ֶגארט

לכל עיר הסיפורים שלה. אגדות אורבניות, היסטוריה וגיבורים שמבדילים
אותה מהאזורים המקיפים אותה. בעיירה לייקסייד שבמדינת ניו ג’רזי,
שאוכלוסייתה מונה 8,437 תושבים, יש כמה מנצחים אמיתיים.
הבית הנטוש ההוא עם החלונות החסומים בקצה רחוב מילר? בן שלוש
מאות שנה, ופאקינג רדוף. אם עומדים מולו ביום שישי ה־13 בחודש,
אפשר לראות את הרוחות של שני ילדים מפחידים מהמאה השמונה־עשרה
מסתכלים מהחלון בעליית הגג. סיפור אמיתי.
ומגפת האווזים הגדולה ב־.1922 אווזים הם לא בעלי הכנף הידידותיים
ביותר שיש — אבל הם אמיצים מאוד, צריך להכיר בזה. בג’רזי, בכל מקום
שתמצאו מים, תמצאו אווזים. ובכל מקום שיש בו אווזים, יש הרבה מאוד
קקי של אווזים. וקקי של אווזים הוא עמיד פחות או יותר לכל דבר. אם
תהיה מלחמה גרעינית, הדברים היחידים שישרדו יהיו ג’וקים וחריוני
אווזים. בכל אופן, ב־,1922 לא ברור אם זה היה במקרה או התעלול המרושע
ביותר בהיסטוריה, גושי הצואה האלה מצאו את דרכם למאגר מי השתייה
של לייקסייד וחיסלו כמעט חצי מאוכלוסיית העיירה.
זקני הכפר עדיין שומרים טינה, ולכן אין זה מחזה נדיר לראות קשישה
מצומקת עם שיער שיבה עוצרת באמצע המדרכה ועושה אצבע משולשת

ללהקת אווזים שעוברת בשמיים.
ב־,1997 לייקסייד זכתה בתואר המכובד “העיר בעלת המספר הרב ביותר
של ברים לנפש בארצות הברית של אמריקה”. כולנו היינו גאים מאוד.
ואנחנו נותנים פייט גם בסלבס. העיר שלנו היא עיר הולדתם של חמישה
גיבורי מלחמה מעוטרים, שני שחקנים בליגת־העל בבייסבול, מאמן באן־
בי־איי, אומן בעל שם בינלאומי, נציג בהיכל התהילה של הרוקנרול וזוכת
מדליית זהב אולימפית בקרלינג.
אבל על הדבר האחרון אנחנו לא מדברים הרבה כי… זה קרלינג.
האיש שאני רץ לכיוון שלו ברחוב הראשי עכשיו הוא סלב מסוג אחר —
מקומי.
ִ “אוֹ לי, תראה סימן חיים!” אני קורא אליו.
הוא לא יוצר קשר עין, אבל מחייך ומרים את ידו ממשענת הכיסא
המתקפל כדי שאוכל לתת לו כיף, כמו כל יום ראשון בבוקר כשאני עובר
פה בריצה שלי.
ַ אוליבר מנסוֹ ן. כל יום הוא מתמקם על הדשא בחזית ביתו מהבוקר עד
סוף אחר הצהריים, מנופף למכוניות ולאנשים על המדרכה. כמו שוער חביב
בכניסה לסופּ ר — אבל של כל העיר.
האגדה מספרת שאוֹ לי, כשהיה ילד, נפל מהאופניים, קיבל מכה בראש
מהמדרכה ושקע בתרדמת. כשהתעורר, התברר שאיבד את היכולת לדבר
והרופאים אמרו שהוא לעולם כבר לא יהיה “לגמרי בסדר”.
נכון, יכול להיות שזה סתם סיפור מומצא — אגדה שאימהות המציאו כדי
לגרום לילדים לרכוב עם קסדות. אבל לא נראה לי.
ֶ הרופאים המליצו לאשפז את אוֹ לי במוסד, כי החברה הייתה אכזרית
אז — אבל גברת מנסון לא הייתה מוכנה לשמוע על זה. היא הביאה את
הבן שלה הביתה, לימדה אותו מיומנויות בסיסיות ושגרה יומיומית שהוא
מקיים עד היום, ובזכותה יש לו היום עצמאות וכבוד עצמי ולפי מה שנראה,
גם סיפוק.

