מארז חוטאים אנונימיים – 3 ספרים

5/5

הספרים ישלחו בתום המכירה ב 23/1/24

ספר מודפס

 155.00

"האחיין של הארוס שלי יודע כל חטא וחטא שאי פעם עשיתי. אבל מתברר שהוא עומד להפוך לחטא האפל והזדוני מכולם."

 

קוראים לי רורי קרטר ואני עושה דברים רעים.

מתחת לחזות המלאכית שלי מסתתרת נשמה חרוכה, ולפעמים אני תוהה אם הווידויים השבועיים שלי במוקד של חוטאים אנונימיים יצליחו לרפא אותה.

המעשה הטוב היחיד שעשיתי אי פעם היה ההסכמה להתחתן עם ראש הקוזה נוסטרה, תרח זקן בן שבעים ומשהו, כדי להציל את אבא שלי.

אני בוערת ומרירה מתחת לחיוך המלאכותי והשמלות הצמודות, אבל מצליחה לשמור על קור רוח.

כלומר, הצלחתי.

עד שהאחיין של הארוס הקשיש שלי הגיע לארוחת ערב בלי הזמנה.

 

אנג'לו "האכזרי" ויסקונטי – מפלצת יפהפייה עם עצמות לחיים חדות ולשון חדה לא פחות.

אומרים שאני לא אמורה לפחד ממנו כי לפני תשע שנים הוא חזר לדרך הישר.

כבר אין לו כמעט מעמד במאפיה.

אבל מבחינתי הוא הוויסקונטי המסוכן מכולם.

לא רק בגלל הבעת הבוז האדישה שלו שמאיצה לי את הדופק או בגלל הדיבור הצרוד שמעביר בי צמרמורת.

לא. הוא שומר את כל חטאיי בידיו הגדולות והמחוספסות.

ויש רק אדם אחד שחטאיו אפלים יותר מהחטאים שלו.

אני.

***

חוטאים אנונימיים הוא רומן מאפיה ממכר, חושני, מצחיק ובועט בסגנון שונאים לאוהבים, שכבש בסערה את הבוקטוק ואת האינסטגרם בקרב קוראי הז'אנר הרומנטי ברחבי העולם.

סום סקצ'ר סוחפת את הקוראים לסיפור על חטאים, יצרים, תככים ואהבה כנגד כל הסיכויים, בין נסיך למשפחת מאפיה איטלקית שממעט במילים וגיבורה חובבת טבע ובפרט ציפורים, שלא סותמת את הפה לרגע.

אנג׳לו
נשות ויסקונטי אוהבות להתחרות בלוויות. זה לא משנה אם המנוחה היא
אימא שלהן או הדודה מספר שתים־עשרה מדרגה שלישית, תמיד יש ביניהן
תחרות שתפקידה לקבוע מי מתאבלת הכי חזק.
יבבות, יפחות, משיכות באף ובכי חרישי מנוגב בממחטה מושאלת או
בטישו מתפורר — את אלה אני כמעט מסוגל לסבול. הצרחות, היללות
והזעקות, שהן התגובות בצד השני של הסקאלה, מעוררות בי רצון לשקוע
בתוך העפר עם המתים.
אני מסיט את מבטי מבישוף פרנסיס ונועץ באסמה, דודה רבתא שלי,
מבט מצמית.
החרחורים המזדיינים שלה.
”ג׳זו כריסטו,״ ממלמל בן הדוד שלי תור בספסל שמאחוריי. ”לפני שבוע
שיספתי גרון של איזה מזדיין. הוא חרחר בדיוק ככה.״
יש רחש בשורה שלי ואני מביט שמאלה אל אחי, ראף. הוא נושך את
השפה התחתונה בניסיון לכבוש גיחוך. העיניים שלו פוגשות בעיניי והוא
זוקר גבה כאילו רוצה לומר, ”מה? זה היה מצחיק״. לידו אחי השני גייב
מביט קדימה בלסת חשוקה.
הבישוף פרנסיס לא מפסיק לדבר ומדקלם את מילות התפילה.
כשהחרחורים של דודה אסמה הולכים ומתגברים, בת דודה אחרת, שהגיעה
מסיציליה במיוחד לכבוד המאורע, מחליטה שאיש לא יגבר עליה. היא
פורצת בצווחה לפני שהיא נדחקת ויוצאת מהספסל שלה, נעליה נוקשות
במעבר אל המזבח והיללה שיוצאת מהפה שלה נשמעת כמו בלון מתרוקן
כשהיא צונחת על הברכיים מול ארונות הקבורה.
אני בכלל לא זוכר איך קוראים לה.
אני שומע מלמולי התנצלות באיטלקית קטועה ומבטים קדחתניים
נשלחים לכיווני. בן דוד שלי מתכופף כדי לגרור אותה בחזרה למקומה
ומרים את שולי רעלת התחרה שלה ספק כדי לנזוף בה, ספק כדי לנחם
אותה.
אבל הבישוף פרנסיס כבר איבד את חוט המחשבה. עכשיו הוא
מגמגם את המילים ומזיז ניירות ממקום למקום. אני מרגיש את האווירה
משתנה מאחוריי.
אני מבין למה. הלוויות הקתוליות הן עניין ארוך ומייגע. הן ארוכות עוד
יותר כשצריך לקבור שתי גופות ואחת מהן של כומר. ספסלי העץ נעשים
קשים יותר מדקה לדקה והמחשבות נודדות מהאבל אל מלון גרנד ויסקונטי
במפרץ השטן שם ייערך טקס האשכבה.
אף מסיבה לא משתווה לזו של בן ויסקונטי שמת, על אחת כמה וכמה
אם מדובר בשניים.
הבישוף מביט אל הספסל הקדמי ומישיר אליי מבט. אני מניד אליו קלות
בראשי כאילו נותן לו רשות לסגור את העסק. אף אחד בכנסייה הזאת לא
רוצה לצאת מכאן מהר יותר ממני. הוא מכחכח בגרונו ומשיב את תשומת
ליבו אל אנשי הכמורה.
"אהובים יקרים, המשפחה מבקשת שתצטרפו אליה בחצר לטקס
הקבורה.”
עיניים מוצפות רחמים ודמעות מופנות אליי. האחים שלי ואני עומדים,
ואני נועץ מבט ממושך אחד בארונות הקבורה, בולע את המחנק שבגרוני,
מגלגל את הכתפיים ומוביל את כולם אל ירכתי הכנסייה.
אני פוסע בין ים הלחישות ועיניי נעוצות בדלתות הפלדה המחושלת
שלפנינו.
כמעט שם. כמעט נגמר.
הטלפון הנייד שלי מזמזם בכיס החזה. אני מקווה שזו העוזרת שלי
שמתקשרת להודיע לי שהמטוס מתודלק ומוכן להחזיר אותי ללונדון.
