חוטאים אנונימיים 3 – חוטאים נשרפים

5/5

ספר מודפס

 59.00

טרופים: מאפיה, שונאים לאוהבים, פער גילים, סלואו ברן, שנון וקורע מצחוק

 

העולם שלי עולה בלהבות חורכות ואני מכור לבחורה שהציתה את הגפרור.

מפרקי אצבעותיי המדממים והגופה חסרת החיים שלרגליי מאשרים את מה שידעתי מזמן – האישה שהתאהבתי בה עד כלות תמיט עליי חורבן.

הג'נטלמן שהייתי הפך לזיכרון רחוק.

החטאים נספגים בעורי כמו כתם דיו.

 

ניסיתי לעזוב אותה. לא הצלחתי.

ניסיתי לחסל אותה. נכשלתי.

נראה שנצטרך לרקוד סלואו בין הלהבות עד שיישאר ממני אפר ועפר.

וכמו עוף החול, אקום מביניהן רק כשהיא תיעלם.

 

אבל יש בעיה אחת:

לעולם לא אתן לה ללכת.

לא, היא תצטרך לברוח הרחק־הרחק כדי להימלט ממני.

ואולי זה מה שיקרה אם אחליט לספר לה את האמת.

***

חוטאים נשרפים הוא הספר השלישי בסדרת חוטאים אנונימיים והחלק השני בדואט על ראף ופני. סום סקצ'ר לוקחת את הקוראים לרומן מאפיה סוחף, לוהט, מותח וקורע מצחוק על נוכלת שיש לה יותר אומץ משכל ואין לה אלוהים, ועל מאפיונר שכולם חושבים שהוא השטן בחליפה מחויטת.

 

 

 