גברת מנסון כבר לא בחיים, אבל השכנים של אוֹ לי שמים עין עליו
ועובדת סוציאלית באה פעם בחודש לוודא שהכול בסדר. כשהוא צריך
משהו אף פעם לא חסרים מתנדבים, כי הוא דמות קבועה אצלנו — משפחה
מורחבת — חלק מהמקום הזה לא פחות מהאגם שהעניק לנו את שמו.
מאחוריי, שלושה ילדים על אופניים עוברים מול הבית של אולי בטור.
“היי, אוֹ לי!”
“מה קורה אולס!”
“אוֹ לי האלוף!”
מבינים? כמו השיר הזה של בון ג’ובי שאומר שעיר הולדתך היא המקום
היחיד שבו אנשים אומרים עליך שאתה אחד משלהם.
ואוֹ לי מנסון הוא אחד משלנו.

נעלי הריצה שלי מכות במדרכה כשאני ממשיך לרוץ — אני נכנס לקצב,
דוחק בעצמי עד שהחולצה ספוגה בזיעה והשיער שלי לח. אני מאמין מאוד
בהזעה — היא בריאה לגוף ולנפש. עזבו את כל משקאות האנרגיה למיניהם.
רוצים להיראות טוב? תזיעו טוב פעם ביום — ולא משנה אם זה מריצה,
מטאטוא של הרצפה או מזיונים. אבל אני מעדיף זיונים.
אני שבוי בהרגלים שלי — כמו רוב הגברים.
ואני גם מאמין באמונות תפלות — כמו כל הספורטאים. זאת הסיבה שיש
ְ כל כך הרבה זקנים לא מטופחים בספורט המקצועי וגם, אם אתם שואלים
שחקן ברצף ניצחונות מתי בפעם האחרונה הוא כיבס את מגן הביצים שלו —
תקוו שהוא ישקר כשיענה לכם.
רצף ניצחונות גובר בסדר העדיפויות על היגיינה אישית.
חמש־עשרה השנים האחרונות בחיי היו פחות או יותר רצף אחד ארוך
של ניצחונות. אל דאגה — אני מכבס את התחתונים כל יום — אבל שאר

האלמנטים בחיי, ג’יפ רנגלר, טי־שירטים ישנות שמישהו יצטרך לקלף
מגופתי הקרה לפני שאזרוק אותן, שגרת האימונים שלי — כל אלה פאקינג
לא משתנים אף פעם.
ֵ אני רץ את אותו מסלול כל יום, ליד שורה של בתי לבנים חד־קומתיים
עם חצרות קטנות וירוקות, שבהן חונים רכבי פורד ושברולט משומשים
מאוד.
לייקסייד הוקמה כמו ערים רבות אחרות בתקופה שבה קהילות בבנייני
לבנים צצו במהירות מסביב לטחנות, בתי חרושת ותעשיות אחרות שהציעו
ֵ תעסוקה. קליפורניה הביאה זהב, ג’רזי נתנה חמר אדום. הרכב התושבים לא
השתנה. רוב האנשים פה עובדים עם הידיים — גאים בצווארוניהם הכחולים,
חברים באיגודים מקצועיים ובעלי עסקים קטנים.
זה היה מקום מגניב לגדול בו — זה נכון גם היום. מקום בטוח מספיק
בשביל לעשות שטויות, גדול מספיק כדי לא להגיע לרמות מסוכנות של
שיעמום, קטן מספיק בשביל שתרגיש בבית בכל רחוב.
אני מסיים ריצה של שמונה קילומטרים, כמו תמיד, בפינת רחוב בייקר,
ואת הבלוק האחרון הולך ברגל, מסדיר נשימה, עושה מתיחות ומנגב את
הזיעה מהמצח עם החולצה.
בסוף אני נכנס לבייגל שופ. אף פעם לא ריק פה — כי לא רק שהבייגל
שלהם מדהים, המקום הוא גם בית לפרלמנט המקומי של זקנים, ומקום
מפלט לצעירים יותר מרעיותיהם.
אני לוקח בקבוק מים מהמקרר, ליד שולחן מלא מקומיים.
“דניאלס!”
“היי, קואץ’ די!”
“בוקר!”
אני לא רוצה לצאת נרקיסיסט, אבל… אני די מפורסם פה. אני חושב
שאתמודד על ראשות העיר כשאצא לפנסיה, אקים איזה פסל של עצמי
ְ מול בניין העירייה במקום הפסל של ראש העיר ש ְנוֹ זל, שהיה מכוער תחת.