נער מזבח פותח את הדלתות, ולרגע אני עומד על המדרגות ועוצם את
עיניי, מרגיש את הרוח המקפיאה צולפת לי בלחיים ואת הכפור צורב את
אפי. כאן על הצוק, מזג האוויר תמיד קיצוני יותר בהשוואה לעיר שלמטה.
הרוחות עזות והגשם כבד יותר. אימא, האופטימית הנצחית, תמיד הזכירה
לנו שאף על פי שקר יותר בחורף, בקיץ, תמיד חם יותר.
החיים בנויים על איזון, אנג’לו. הטוב תמיד מקזז את הרע.
כשאני פוקח את עיניי, ראף עומד מצד אחד שלי וגייב מהצד השני.
שניהם עוקבים אחרי מבטי אל העננים הנמוכים שמנופחים מהסערה
המתקרבת.
ראף מסנן בשקט. "איזה יום יפה לקבור בו את ההורים שלנו.”
גייב לא אומר מילה.
אנחנו פוסעים בשביל החצץ שמתפתל בין המצבות עד שאנחנו עומדים
במרחק מטרים ספורים משולי הצוק. יש שני בורות מלבניים שנחצבו בתוך
הדשא הבוצי.
אגרופיי נקפצים.
על המצבה המשותפת תיחקק גרסה סטרילית של סיפור האהבה ביניהם.
זה לצד זה. יחד לנצח. אני חושב על כל הרצים באמצע הבוקר ועל התיירים
שיטעו בדרך — הם יעצרו לקרוא אותה ויאמינו שזו תזכורת יום־יומית
לקיומה של האהבה.
בינתיים, האמת החוטאת קבורה עמוק באדמה תחתם.
לא משנה אילו מילים רומנטיות ייחרטו במצבת האבן, אהבת אמת לא
קיימת. היא בסך הכול תקווה בצורה אחרת. רעיון שהעניים וחסרי האונים
נאחזים בו כשאין שום דבר אחר.
עיניי פונות אל גל החליפות והתחרה שפוסע בבית הקברות לעברנו.
בכירים במאפיה יודעים שאהבה לא קיימת. דודים ובני דודים לופתים
את מפרקי כפות הידיים של הנשים והחברות שלהם במקום לאחוז בידן.
הם מציעים מילות נחמה קצרות בתקווה שהן ישתקו בזמן שהם מציצים
בשעונים ומחשבים מתי יוכלו לחמוק לזונות שלהם, לשחרר את העניבה
ולשכוח מחובתם כלפי הקוזה נוסטרה.
אנשי ויסקונטי בפרט לא מתאהבים. כי התאהבות פירושה שזה קרה
ללא תכנון, והכול במשפחה הזאת קר ומחושב.
יד רועדת לופתת את כתפי.
"אלונזו היה אוהב את מקום הקבורה שלו,” אומר דוד אלפרדו בקול חנוק
מרוב רגש. "עכשיו הוא יכול לשאת עיניים אל הכנסייה שלו ולהשפיל מבט
אל העיר שלו. הוא הקים את שתיהן מאפס, ידעת?”
אני מביט בערמת העפר שעומדת לקבור את אימא שלי תחתיה ומהנהן
אליו בקצרה. הוא טופח על גבי ונסוג צעד לאחור. לזכותו של דוד אלפרדו
ייאמר, הוא יודע להבין רמז.
אימא מורדת אל האדמה ראשונה ואני מרגיש שאני שוקע יחד איתה.
האישה היחידה שאי פעם ארד על הברכיים בשבילה. אגרופיי הקפוצים
נעלמים בתוך הבוץ. יד אחרת מונחת על הכתף שלי ולפי ניצוץ הטבעת, אני
יודע שהיא שייכת לראף.
"אבינו שבשמיים, כיוון שבחרת לקרוא לאחותנו מריה ויסקונטי מהחיים
האלה אל חיקך, אנו מפקידים את גופתה בעפר שם יהא מקום מנוחתה
עדן,” מרעים הבישוף פרנסיס בקולו והמילים שלו נסחפות במהירות ברוח.
חום מלובן מחלחל אל זרם הדם שלי והמרירות שוב חוזרת וצורבת
את ירכתי גרוני. יש לה טעם של סוד וחטא, ולא משנה כמה ויסקי אשתה
בטיסה הביתה או לאחר מכן, אני יודע שלעולם לא איפטר ממנו.
הקטורת בוערת וסלילי עשן מתמזגים בערפל הבוקר. ואז מגיעים
הוורדים. אדומים כדם ושופעי קוצים, נוחתים בחבטה עמומה על מכסה
המהגוני. ראף כורע לידי ומרים את האגרוף שלו לפיו לפני שהוא נושף. הוא
מניף את כף ידו ומשליך שתי קוביות, שמתפזרות על המכסה ומתגלגלות
מהקימור עד שנופלות לסדק שבין הארון והאדמה.
"בשביל אלת המזל,” הוא אומר בצרידות ומעביר יד בשערו. "בהצלחה
שם למעלה, אימא.”
גם גייב יורד על ברכיו. במקום להשליך את הוורד שביד שלו, הוא רוכן,
מצמיד את שפתיו לעץ וממלמל משהו ארוך מעומק הלב.
כבר שנים לא ראיתי אותו מדבר כל כך הרבה.
הפרחים והכרטיסים מפסיקים ליפול ועיניים מופנות אליי בציפייה.
אט־אט, אני מוציא משהו מהכיס. העטיפה מתקמטת בידי ואני מניח
אותה בזהירות על הארון כדי שלא תישבר.
צחוק קל נשמע לידי.
"עוגיית מזל,” אומר ראף בקול חלוש וחיוך עצוב נמתח על שפתיו.
"למה לא חשבתי על זה?”
אימא האמינה בגורל כשם שהאמינה באלוהים. ואף על פי שהיא שמחה
שמעולם לא ראתה או שמעה את האיש הגדול בשמיים, היא כל הזמן
חיפשה הוכחה לקיומו של הגורל. היא חיפשה אותו בכל מקום. צועניות
ביריד שקראו בקלפי טארוט תמורת חמישה דולרים, צרור מפתחות קטן עם
כדור סנוקר מספר שמונה צמוד למפתחות הבית.
ועוגיות מזל מחורבנות. אימא חייתה על פיהן. כל יום אחרי ארוחת הערב,
היא פתחה עוגיות כאלה והוציאה בעדינות את רצועת הנייר הקטנה כאילו
הייתה חפץ יקר ערך. היא מצאה משמעות בכל נבואה עמומה שנכללה בהן,
התאימה ועיצבה את חייה על פיה.
עוגיית המזל הביאה אותה מניו יורק אל מדרון השטן, וושינגטון,
מלכתחילה בקשו תקווה במקום שבו האוויר מלוח והצוקים תלולים.
היא אהבה את העיר הזאת כי חשבה שייעודה הוא להתחיל כאן חיים
חדשים. אני תוהה אם כשרכנה שפופה בעגלת צוענים או נענעה את הכדור
הקטן, ידעה שהעיר הזאת תביא עליה את מותה.
לאחר מכן מורידים את הארון של אבא שלי. יש כיסוי סגול מעליו
והגלימות הירוקות והזהובות שלו מקופלות מעל. היפחות מתחדשות,
רמות מאלה שזכתה להן אימא. אני קם על רגליי ופונה אל הים. כל בני
ויסקונטי נועצים בגבי את העיניים שלהם.
אני יודע מה כולם חושבים. מותו של אבא שלי מסמל עידן חדש לקוזה
נוסטרה והוא מתחיל איתי.
הקאפו החדש של מדרון השטן.
כשאני משקיף אל סירות הדייגים ואוניות המטען שנעות על הגלים
למטה, אני מרגיש גם עיניים אחרות נעוצות בי. אני מסובב את הראש ימינה
ומבטי משתרך מבית הקברות אל הצד השני של הכביש הציבורי הקטן, שם
קהל מתגודד תחת סככת האוטובוסים.
הלסת שלי נחשקת.
מקומיים דפוקים. חלקם יושבים על הספסל ואחרים נשענים על
תא הטלפון בזרועות שלובות. כולם צופים בהוריי יורדים אל האדמה
ולפי המבטים הזועמים והבגדים הצבעוניים, איש מהם לא בא לכאן כדי
לחלוק כבוד.