פני

אני עומדת מאחורי הבר בזמן שרפאל יושב בכורסה מצידו השני של החדר.
עיניו נעוצות בפיסת קיר משמימה מאחורי ראשי וז׳יטון פוקר מסתובב בין
אצבעותיו הנפוחות.
הטרקלין נקי ומצוחצח לעומת כל הדם הזה. מואר מדי, שקט מדי. אני
ממש שומעת את החטאים נוטפים מגופו — חלקם שלו, חלקם שלי —
ומכתימים את השטיח האדום שמתחתיו.
אני מניחה את כפות הידיים המיוזעות שלי על הבר ובולעת את הרוק.
”רוצה שאתקשר למישהו? לאחיך?״ שפתיו מתעקלות בחיוך מריר ואני
נזכרת במראה הגוף העירום והמגואל בדם של גייב ובמבט המאיים ששלח
אליי מבעד לשמשה. אני מצטמררת. ”התכוונתי לאח השני.״
הוא מניד בראשו פעם אחת.
אוקיי.
אני מעבירה את המשקל מכף רגל נעולה בנעל בית לחברתה ומביטה
בו לאורך כמה תקתוקים של שעון המטוטלת שעל אדן האח. אני סוקרת
את השיער השחור הפרוע ואת הצווארון הפתוח. הוא קרע את התפרים
שהחזיקו את האישיות הג׳נטלמנית שלו — סיכת הצווארון והחפתים —
ברגע שעלינו ליאכטה. כשהם קיפצו על רציף השחייה, הצלחתי לתפוס
אותם לפני שנעלמו במי האוקיינוס השקט. עכשיו, כשאני מביטה בחפת
קוביות היהלום שליד ידי הרועדת אני תוהה איך אי פעם זה הצליח להוליך
מישהו שולל.
האם כך נראית התמוטטות עצבים? אין לי מושג. למרות העובדה שבסופו
של דבר אימא שלי עמדה עירומה מול הפטיפון במסדרון ובכתה לצלילי
הבלדות קורעות הלב של ויטני יוסטון או שאבא שלי נהג להטיח את ראשו
שוב ושוב במראה שבחדר האמבטיה, הקריסה שלהם הייתה איטית. בעיקר
התפוררות בלתי צפויה מבחינתי ופחות שבר פתאומי שלא חזיתי. כשאני
מרימה את עיניי מהחפת ומסתכלת שוב על רפאל, אני נבהלת כשאני מגלה
שהוא מישיר אליי מבט. מבט מצועף שמעיבה עליו קלות דעת שגורמת
לדחף ההישרדות שלי להיכנס לפעולה. מבט שהיה גורם לכם לחצות את
הכביש אם הייתם רואים אותו בעיניו של זר או לזנק מתוך מונית אם הייתם
נתקלים בו במראה הפנימית.
אני פונה אל קיר האלכוהול. לא כי פניו מפחידות אותי אלא כי אני יודעת
שהוא לא אמור להלהיט את המרחב שבין הירכיים שלי. אני חולת נפש.
אני שולחת יד לערכת העזרה הראשונה ושולפת בקבוק ויסקי של
סמאגלר.
”וודקה.״
כתפיי נדרכות. ”ממתי התחלת לשתות וודקה?״
”מאז שאמרת שלא תנשקי אותי אם אשתה ויסקי.״
גל לוהט גורם לסחרחורת בראשי ולחמימות בבטן שלי. התחושה רק
מתעצמת כשאני מסתובבת ולא מוצאת בעיניו שום שעשוע.
אני יוצאת מאחורי הבר, חוצה את הטרקלין ומתקרבת אל האזור שבו
הוא יושב. הלב שלי מאיץ את פעימותיו עם כל צעד. העיניים שלו עוקבות
אחריי, מתאבנות כשהרגליים שלי נגלות.
”תלבשי משהו, פנלופי. האנשים שלי על הסיפון ואני לא רוצה לחסל
עוד מישהו היום.״ הוא נשען לאחור בכורסה ומעביר יד פצועה בשערו
בתנועה אדישה. ”הירכיים האלה,״ הוא שוב ממלמל אל הקיר שמאחוריי.
לחסל. אז בלייק מת. אלוהים, חשבתי שהוא אולי גרם לו לזעזוע מוח קל
או משהו כזה. מה הוא עשה שנחשב בעיני רפאל לגרוע כל כך?
אני עדיין בהלם שהתעוררתי לקול גופו של בלייק מתגלגל ממכסה
המנוע במכונית של רפאל ואין לי כוחות להתווכח שאם גבר מחשיב מכנסי
פיג׳מה קצרים וגופייה כמשהו מיני אז זו הבעיה שלו. אני מרימה את
השמיכה שתלויה על מסעד הספה וכורכת אותה סביב הגוף שלי, חסרת
תחושה בכל האיברים מלבד מרכז גופי. אני מתכוונת להניח את האלכוהול
ואת ערכת העזרה הראשונה על שולחן הקפה ולהזדרז אל מקום המבטחים
בבר, אבל זרועו של רפאל נשלחת ונכרכת סביב הרגליים שלי והוא מושך
אותי על ירכו.
הדופק שלי מאט לקצב כמעט צמיגי, דביק מכדי לפעום כיאות. הראייה
שלי מתעמעמת בגלל חום גופו שמחלחל דרך השמיכה ונספג לי בגוף. הוא
נוקשה וחמים והסכנה קורנת ממנו כמו גל על־קולי.
הוא מהדק את האחיזה שלו במותניי והעיניים שלי יורדות אל זרועו.