בקיצור, אני מורה להיסטוריה בתיכון אבל הדבר החשוב הוא שאני המאמן
הראשי של קבוצת הפוטבול הכי טובה במדינת ניו ג’רזי. אני יודע שהם הכי
טובים כי הם הכי טובים בזכותי. הייתי המאמן הראשי הצעיר ביותר שעבד
פה אי פעם ויש לי הישגים טובים יותר משל כל קודמיי בתפקיד.
מי שיכול עושה, מי שלא יכול — מלמד… ומי שיודע איך לשחק פוטבול
כמו אלוהים אבל יש לו ברך דפוקה — מאמן.
“מה קורה?”
“תגיד לנו אתה,” עונה לי מר זינקי. הוא הבעלים של זינקי־תכשיטים, מה
שמקנה לו מידע פנימי על כמעט כל זוגיות בעיר. מי מתארס, למי יש יום
נישואים עגול, מי פישל וצריך צמיד טניס שני קראט שאומר ‘אני מצטער’.
הבן אדם הזה הוא כספת — מה שנמכר בזינקי נשאר בזינקי. מטפורית. “מה
מצבה של הקבוצה השנה?”
אני בולע לגימה גדולה מהבקבוק. “עם ליפינסקי בתור קוורטרבק פותח,
אליפות המדינה שלנו. אין ספק בכלל.”
ברנדון ליפינסקי הוא יצירת המופת שלי. אימנתי אותו מאז שהיה
ילד ושיחק בפופ־וורנר — ליגת הילדים והנוער, לאלה ביניכם שלא גרים
בניו ג’רזי. וכמו שאלוהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו, אני בראתי את
ליפינסקי בצלמי ובדמותי.
ֵ “ג’סטין קרע את התחת כל הקיץ,” פיל פֶ ּ רז אומר לי. “הוא מתאמן כל
בוקר, זורק חמישים מסירות כל יום.”
יש לי בראש קטלוג של כישרונות פוטנציאליים. ג’סטין פרז הוא תלמיד
כיתה ז’ עם זרוע לא רעה ורגליים טובות. “התמדה היא המפתח,” אני עונה.
“צריך לפתח זיכרון שרירים.”
גברת פרקינס קוראת בשמי מאחורי הדלפק, ומחזיקה שקית נייר חומה.
“ההזמנה שלך מוכנה, גארט.”
הבייגל שופ נמצא בבעלות משפחת פרקינס כבר כמה דורות טובים —
גברת פרקינס ושני אחיה מנהלים אותו עכשיו. הבת הגדולה שלה, סמנתה,

הייתה חלום רטוב ויפה שלי בשנה הראשונה שלי בתיכון כשהיא הייתה
בשנה האחרונה שלה בו. היא הלכה עם חבר שלי, דין, לנשף — הם השתכרו
בלימוזינה ורוב הנשף הזדיינו בשירותים — ומעמדו של דין כשחקן נחקק
לנצח.
“יום נעים לכולם,” אני טופח על השולחן והולך לקופה לשלם.
גברת פרקינס נותנת לי את שקית הפחמימות ואת העודף. “אימא שלך
הולכת למועדון אחר הצהריים?”
כן, מועדון הנשים אבירות קולומבוס — המקום שבו הנשים מתכננות
מכירות של עוגות לגיוס כספים, מתמסטלות מפונץ’ אלכוהולי עם כדורי
שרבט ומתלוננות על הבעלים שלהן.
“אין מצב שלא.” אני קורץ לה ומחייך. “יום נעים, גברת פ.”
“ביי, גארט.”

עם שקית הבייגל מתחת לזרועי, אני הולך ברחוב פולטון ומקצר דרך פארק
בייגרוב עד רחוב צ’סטנט, ומעבר לעיקול זה כבר הבית של ההורים שלי.
הבית שלהם הוא הקולוניאלי בצבע כחול כהה עם התריסים הלבנים… ודשא
בצבע ירוק זרחני כמעט.
הפנסיה תקפה קשות את אבא שלי.
בחודשי החורף הוא מבלה שעות בחלל העבודה שבנה לו בחניה הכפולה,
עובד על מכוניות אספנות קלאסיות. אבל ברגע שהעולם מפשיר, כל החיים
שלו הם סביב הדשא. הוא מכסח אותו, משקה אותו, מדשן אותו… מדבר
איתו.
הוא מבלה יותר זמן איכות עם הדשא שלו ממה שהוא הקדיש לי או
לאחים שלי אי פעם — ואנחנו ארבעה.
אני פותח את הדלת שלא ננעלת אף פעם, ונכנס ישר לכאוס. כי כולם

פה עכשיו.
בטלוויזיה תוכניות האירוח של יום ראשון בבוקר. עוצמת הווליום
מחרישת אוזניים כי לאבא שלי יש מכשיר שמיעה שהוא לא הולך איתו.
ג’זמין, החתולה השחורה של אימא שלי — אסופית מהרחוב בעבר ומרשעת
בהווה, חושפת אליי את שיניה באיום כשאני סוגר את הדלת ומסכל את
ניסיונה התמידי לברוח. אבא שלי בכורסת הטלוויזיה שלו, לבוש במדי
אוגוסט הרגילים — תחתוני בוקסר משובצים, גרביים לבנים בגובה הברך
עם סנדלים, וחולצה שכתוב עליה, המוצא מתבקש להחזיר לאיירין. אימא
שלי ליד הכיריים, מתחת לקולט אדים מרעיש. היא לובשת חולצה שעליה
כתוב, אני איירין.
אין מילים.
אני מעביר את השקית לאימא שלי עם נשיקה על הלחי — כי מבין
ארבעתנו, אני המועדף שלה. ברור שאם תשאלו אותה היא תיתן את
המנטרה הרגילה של “אני אוהבת את כל הבנים שלי אותו דבר” אבל… כולנו
יודעים את האמת.
האחיין הכי צעיר שלי, ספנסר, הבן של קונור אחי הבכור, מעקם את אפו
אליי מהשולחן במטבח. “אתה מסריח, דוד גארט.”
גורים לומדים להיות כלבים דרך התגוששויות משחק עם כלבים בוגרים
יותר. אצל בנים של בני אדם זה עובד אותו דבר.
“כן — זה ריח של ניצחון.” אני מושך אותו מהכיסא, מרים אותו ומורח
את הראש המזיע שלי על הפנים שלו. “הנה, קבל ריח יותר טוב.”
הוא צווח וצוחק כשהוא משתחרר ממני.
ֶ בצד השני של ספנסר יושבים שני אחיו הגדולים — ארון בן השלוש־
עשרה, ששערו החום בהיר מעוצב כמו של ג’ון טרבולטה ב”שיגעון
המוזיקה”, וזקוק לתספורת דחופה, וילד הסנדוויץ’ בכל מובן, דניאל.
כן, הם קראו לו דניאל דניאלס — אני לא יודע מה פאקינג עבר לאח שלי
בראש — זה כמו לעשות לו קעקוע של מטרה על המצח. השם האמצעי שלו

הוא בריידן, אז ככה אנחנו קוראים לו.
בצד השני של השולחן יושבות האחייניות שלי — הבנות של אחי ריאן —
הילדות היפות והמושלמות שאימא שלי תמיד רצתה. ג’וזפינה בת השלוש־
עשרה ופרנצ’סקה המתולתלת בת השבע — ידועות גם בשמות ג’ואי ופרנקי.
אני מוזג לעצמי קפה בזמן שאימא שלי חותכת את הבייגלים ומורחת
עליהם חמאה ומחלקת לילדים.
גיסתי דקת הגזרה וכהת השיער מגיעה מכיוון המסדרון מהמקלחת
ומוחאת כפיים לילדים. “קדימה ילדים, תאכלו מהר. אנחנו הולכים לקנות
דברים לבית הספר וצריך לצאת כבר.”
היא אשתו של ריאן. אנג’לינה בטינה קונסטנס מריה, שם נעורים
ּ קאראווזיו.
היא טיפ טיפה איטלקייה.
אנג’לינה היא נטע זר בג’רזי — ההורים שלה עברו לכאן מברוקלין בשנה
שלפני אחרונה שלה בתיכון. היא ואחי ביחד מאותה שנה ועד היום.
“אני לא רוצה ללכת.” בריידן מיילל. “אני רוצה להישאר עם סבא וסבתא
ולשחק באקס בוקס.”
אנג’לינה מנידה את ראשה. “לסבתא יש מועדון היום. אבא שלך יאסוף
אותך מהבית שלי אחר הצהריים, אחרי הפגישה שלו.”
כלומר, קונור יהיה בפגישה עם עורך הדין שלו. הם מתגרשים.
אחי הוא רופא אחראי בחדר מיון בבית החולים לייקסייד ממוריאל. הוא
חזר לגור עם ההורים שלנו בחודשים האחרונים — מאז שאשתו, סטייסי,
אמרה לו שהיא כבר לא רוצה להיות נשואה לו. אאוץ’. פאקינג חמש־עשרה
שנה ירדו לטמיון. לזמן הפרידה היא קיבלה את הבית — אחוזה בת חמישה
חדרים בצד החדש והיפה יותר של העיר — והילדים אצלו בסופי שבוע.
האח הקטן שלי טימי נכנס מהגינה האחורית דרך דלת הוויטרינה.
“היי אבא,” הוא מגחך, “צומחים לך עשבים ליד העץ. באמת כדאי
שתטפל בזה.”

את זה, אבא שלי שומע.
הוא מזנק מהכורסה והולך למחסן להביא חומר הדברה.
יש שנתיים הבדל בין אחי הבכור, קונור, והאח הבא אחריו, ריאן. ועוד
שנתיים הבדל בין ריאן וביני. בפעם השלישית ההורים שלי זכו בכל הקופה
וחבל שהם לא עצרו שם ופרשו בשיא.
אבל כעבור שבע שנים, אימא שלי רצתה לעשות ניסיון אחרון לבת. וככה
קיבלנו את טימי.
טימי הוא די דפוק.
שלא תבינו אותי לא נכון — הוא אח שלי — אני אוהב אותו. אבל הוא
ילדותי, אנוכי, ובאופן כללי… דפוק.
“אתה דפוק, אחי.” אני אומר לו את זה כי שנינו יודעים שאין אפילו
גבעול אחד של עשב שוטה בדשא של אבא שלי.
הוא צוחק. “מגיע לו, כי הוא לא הסכים לאימא לקנות לי תנור איזי־בייק
כשהייתי בן עשר.”
כמו הרבה גברים מהדור שלו, אבא שלי מאמין אדוק בהפרדה מגדרית
ברורה בחנויות צעצועים. הוא חושב שפרוגרסיבי זה מותג של מרקים.
בניגוד לאחיינית שלי פרנקי, שמסתכלת עליי במבט נחוש ומכריזה, “אני
רוצה לשחק פוטבול, דוד גארט.”
היא לא מחדשת לי. היא אומרת שהיא רוצה לשחק פוטבול — כמו
הדודים שלה ובני הדודים שלה — מאז שהיא יודעת לדבר. היא זאת שיושבת
לראות את המשחק בימי ראשון עם אחי, כשהיא לובשת חולצה ורודה של
הג’איינטס.
“כן? התאמנת על בעיטות?”
היא מהנהנת בהתלהבות וקמה מהשולחן כדי להדגים. והיא לא רעה —
ֶהגנים של הפוטבול לא דילגו מעליה.
אני מוחא כפיים. “את יכולה להצטרף לפופ וורנר כשתהיי בת תשע.”
פרנקי מחייכת מאוזן לאוזן, עד שאנג’לינה מטרפדת לנו את חלום גביע

הייזמן העתידי.
“די עם זה, גארט. את לא משחקת פוטבול, פרנצ’סקה. אני לא מוציאה
שלושת אלפים דולר על אורתודנט כדי שמישהו ישבור לך את השיניים
אחר כך בפוטבול.”
זה מעליב.
“נראה לך שאני אתן לאחיינית שלי לשבור את השיניים?”
אנג’לה מצביעה עליי. “כשתהיה לך בת, נדבר.”
טימי בודק בטלפון שלו מה השעה. “אימא, אני צריך ללכת. את יכולה
להביא לי את הכביסה?”
כן, אימא שלי עדיין עושה לו כביסה כל שבוע. כמו שאמרתי — דפוק.
אני עומד להגיד לו שיביא בעצמו את הכביסה שלו, אבל אנג’לינה
מקדימה אותי.
“נראה לך? לך תביא את הכביסה שלך בעצמך!”
“היא אוהבת לעשות לי כביסה!” טימי עונה לה. “היא אוהבת להרגיש
שצריכים אותה.”
אנג’לינה נושפת בביטול. “אף אחד לא אוהב לעשות כביסה, טים.
ולא מבקשים מאישה בת שישים וחמש לסחוב לך את הכביסה במדרגות
מהמרתף. איזה מין כבאי אתה?”
טימי הוא לוחם אש בהמיטסבורג, שתי ערים לידנו.
“אימא! אימא, תגידי לאנג’לינה שאת אוהבת לעשות לי כביסה!”
אנג’לינה עושה צעד לכיוונו. “אני ארביץ לך.” טימי נסוג צעד — כי היא
באמת תעשה את זה. “אני ארביץ לך ליד האחייניות והאחיינים שלך אם לא
תזיז את התחת שלך למטה עכשיו ותביא את הכביסה שלך בעצמך.”
הוא מניף ידיים באוויר.
ומזיז את התחת שלו למרתף להביא את הכביסה שלו בעצמו.
וזאת המשפחה שלי. כל הזמן. אם הם נראים משוגעים… זה כי הם
משוגעים.

אימא שלי עוזרת לאנג’לינה לשנע את עדר הילדים מהשולחן לכיוון
הנעליים שלהם. כשפרנקי עוברת לידי אני מתכופף ולוחש לה, “היי,
חמודה. את תמשיכי להתאמן, טוב? כשתהיי קצת יותר גדולה, דוד גארט
יסדר אותך.”
חיוך גדול עם שיניים עקומות מחמם לי את החזה. היא מנשקת אותי
בלחי ויוצאת מהבית.

הדבר הכי מגניב שקניתי בחיי הוא הבית שלי בצד הצפוני של האגם. שתי
קומות, כולו בנוי מלבנים, מטבח מאובזר מודרני. יש גינה אחורית לא קטנה,
מגודרת, עם בור למדורה ליד השביל שמוביל למדרגות למעגן פרטי משלי.
יש לי סירת מנוע קטנה ואני אוהב לצאת איתה פעמיים בשבוע. השכנים שלי
מצד אחד הם אלפרד וסלמה, ובצד השני פול קייהיל, איש צבא לשעבר. אבל
עם כל הצמחייה מסביב לשטח שלי, אני רואה אותם רק כשאני רוצה. יש לי
שקט ופרטיות.
אני זורק את המפתחות על השולחן הקטן בכניסה והולך לסלון. מוצא
שם את החבר הכי טוב שלי ישן מכורבל על הספה. הוא רך ולבן כשלג — כמו
גור של כלבי ים — ושוקל בערך אחד־עשר קילוגרם. הוא יודע להקשיב, הוא
מתעצבן על הטלוויזיה אם שופט פוסק לא נכון במשחק, והתחביב האהוב
עליו ביותר הוא ליקוק הביצים שלו.
מצאתי אותו קטן ומלוכלך במגרש חניה של הסופר המקומי בשנה
האחרונה שלי בתיכון. או שאולי… הוא מצא אותי.
“סנופי,” אני לוחש, טומן את האף בפרווה הרכה שלו.
עיניו השחורות נפקחות וראשו מזנק, כמו אבא שלי כשהוא תופס את
עצמו נרדם על הכורסה.
אני מלטף אותו בגב ומגרד לו את האוזניים. “מה קורה, חמוד?”

סנופי מתמתח ועולה על מסעד הספה כדי לרחוץ את הפנים שלי עם
הלשון שלו. הזנב שלו מכשכש בקצב אחיד ומעריץ. אין על מסירות כזאת.
בשנות בני אדם הוא בן שבע־עשרה, אז הוא כבר לא כל כך פעיל כמו
פעם. הוא גם עיוור חלקית ויש לו סוכרת. אני מזריק לו אינסולין פעמיים
ביום.
סנופי הוא הילד שלי. ואין שום דבר בעולם שאני לא אעשה בשבילו.
אחרי המקלחת אני שם בטלוויזיה את המשחק של הסטילרז, וכשאני
לוקח את הטלפון להזמין לי אוכל סיני, דלת הבית נפתחת וטארה בנדיקט
נכנסת לסלון.
“איזה יום נוראי היה לי,” היא מתלוננת. “אם אני אצטרך להקשיב לעוד
אישה אחת שאומרת לי שמשהו בטוח לא בסדר במידה של מגפי גוצ’י
החדשים שלה, אני אתחיל לתלוש שערות. המגפיים בסדר גמור, מטומטמת
— רגלי הברווז השמנות שלך אפילו לא בסביבה של מידה שלושים ושש!”
טארה עובדת בשירות לקוחות אינטרנטי של רשת הקמעונאות
נורדסטרום. היא הייתה כמה שנים מתחתיי בתיכון והתחלנו להיפגש לפני
כחודשיים, כשהיא חזרה לעיר שלנו אחרי שהתגרשה.
אני מרים גבות. “קשוח.”
סנופי קופץ על הספה ומותח את הצוואר בניסיון למשוך את תשומת
ּ ליבה של טארה. כל הזמן מחפש צומי.
“סליחה שלא סימסתי לפני שבאתי. אתה עסוק?”
טארה נראתה טוב בתיכון, אבל עכשיו בגיל שלושים ושלוש, היא
מהממת — שחקנית טניס עם שיער ארוך ושחור וקימורים יפים.
“לא. בדיוק התכוונתי להזמין סיני. רעבה?”
היא פותחת את הרוכסן של החצאית השחורה והחצאית נופלת לרצפה.
היא נשארת רק עם גרביונים בגובה הירך ונעלי עקב שחורות ומבריקות.
“אחר כך. קודם אני צריכה זיון בשביל לנטרל את כל התסכול הזה.”
טארה היא נהדרת.

אני מעיף את התפריט של המסעדה הסינית.
“הגעת למקום הנכון.”
היא מתפשטת בדרך לחדר השינה ומשאירה מאחוריה שובל של בגדים
כמו גרסת פורנו מגניבה של הנזל וגרטל ופירורי הלחם. אני מתחיל ללכת
אחריה אבל עוצר, כי אין על סנופי, אבל… הוא גם צופה סוטה.
עיניו עגולות וקשובות כשאני מצביע עליו.
“אתה נשאר כאן, גבר. וגם אל תקשיב — אמרתי לך — זה פאקינג מוזר.”

שעתיים אחר כך טארה כבר הרבה פחות מתוסכלת ושנינו יושבים במטבח
ואוכלים אוכל סיני טעים מתוך מכלי קרטון.
טארה מנגבת בעדינות את שפתיה עם מפית. “עוד מעט היריד.”
היא מתכוונת ליריד המחוזי — בירה, בשר מעולה על האש, הופעות חיות
סבירות ומתקנים ששווה לסכן את החיים בשבילם.
“ג’ושוע ממש מתרגש — בכל פעם שאנחנו עוברים ליד שלט, הוא
שואל אותי בעוד כמה ימים הוא יוכל ללכת.” היא לוקחת חתיכה של עוף
מאודה ומורידה אותה לפה המרייר של סנופי. “אז… סתם חשבתי, מה
דעתך שאתה, אני וג’ושוע נלך לשם ביחד?” היא מסתכלת עליי במבט רב־
משמעות. “שלושתנו.”
אני מצמצם עיניים, מבולבל. “זה…”
“אני יודעת שזה לא מה שאמרנו כשהתחלנו להיפגש… הסכמנו שזה לא
רציני. אבל… אני נהנית להיות איתך, גארט. נראה לי שיכול להיות לנו טוב
ביחד.” היא מושכת כתפיים. “אני אוהבת להיות בזוגיות — הנישואים שלי
התפרקו, אבל אני בשלה להתחלה חדשה. לנסות שוב.”
אני מחבב את טארה, וגם אם לא — עדיין לא הייתי אומר לה כל מיני
שטויות. גבר מגיע לנקודה בחיים שלו, להבנה שכּ נות — גם אם היא לא

משהו שהצד השני רוצה לשמוע — פשוטה יותר.
“גם אני נהנה להיות איתך. אבל אני גם נהנה מהחיים שלי כמו שהם.
מאוד.” אני מחווה בידי אל החדר הסמוך. “קניתי שולחן פינג פונג בשבוע
שעבר, לפינת האוכל. אני אוהב את העובדה שאני יכול להחליט דברים
כאלה לבד, שאני לא צריך להתחשב ברגשותיו של אף אחד אחר. אני אוהב
את העובדה שהדאגה הרגשית היחידה שלי היא איך לעקוף את ההגנות של
תיכון אסקס בעונה הקרובה.”
“אתה צריך לעשות ילדים, גארט,” מתעקשת טארה. “אתה תהיה אבא
מדהים. זה פשע שאין לך ילדים.”
“יש לי ילדים. שלושים, שישה שיעורים ביום — ועוד ארבעים שעות
אחרי הלימודים בעונת הפוטבול.”
המפתח עם מתבגרים הוא עניין — כדי לגרום להם להקשיב — הם צריכים
להרגיש שזה מעניין לך את התחת. שאכפת לך. אי אפשר לזייף את זה — הם
יעלו על זה.
אני לא יודע אם הייתי ממשיך להיות מורה טוב אם היו לי ילדים משלי.
אם היו לי אותן אנרגיות, אותה סבלנות. זאת לא הסיבה היחידה שהיום אני
לא נשוי עם ילדים, אבל זאת אחת מהן.
כמו שאמרתי — אני לא מתגרה בגורל עם רצף של ניצחונות.
טארה קמה. “אוקיי. אז זה אומר שאני חוזרת לאפליקציות. ולא נראה לי
שמישהו חדש ישמח לשמוע שאני נהנית ממאמן הורס מהצד.”
אני מסיט בעדינות קווצת שיער מפניה אל מאחורי האוזן שלה.
“לא, לא נראה לי שהוא יזרום.”
“היה כיף, גארט.” היא מנשקת אותי על הלחי. “שמור על עצמך.”
“כן, גם את, טארה. נתראה כבר.”
עם חיוך אחרון וניד ראש היא לוקחת את התיק שלה, נפרדת מסנופי
בליטוף ויוצאת.
סנופי מלווה אותה במבטו, ופונה שוב אליי. הוא מחכה.

אני מטה את ראשי לעבר דלת הזכוכית שהיא כרגע מסגרת מסביב
לשמש השוקעת, על רקע שמיים צבועים בפסים ורודים ואפורים וכתומים.
“רוצה ללכת לנבוח על אווזים באגם?”
האוזניים של סנופי מזדקפות והוא רץ לדלת האחורית בכל המהירות
שרגליו הזקנות מאפשרות לו.