אני נועץ את עיניי בזקן. פניו סדוקות וצרובות משמש ורוח, כמו כל
הפועלים שמקדישים את חייהם למאבק באיתני הטבע בנמל שלמטה.
הוא לובש מעיל אדום וצעיף צהוב ולאחר כמה רגעים מותח את שפתיו
בחיוך זחוח.
אבא שלי נהג לומר שהמזג שלי שונה מזה של אחיי. הכעס שלהם בוער
לאיטו כמו נר וקל לכבות אותו ואילו הכעס שלי הוא כמו זיקוק. אם תדליקו
את הפתיל שלי, אתפוצץ כעבור שניות ספורות בלי לחשוב על הנזק חסר
התקנה שאגרום. אתה אכזרי, בן.
תכונה מצוינת לקאפו.
או שלא.
"אנג’לו, תכניס את האקדח למקום,” מסנן דוד אלברטו באוזני ופתאום
מופיע לצידי.
אני לא זוכר בכלל ששלפתי אותו מהנרתיק ובטח לא שכיוונתי אותו
אל המנוול הזחוח בצד השני של הכביש. אבל עכשיו הקהל מתפזר כמו
להקת יונים נסערת ולוחש מילים מבוהלות שהולכות לאיבוד בקול הגלים
המתנפצים והרוח.
אני מביט לאחור. הבישוף פרנסיס הפסיק לדבר, נשות ויסקונטי הפסיקו
להתייפח וכולם מביטים בי באהדה, כעס או מבוכה. כולם למעט ראף וגייב,
שידיהם מרחפות מעל האקדחים שבנרתיקים שלהם. ראף מישיר אליי מבט
ומנענע קלות את ראשו.
לא רעיון טוב, אחי.
אף על פי שאני עומד במרחק מטרים ספורים מהוריי המתים עם אקדח
ביד, אני פורץ בצחוק.
אם אנג’לו יקפוץ מהצוק, גם אתם תקפצו?
אימא נהגה לשאול את האחים שלי את השאלה הזאת בכל פעם
ששידלתי אותם לעשות משהו מטופש כשהיינו צעירים. לשרוף את האסם
הישן בהמשך הרחוב או לעקור את הבלמים באופנועים כדי לבדוק מי יוכל
להגיע מהבית שלנו במרום הגבעה אל האגם שלמטה הכי מהר.
התשובה שלהם לא השתנתה. כן.
"הם כאן כדי לוודא שהוא באמת מת," אני נוהם.
"לא. הם כאן כדי לראות את האדם שיחליף אותו." דוד אלברטו צועד
מולי, חוסם את שדה הראייה שלי אל המקומיים הנערמים במשאיות
ובמכוניות ואוחז בלסת שלי. העיניים שלו הן תמהיל של גאווה וצער. "אני
מחכה בקוצר רוח לראות מה תעשה. אתה תסב לאבא שלך הרבה נחת."
שריר הלסת שלי זז על כרית האגודל שלו, ובסופו של דבר הוא מרפה.
הוא מניח יד חזקה על כתפי ומנחה אותי בחזרה אל הקבר, והבישוף פרנסיס
מפרש זאת כסימן להמשיך.
עוד פרחים בקבר. דוד אלפרדו מחליק פנימה בקבוק ויסקי במהדורה
מיוחדת של מועדון המבריחים — סמאגלר — ולידי, דוד אלברטו מוריד את
הרולקס ממפרק כף ידו ומשליך אותו פנימה. "זכיתי בו מהבן זונה הזקן לפני
שנים. הזקן שלך אף פעם לא היה טוב בפוקר." הוא מרים את צווארו כדי
להסתכל על ראף. "אני לא יודע מאיפה הגיע הכישרון שלך, ילד."
זה תורי. אני לא שוקע על הברכיים כמו שעשיתי עם אימא שלי.
במקום זה, אני רוכן מעל הארון עם מחרוזת התפילה השחורה שלו בידי.
שרשרת החרוזים כרוכה סביב מפרק כף היד שלי פעמיים, הצלב מתנדנד
ברוח כמו מטוטלת.
הוא אף פעם לא הוריד אותה.
עד שהורדתי אותה עבורו.
אני עוצר, עוטף את הצלב בכף ידי ומחזיר לכיס המכנסיים שלי. כשאני
מרים את המבט, בן דודי דנטה מביט בי מהצד השני של הקבר.
בתום הקבורה, אדמה נופלת על אימא שלי בחבטה כבדה, כל חבטה
נשמעת סופית יותר מהקודמת. אני שוב מסתובב לים בדיוק כשהטיפות
הראשונות של הגשם מתחילות לרדת.
אני מוציא פעם נוספת את מחרוזת התפילה מהכיס שלי ואל שפתיי.
"סלח לי אבי," אני ממלמל לתוך המתכת הקרה כשטיפת גשם נוחתת לי
על הלחי, "כי חטאתי."
ראף מופיע לידי. גייב ניגש זמן קצר לאחר מכן. מאחורינו כולם
ממהרים לשורת המכוניות הממתינות, מתגוננים מפני הגשם מתחת
למטריות וספרי מזמורים.
מכת ברק מרצדת באופק.
אלוהים מנסה להכות בי.
"זה כמו הסצנה הזאת במלך האריות," ראף ממלמל לתוך צווארון
החולצה שלו ותוחב את ידיו לכיסים. "כל מה שהאור נוגע בו הוא הממלכה
שלך עכשיו, או משהו כזה. הכול שלך, אחי."
אני מסתכל למטה על הממלכה שאמורה להיות שלי. הנמל הרעוע
משמאל והעיירה הקטנה ששוכנת בלב המצוק מימין. ואז אני פונה להסתכל
אל המשך החוף, אל האפלה של מכתש השטן ואז אל מפרץ השטן, שאפילו
מבעד לערפל ולגשם, מוארת כמו עץ אשוח.
"אני לא רוצה את זה."
המילים חומקות מהלשון שלי כמו שידעתי שיקרה.
ראף טופח לי על הגב בחוזקה, כאילו אנחנו לא עומדים על קצה צוק
בבוקר סוער מאוד. "אתה צריך להיכנס לנעליים גדולות, אחי. אבל אין אדם
מתאים יותר לתפקיד מאשר ויסקונטי האכזרי."
"הטיסה שלי ללונדון יוצאת בעוד עשרים דקות ואני לא חוזר."
השקט שחודר מבעד לרוח מחריש אוזניים. בסופו של דבר, אני פוגש
את מבטו הנוקב של אחי וחושק את הלסת מול מבטו החודר. הוא מרים גבה
ועיניו מחפשות שמץ של שעשוע על תווי הפנים שלי, אבל בניגוד אליו,
אני לא מתלוצץ.
גייב, כמו תמיד, לא אומר כלום.
"אתה לא חוזר למדרון השטן?"
אני לא חוזר לחיים האלה.
אני לא מסביר. במקום זה, אני מניד בראשי לעבר המכונית הבודדת
שעדיין נמצאת בצד הדרך. הנהג של ראף מגלגל את החלון ומביט בנו בקוצר
רוח. לידו, ההארלי של גייב חונה מתחת לעץ.
"לך לטקס. אדבר איתך בפעם אחרת."
הווריד ברקה של ראף פועם והמבט שלו בוער בגלל כל השאלות שהוא
לא שואל. אני מסתובב שוב לים, מחזיר את מחרוזת התפילה לכיס ומעביר
את קצה האצבע על זקני הרטוב. כמה רגעים לאחר מכן, רחש מעיכת החצץ
הלח מתחת לרגליים מורה לי שהאחים שלי עזבו. רק כששאגת האופנוע
של גייב מתפוגגת מחוץ לטווח שמיעה, אני פונה בחזרה לקברם של הוריי.
אחד מהקברנים מפסיק לערום אדמה על גבי אימי. הוא משעין את
משקלו על ידית האת שלו ובוהה בי, בזהירות.
כשאני עובר, אני מטיח ערמת שטרות בחזה הבוצי שלו.
"תוציא אותה," אני נוהם. "אימא שלי לא שייכת לכאן.

מידע נוסף על "מארז חוטאים אנונימיים - 3 ספרים"

מחבר/ת

קטגוריות

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 428 עמודים
  • תאריך הוצאה ספטמבר 2023
  • תרגום שי סנדיק
  • מק״ט 1391923365-3

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן