הרחבים
והחולצה עם השרוולים הארוכים שהוא לבש, יכולתי לראות את מתאר
השרירים שלו, שהיו קשים ורזים משנים ששיחק פוטבול.
והרגליים שלו תפקדו ממש בסדר כשהן סחבו אותו לתוך החדר בכזאת
קלילות, שזה גרם לי לחרוק שיניים.
”היי, אחי,״ אמר גאווין ופניו האירו כשראה אותו. ”הבאת משהו טעים?״
”אתה יודע שאני לעולם לא אאכזב אותך,״ זיק השיב והרים שקית חומה
של המבורגרים שומניים מהמקום האהוב על אחי.
נחרתי כשנעמדתי והתקדמתי לכיוון הדלת. ”לא נראה לי שהאמירה
הזאת ממש נכונה.״
כתפיו של זיק צנחו כששמע את ההערה שלי וגאווין שלח אליי מבט.
למבט הזה השבתי במבט שואל משלי. מה?
פניתי כדי לעזוב, אבל גאווין קרא אחריי. הוא לא היה צריך לבקש
פעמיים כשהסתובבתי בחזרה אליו וראיתי את הייאוש בעיניו.
”בסדר,״ אמרתי בפשטות.
הוא הניף אגרוף באוויר וזיק זקף גבה כשהביט בינינו בבלבול. ”מה
פספסתי?״
”ריילי תיכנס במקומי.״
זיק זקף את גבתו השנייה שהצטרפה לראשונה.
”היא תיבחן לקבוצה.״ הוא השתהה, ”ותתקבל. זה ברור.״
זיק חייך כששמע זאת ועיניו החומות והחמימות מצאו את העיניים שלי.
”תהיה לנו את הבועטת הכי טובה במדינה.״
החיוך הזה הזדחל תחת עורי כמו טפיל. אחד כזה שגרם לי לרצות
לעקור לו את העיניים. ואפילו עם הכעס שבעבע בבטני, עדיין ראיתי את
הילד שגדלתי איתו כשהוא חייך ככה. ראיתי את אחד מהחברים הראשונים

שלנו, החבר הכי טוב שלנו. מישהו שידעתי ללא שמץ של ספק שיכולתי
לסמוך עליו.
או כך חשבתי.
התעלמתי ממנו ודיברתי רק לאחי. ”הסכמתי לנסות.״
”זה כל מה שאני מבקש,״ גאווין השיב.
ואז הרים את הזרת שלו.
הלב שלי פעם בחוזקה באוזניי כשהסתכלתי על הזרת המתוחה שלו,
והספק לחש אל תוך מעמקי נשמתי. אבל הושטתי את הזרת שלי בכל
מקרה, שילבתי אותה בשלו ומשכתי בחוזקה.
אני מבטיחה.
פניתי לדלת, עם אחי שחייך חיוך מוגזם מדי בהתחשב במצבו, אבל זיק
כרך את ידו סביב המרפק שלי כדי לעצור אותי.
התנועה הזאת בלבד, אפילו עד לפני כמה שבועות, הייתה גורמת ללב
שלי לרטוט. היא הייתה גורמת לי להסמיק, ללב שלי לדהור ולברכיי בנות
השש־עשרה להיחלש כל כך שכנראה הייתי מתמוטטת לערמה של עצמות
לרגליו.
עכשיו, היא גרמה לי להתפתל מזעם.
”היי, אם את רוצה להריץ תרגילים, אני יכול לעזור לך להתכונן למבחני
הכניסה.״
קרעתי את זרועי מהאחיזה שלו ונעצתי בו מבט רצחני.
”זו אשמתך שאח שלי בכלל במצב הזה, חתיכת בן זונה אנוכי וחסר
אחריות שכמוך,״ רתחתי. ”אז הדבר היחיד שאני צריכה ממך זה שתחזור
אחורה בזמן ולא תיוולד.״
”ריילי,״ גאווין ניסה, אבל הרמתי את היד כדי להשתיק אותו.
”אני לא יכולה להרחיק אותך מאח שלי, זו הבחירה שלו. אבל ממני?״
גיחכתי אליו בבוז ונעצתי אצבע בחזה שלו. ”שלא תעז להתקרב אליי, זיק
קולינס.״

ועם האיום הזה, עזבתי את אחי ואת התירוץ העלוב לחבר הכי טוב שלו
מאחוריי.
והתחלתי לעבוד.