הז׳קט הוסר זמן לא רב אחרי החפתים ועכשיו שרווליו מופשלים וחושפים
אמות ידיים מקועקעות ומכוסות בדם. מלך היהלום משיב אליי מבט
עתיר ציפייה.
אני מסתובבת ומרימה את ערכת העזרה הראשונה. האדישות היא לא
הבעה קלה לביצוע, לא כשהלב שלו הולם על כתפי והבל פה חמים וכבד
מדגדג לי את הצוואר. פני הפוקר העלובות שלי מייד מתערערות בגלל
הרעד באצבעותיי כשאני פותחת את הקופסה האדומה והלבנה.
המבט שלי ריק כשאני מסתכלת על החפצים הזרים שבפנים. ”רק רגע.
אני צריכה לחפש את זה בגוגל.״
לפיתה עזה במותניים שלי מונעת ממני להתרומם. ”הנוזל השקוף הוא
תמיסת מי מלח. תטבלי בה צמר גפן.״ הוא פורש כף יד גדולה ופצועה על
קימור ירכי וצינה בוערת עוברת בי. ”אחר כך תנקי לי את הידיים.״
אני בקושי מתרכזת במשימה. אני עסוקה מדי בבעירה מול מבטו
ובהעמדת פנים שידו על הירך שלי בכלל לא משפיעה עליי.
אני עוצרת עם צמר הגפן מעל מפרקי אצבעותיו. ”זה אולי יכאב.״
צחוקו חלוד והאוזניים שלי מתלהטות. ”אני חושב שאשרוד.״
הוא ממשיך לנעוץ מבט בלחיי כשאני מנגבת את הפצעים שלו בטפיחות
מגושמות ובאף עקום.
כשהמתח הופך כבד ומאט את התנועות שלי, אני אומרת, ”יחסית לגבר
שמתגאה שאין לו מפרקי אצבעות פצועים, אתה ללא ספק יודע להתמצא
בערכת עזרה ראשונה.״
הפעם צחוקו עדין יותר. ”אני בא ממשפחת בריונים. תפרתי לא מעט
פצעי קליעים בחיי.״
הוא מרים את ידו הימנית כדי לבדוק את העבודה שלי ולאחר שהוא
קובע שהיא משביעת רצון, הוא מלטף לי את הרגל ומניח את ידו על שיפולי
הבטן שלי. תחושת הזרת הפצועה שלו עליי מעוררת בי רצון לחכך את
הירכיים זו בזו. הנשימה הבאה שלי רוטטת וצרודה. הוא מזיז את יד שמאל
כדי שאוכל לטפל בה.
”אז עכשיו אתה גם בריון,״ אני ממלמלת ומספיגה עוד תמיסת מלח
בצמר גפן. ”מה בלייק עשה?״
”הרגיז אותי.״
אני בולעת את הרוק. ”אז הרגת אותו.״
כף ידו לוחצת בכוח על הבטן שלי והסנטר שלו נח על כתפי.
”הוא הסתכל על משהו שלא היה שייך לו.״
לקולו העמוק אין סוף ולרגע קצר, אני עוצמת עיניים ונופלת לתוכו.
האם הוא מדבר עליי? בלייק היה קרוב מספיק למכונית כשהוא עף ממכסה
המנוע והעיר אותי. ונוסף לזה, ההתנהגות המצמררת שלו כלפיי באופן
כללי הופכת לסבירה את האפשרות שהוא ”הסתכל״ עליי. אבל כשרפאל
אומר את זה הגב שלי מתקשח. כי המילים שלו משמיעות רמיזה כבדה
בסופן. זה היה שייך לי.
בהלה ורוגז מציפים אותי במידה שווה. העובדה שיש בי דחף חייתי קבוע
לקרוע ממנו את הבגדים בשיניים לא מעידה שזרקתי לפח את כל האמונות
שלי לגבי גברים. אף גבר לא סחרר אותי כמו רפאל ויסקונטי, אבל זה לא
אומר שפתאום אני שלו.
הוא חריג, לא סתם משהו יוצא דופן.
אני שומטת את צמר הגפן בקול רטוב ומסתובבת להביט בו. אלוהים,
הוא קרוב. קרוב כל כך שהאף שלי מתחכך באפו. אני מתעלמת מקוצר
הנשימה ומקשיחה את מבטי.
”אני גם לא שייכת לך.״
חיוך מר עולה על שפתיו. ”אני לא רוצה אותך, פנלופי.״ לפני שהדחייה
שלו מספיקה לצרוב, הוא מקרב את ידו ללחי שלי ולופת אותי שם. ”אבל
אני אקח אותך בכל זאת ואז אהרוס אותך.״
אני ממצמצת. ”מה?״
”זה הוגן,״ הוא אומר בקול חף מרגש.
תחושת חרדה איומה מתפשטת בכתפיי ולוחצת לי על העורף. ”למה?״
אני מתנשמת.
הוא לא מניד עפעף. ”כי זה רק עניין של זמן לפני שתהרסי אותי.״
אין לי תגובה, אבל זה לא משנה. לא הייתי מצליחה לומר אותה בזמן
שהוא מוריד את ידיו הלוהטות אל המותניים שלי, מרים ומוציא אותי
מהחדר

מידע נוסף על "חוטאים אנונימיים 3 - חוטאים נשרפים"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 280 עמודים
  • תאריך הוצאה ינואר 2024
  • תרגום שי סנדיק
  • מק״ט 1391923396

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן