סקרלט

מבטו של הארוס שלי פוגש במבטי מעבר למועדון הצפוף. אני מישירה מבט.
אני לא בחורה שנרתעת מהמבט של אף אחד, גם לא שלו.
במיוחד לא שלו.
יותר קשה להיפטר מהרגל קיים מאשר לאמץ הרגל חדש.
תשעה מטרים אפלוליים מפרידים בינינו, אבל אני יודעת שהעיניים
העוצמתיות שממוקדות בי כרגע הן כחולות. בגוון שמרחף איפשהו בין
כחול־נייבי לכחול־קרח. מזמינות, כמו המים השקטים שמקיפים אי טרופי.
מבט אחד ואת יכולה לדמיין בדיוק את התחושה שלך כשתיכנסי לתוך
המים האלה.
בפעם הראשונה שראיתי את קרו קנסינגטון, כמעט התפתיתי לומר לו,
יש לך את העיניים הכי יפות שראיתי בחיים. הייתי בת חמש־עשרה. בסוף
לא אמרתי לו מילה, כי העיניים האלה היו הדבר היחיד בו שאפשר היה
לתאר כמזמין. כי הן לא היו — הן עדיין אינן — המאפיין המושך היחיד בו,
וזה עורר בי התפעמות ששיתקה אותי.
קרו לא מסיט את המבט, גם לא כשאיזו בלונדינית שופעת לבושה
בשמלה שמגיעה לה בקושי עד אמצע הירך מחליטה להתחכך בו. הג׳ינג׳ית

שכבר תלויה על זרועו השמאלית שולחת לעבר החדשה מבט זועם. שום
דבר מכל זה לא מפתיע אותי. תחפשו את הצירוף רודף נשים במילון
ותמצאו שם כפולת אמצע של המיליארדר שרוע על דלפק הבר הארוך
כאילו כל המקום שייך לו.
אני יכולה להרגיש את הביטחון העצמי שמקרין ממנו עד כאן. הנינוחות
הבטוחה בעצמה שמתלווה לשם קנסינגטון בתוספת איזה משהו ששייך
באופן ייחודי לקרו. מאז שהוא הגיע הנה לפני כמה דקות הוא צמצם כל
גבר עשיר, חזק ויפה תואר בחדר הזה לכדי גרסה דהויה ומזויפת שלו.
כולם נגישים. אף אחד מהם לא מתקרב אפילו לקסם האישי שלו. עניים
בהשוואה אליו.
כולם כאן כבר יודעים מי הוא. אבל גם אם היה לקרו שם משפחה אחר
וחשבון הבנק שלו היה פחות מרשים, נראה לי שעדיין הייתי נועצת בו
מבטים.
תקראו לזה נוכחות, כריזמה או גנים מוצלחים. אני נאלצתי להילחם על
זכויות יתר שהייתי אמורה להיוולד איתן. קרו קיבל את כולן בלי להתאמץ,
ועדיין, אנשים יעשו שמיניות באוויר כדי שהוא לא יצטרך להתאמץ בשביל
דבר.
והוא יודע את זה. ומנצל את זה.
הבלונדינית משקיעה מאמצים לא מבוטלים כדי לזכות בתשומת ליבו,
מחליקה יד על הזרוע שלו, משחקת בשערו ומעפעפת בריסים. קרו לא
מוריד ממני את העיניים. הג׳ינג׳ית עוקבת אחרי המבט שלו. פניה היפות
מתעוותות במיאוס כשהיא רואה אותי.
המבט הזועם שלה לא מטריד אותי.
המבט של קרו דווקא כן.
זאת כבר נהייתה תחרות בינינו. משחק. אנחנו מסתובבים זה מסביב לזה
כבר שנים. למדנו בפנימיות שונות לאורך התיכון. שנינו מצאנו את עצמנו
בהרווארד בתואר הראשון. הוא המשיך לבית הספר למנהל עסקים בייל. אני

למדתי בקולומביה באותן שנתיים.
וכל הזמן הזה, ידענו שזה יהיה בלתי נמנע בינינו. אין טעם להילחם
בזה — או להכיר בזה. זה ישתנה בקרוב. הדינמיקה הנוחה הזאת תתנפץ
לרסיסים באותה קלילות כמו הרגל העדינה של כוס הזכוכית שאני
מחזיקה ביד.
אני מרימה את המרטיני שלי מולו בברכת ”לחיים״ דוממת, ובאותה
שנייה כבר תוהה אם זאת הייתה טעות. כי אני מרגישה כאילו הפלתי את
קוביית הדומינו הראשונה. הזזתי את כלי השחמט הראשון. אני לא משחקת
משחקים לפני שאני יודעת את החוקים. וכשמדובר בי ובקרו, אני אפילו לא
בטוחה אם קיימים גבולות ברורים.
זווית אחת של פיו מתעקלת רגע לפני שהוא מסיט את המבט, קורע את
החוט הבלתי נראה לעין שחיבר בינינו לרגע. בפעם הראשונה במה שנדמה
כמו שעות אני משחררת נשיפה, שואפת שאיפה עמוקה מהאוויר הצונן
המהול בריח של בושם יקר ואלכוהול איכותי. ואז לוקחת לגימה גדולה
מהקוקטייל שלי.
עיני האוקיינוס המרגיזות האלה. אני מרגישה אותן עליי גם כשהוא לא
מסתכל.
”שיט, מי זה?״
אני מקפידה לבהות בקליפת הליים המאוזנת על שפת כוס הקוקטייל
שלי. בעיקר כי אני יודעת על מי נדיה מדברת. אנחנו יושבות בתא הזה
במועדון ה ּפ ּרוף כבר ארבעים וחמש דקות. בכל הזמן הזה ראיתי רק אדם
אחד שעשוי להצדיק את הטון המתפעל שלה. וכיוון שאני הרווקה היחידה
מסביב לשולחן, באופן טבעי השיחה הזאת תעסוק בי.
”מי?״ שואלת סופי בלי להרים את העיניים מהטלפון. יש מצב שהיא
מסורה לעבודה שלה אפילו יותר ממני, וזה אומר הרבה.
”החתיך עם השיער הכהה,״ עונה נדיה. ”ליד הבר, עם השתיים האלה
שתלויות עליו.״

סופי מרימה מבט ואז צוחקת. ”את רצינית איתי? את לא יודעת מי זה?״
נדיה מנידה ראש.
המבט של סופי מתמקד בי. ”זה בעלה לעתיד של סקרלט.״
אני מעיפה את פיסת הליים מהכוס בציפורן ארגמנית ואז נשענת אחורה
במושב העור. ”שום דבר עדיין לא רשמי.״
ה״עדיין״ נשמע יותר מבשר רעות מבדרך כלל. כנראה כי אני יודעת
שאבא שלי נפגש עם ארתור קנסינגטון בשבוע שעבר.
נדיה בוהה בי בפה פעור. ”רגע. את רוצה להגיד לי שאת באמת עומדת
להתחתן? איתו?״
אני מושכת כתף. ”כנראה.״
”את בכלל מכירה אותו?״
”מכירה מספיק.״
אני לא מופתעת שנדיה נראית כל כך המומה מהתגלית הבלתי צפויה
שאני כנראה עומדת להתחתן עם גבר שמעולם לא הזכרתי. בדיוק כמו
שממש לא הופתעתי כשסופי זיהתה את קרו מייד, כי יש לה אובססיה לא
בריאה לרכילות האין־סופית של ניו־יורק. לא ציפיתי שהיא תהיה מודעת
לשמועות על האירוסים שלנו. למיטב ידיעתי, כל רכילות שהתפרסמה
בנושא התמסמסה אחרי שנים של שתיקה מוחלטת מצד שתי המשפחות
שלנו. לחשושים בתוך החוג החברתי שלנו, זה כבר סיפור אחר לגמרי, אבל
סופי לא אמורה להיות חשופה אליהם.
נדיה וסופי הן חברות מלימודי מנהל עסקים. שתיהן גדלו בפרוורים
האמידים של מנהטן, נסעו במכוניות החדשות והנוצצות שלהן ואף פעם
לא הגישו בקשה לסיוע כלכלי. הן חיות חיים נוחים ומוגנים שבהם החשש
מאין יגיע הכסף לשכר הדירה או לאוכל על השולחן הוא מושג זר ולא מוכר.
אני גדלתי במקום שבו עולים על מטוס פרטי כדי לנוע בין פנימייה
שעולה סכום של שש ספרות לסמסטר ובין פנטהאוז של מיליוני דולרים
שמשקיף אל הסנטרל פארק.

יש עשירים, ויש אותי. ואת קרו. כל אחד מאיתנו צפוי לרשת אימפריה
שכוללת סכומי כסף דמיוניים. יותר ממה שאדם יכול לבזבז במהלך חיים
שלמים — או באלף גלגולים. אם נציבות הסחר הפדרלית הייתה יכולה
להתערב במוסד המוכר כנישואים, אין שום סיכוי שהמיזוג הזה היה עובר.
זה איחוד נכסים שמשול לנישואים בין ונדרבילט לרוקפלר.
השאלה אם אני רוצה להתחתן עם קרו או לא בכלל לא רלוונטית.
השלמתי עם כך שמדובר באירוע בלתי נמנע כבר מזמן. יש לי בחירה. זאת
הבחירה שלי. להתחתן מתוך אהבה זו לא אפשרות עבורי, אפילו אם הייתי
פוגשת מתישהו מישהו שהיה גורם לי לחשוב ככה, מה שלא קרה. העולם
שלי היה בולע אותו בלי ללעוס. שלא לדבר על זה שתמיד היה איזשהו קול
בירכתי מוחי שהיה תוהה אם הוא התחתן איתי בגללי או בשביל הכסף שלי.
עם קרו, השאלה הזאת אף פעם לא תטריד אותי. הוא אדיש, יהיר וקר.
הוא גדל בעולם הזה בדיוק כמוני, והוא ידע למה מצפים ממנו. הוא ידוע
במאפיינים שראיתי מולי ממש עכשיו — מתעסק עם נשים, תמיד שומר על
שליטה מלאה ומשיג בדיוק את מה שהוא רוצה.
אבא שלי עשה לי טובה כשהוא ארגן את הנישואים האלה.
אבל זה עדיין לא אומר שאנשים שחיים בעולם הנורמלי לא חושבים
שמדובר בתפיסה זרה ומיושנת. נדיה יוצאת עם אותו בחור כבר שנתיים.
פין הוא ניו־יורקר מתוק ונטול יומרות, סטודנט שנה אחרונה בפקולטה
למשפטים של אוניברסיטת ניו־יורק. סופי יוצאת כרגע עם מנתח לב בשם
קייל שנשמע כמו אידיוט רציני. לדבריה, הידיים המיומנות שלו מפצות על
כל הפגמים באישיותו.
ראשי נודד למחשבות מטופשות כשאני מקפידה להמשיך לבהות בכוס
שלי. כמו למשל אם קרו טוב במיטה. הוא נראה בחור מהסוג שיצפה שתרדי
לו בלי לחשוב שהוא צריך להחזיר לך, ותמיד גומר ראשון.
נראה שאני עומדת לגלות.
אני מרוקנת את מה שנשאר בכוס שלי. ”אני כבר חוזרת.״ אני קמהוהולכת לכיוון השירותים.
אני בטוחה שנדיה מנצלת את ההזדמנות כדי לחקור את סופי על
האירוסים המתקרבים שלי. ברגע ששמעתי שאבא שלי נפגש עם אבא של
קרו, ידעתי שלא אצליח להסתיר את העניין מהן עוד הרבה זמן. או להסתיר
אותו בכלל. אף אחת מהמשפחות שלנו לא אישרה שאכן יש אירוסים.
שמועות צריכות שיזינו אותן כדי שיוכלו להתפשט.
אבא שלי לא דיבר איתי על הנושא הזה כבר שנים. הוא הניח שכשיגיע
הרגע, אני אעשה את מה שהוא רוצה בלי לשאול שאלות, ולשם שינוי, הוא
צדק.
כשאני חוצה את המועדון אני מרגישה את המבטים שעוקבים אחריי.
שמלת המיני המוזהבת עם הפאייטים שאני לובשת לא ממש נועדה
להיטמע בטפט. בזמן האחרון העבודה גזלה את רוב הזמן שלי. הסיבה
היחידה שיצאתי מהמשרד לפני אחת־עשרה הלילה היא שזה יום ההולדת
של אנדריאה. אף אחד משאר העובדים במערכת של המגזין שלי — כולל
אנדריאה — לא יעזוב את המשרד לפניי.
יצאתי בשבע, שזה חסר תקדים עבורי. נפגשתי עם נדיה וסופי לסושי
במקום חדש בווילג׳, ואז הגענו לכאן, בדיוק כמו שידעתי שיקרה. הבילוי
בפרוף וההתחככות בצעירים העשירים והמפורסמים של ניו־יורק, זה משהו
חדש עבור שתי החברות שלי. פחות חדש בשבילי, בהתחשב בכך שהתחלתי
לבלות במקומות כאלה לפני שזה היה מותר לי מבחינה חוקית.
המסדרון שמוביל לשירותים ריק, מואר עמומות במנורות עומדות
שהוצבו בכל כמה מטרים. עקבי הסטילטו שלי נוקשים מנגינה קצבית
על האריחים המצוירים ביד כשאני נכנסת לטרקלין שמשמש כמבואה
לשירותים עצמם. אני חולפת על פני הכיסאות המרופדים בבד קטיפה,
בקושי מעיפה מבט בריהוט, ואז ננעלת באחד מהתאים המעוצבים כמו
חדרי שירותים פרטיים. בכל אחד מהם אסלה וכיור משלו. קיר אחד מעוטר
בפרחים מיובשים ממוסגרים, על הקיר השני יש מדף ארוך עם שורה של

סבונים, תרסיסים וקרמים יוקרתיים.
אני שוטפת ידיים כשאני שומעת את הנקישות המזוהות של עוד עקבים
מתקרבות, וקולות נשיים מהוסים. אני סוגרת את הברז, מנגבת ידיים באחת
מהמגבות הרכות שמונחות בסלסילה ליד הכיור וזורקת אותה לסל הכביסה.
אחת מהנשים מתלוננת על השלפוחיות שיצאו לה בכפות הרגליים. השנייה
פולטת שטויות בקצב מהיר, מה שמעיד על כך שהיא כבר שתתה יותר מדי.
עולה הון קטן להשתכר במקום כזה, ככה שכנראה מדובר במישהי שאני
מכירה.
אני פותחת את תיק הקלאץ׳ שלי ומוציאה שפתון כדי לצבוע את שפתיי
בגוון האדום שמזוהה איתי. גם אם הגוון לא נושא את שמי, אני עדיין אוהבת
לחשוב שאני מסוג הנשים שמסתובבות עם שפתיים ארגמניות.
יש בזה אמירה.
”ראיתן שקרו קנסינגטון כאן?״ שואל קול שלישי. היד שלי נעצרת
באמצע השפה התחתונה.
”אי אפשר לפספס אותו. אנה סנט קלייר נדבקה אליו תוך שניות.״
המשפט הפיכח באופן מפתיע הזה מגיע מאותה אישה שרק לפני כמה
שניות פלטה שטויות לא רהוטות על פרמיירה של איזשהו סרט.
”אני מופתעת שהוא כאן. הוא לא יוצא הרבה בזמן האחרון. קנסינגטון
אחזקות בדיוק קנתה את חברת האלקטרוניקה החדשה ההיא. הוא לא אמור
להחליף את אבא שלו בניהול של זה, חוץ מכל השאר? זאת חתיכת סטירה
בפרצוף לאוליבר.״
”חשבתי שזאת סתם רכילות. כמו האירוסים שלו לסקרלט אלסוורת.״
”לא, דווקא שמעתי שזה נכון. הוא באמת עומד להתחתן איתה.״
”אז למה זה עדיין לא קרה?״ שואלת האישה שהתלוננה על כפות
הרגליים שלה קודם.
”אולי קרו מנסה לצאת מזה. היא לא בדיוק הטעם שלו. הוא אוהב נשים
קצת יותר… משוחררות.״ היא צוחקת. ”לא את הנסיכה המורמת מעם

מפארק אווניו.״
”למי אכפת? הוא עדיין ימשיך לשכב עם נשים מהצד, רק עם עוד כמה
מיליארדים בכיס.״
”אלוהים, את יכולה לדמיין לעצמך כאלה סכומים? לסקרלט יש כזה
מזל.״
”גם ככה היא כבר עשירה בדיוק כמוהו,״ מציינת אחת מהן.
זה גורם לי לחייך. יותר עשירה. קרו יצטרך לחלוק את הירושה שלו עם
אחיו הבכור אוליבר. אני בת יחידה.
”כמה תאבת בצע היא יכולה להיות? אין לה מספיק כסף כבר?״
הן מקנאות — ושיכורות. ועדיין, בא לי להטיף להן על הצביעות שלהן.
קרו לא תאב בצע? רק אני?
”והיא גם לא כזאת יפה. בחיים לא ראיתי אותה מחייכת או מפלרטטת.
במסיבת החג של משפחת וולדורף, היא העבירה את כל הערב בשיחות
עסקים. מרגרט אמרה שהיא השתעממה בטירוף.״
”מרגרט תמיד משתעממת בטירוף. גם אני הייתי משועממת אם הייתי
נשואה לריצ׳רד.״
”אני רק אומרת — היא בטח לא הצליחה למצוא אף אחד אחר שיתחתן
איתה. אבא שלה היה צריך לנופף במיליארדים כדי למצוא לה מישהו.
זה פתטי.״
אני סוגרת את השפתון ומחזירה אותו לתיק, מכניסה את התיק מתחת
לזרוע ופותחת את הדלת כדי לצאת לטרקלין. לא חדש לי שמרכלים עליי.
לכולם יש אובססיה לא בריאה לכסף וכוח — ולאנשים שיש להם כסף וכוח —
גם אם כולם מנסים לשכנע את עצמם שזה לא מעניין אותם.
עור של פיל והלך רוח של תשחקי אותה עד שיאמינו לך הם תנאי
הכרחי להישרדות בעולם הזה — במיוחד אם יש לך שאיפות שחורגות מעבר
לסתם לבזבז קרן נאמנות. ולי יש כאלה. אף אחד לא רוצה לעשות עסקים
עם פחדנית. התנועה לשחרור האישה לא באמת התקדמה הרבה בשכבות

העליונות של החברה. עולם העסקים הוא עדיין מועדון גברים סגור.
הסיבה היחידה שיש לי דריסת רגל בעולם הזה היא העובדה שאני
היורשת היחידה של אימפריית אלסוורת. סיבוכים בלידה שלי מנעו מאימי
להרות פעם נוספת אחריי. אפילו גבר קר לב ואדיש כמו אבא שלי לא היה
מסוגל להגיש בקשה לגירושים על בסיס הטיעונים האלה בלבד. אבל זאת
אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא דחף לנישואים שלי עם קנסינגטון. אף
פעם לא היה ספק — לפחות לא לו — שאני אתחתן עם משפחה עשירה.
האליטה המיושנת לא רואה שום ערך בנישואים של הילדים שלהם עם
מישהו שיש לו פחות כסף מאשר להם. מה שנקרא, להתחתן למטה. במיוחד
כשמדובר בבן שיישא את שם המשפחה לדורות הבאים.
עבור המשפחה שלי, המקבילה הכלכלית הכי קרובה היא משפחת
קנסינגטון. זה סידור שמביא איתו תועלת לשני הצדדים, וזה דבר ייחודי.
לרוב צד אחד מרוויח יותר מהאחר. יותר כסף, יותר נכסים, יותר מעמד.
קרו הוא האפשרות הכי טובה שלי. המצב שלנו ייחודי כי גם אני
האפשרות הכי טובה שלו. יש לי יותר כוח ממה שיש לרוב הנשים שנכנסות
לנישואים בשידוך, ואין לי שום כוונה לוותר אפילו על מילימטר מהכוח הזה.
אני יוצאת לטרקלין בראש זקוף. שלוש הנשים שיושבות על ספות
הקטיפה נראות לי מוכרות, אבל אני לא מצליחה להיזכר בשם של אף אחת
מהן. האירועים החברתיים היחידים שאני מגיעה אליהם הם אלו שאני
מחויבת לקחת בהם חלק. רוב האנשים באליטה של מנהטן חשים בני מזל
להיות מוזמנים לרצף האין־סופי של הנשפים שמשמשים כתירוץ להפגין
את סכומי הכסף שהם יכולים לבזבז בערב אחד. אני משתתפת רק במסיבות
שבהן ההיעדרות שלי עלולה להיחשב כעלבון.
ברגע שאני מופיעה שם, השיחה משתתקת לגמרי. שש עיניים נפערות.
שלושה זוגות שפתיים נקפצים. כמה הערות נבזיות עומדות לי על קצה
הלשון, אבל אני בולעת אותן. את לא יכולה לצפות מאנשים לחשוב שאת
נעלה מהם אם את יורדת לרמה שלהם. עלבונות אומרים הרבה יותר על מי

שמשמיע אותם מאשר על הנמען שלהם.
אני חולפת על פני שלוש הנשים המופתעות ויוצאת מהטרקלין בלי
להוציא מילה או למעוד. במקום לחזור ישר לשולחן שלי, אני עוצרת
בבר, במרחק של משהו כמו שישה מטרים מהמקום שבו הוא עומד. אחד
מהברמנים הלבושים בשחור ממהר אליי.
”ג׳ין מרטיני, בבקשה,״ אני מזמינה.
”כבר מגיע, מיס,״ הוא עונה.
הוא מסתובב וניגש מייד להכין את המשקה שלי, מה שמראה שהוא
עובד כאן מספיק זמן בשביל לדעת שהלקוחות של הפרוף לא מוכנים לסבול
שום המתנה. אני צופה באורות העמומים שמרצדים על שורת הבקבוקים
הצבעוניים שמאחורי הבר, כשברמן נוסף מודד במיומנות וודקה וסוחט
עליה אשכולית.
”אלסוורת.״
הבטן שלי צונחת כאילו הרצפה נפערה מתחתיי כשאני שומעת את הקול
העמוק והבטוח בעצמו. אני מתמקדת בכל מה שמוחשי מסביבי. המשטח
הקשה שעליו הזרוע שלי שעונה, הלחץ של סנדלי העקב, הרסס והריח של
אלכוהול נמזג. בלי להרים את הראש, אני כבר יודעת מי עומד לידי.
”קנסינגטון.״ אני מטה ראש ימינה כדי לבחון אותו, ממשיכה לעמוד
במקום בנינוחות.
לפני הערב, הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה במסיבת החג אצל
משפחת וולדורף לפני ארבעה חודשים. קרו נראה אותו דבר, חוץ מזה
שהוא לובש מכנסיים מחויטים בצבע כחול־נייבי וחולצת כפתורים לבנה
עם שרוולים מופשלים במקום הטוקסידו המקובל באירועים חברתיים. הוא
נראה כאילו הגיע הנה ישר מהמשרד.
אם יש משהו שאני מכבדת אצל קרו קנסינגטון זה מוסר העבודה שלו.
בשביל מישהו שתמיד קיבל הכול על מגש של כסף, נראה שהוא משקיע
ותורם את חלקו לקנסינגטון אחזקות. עם חיוך פריווילגי שפוך על הפנים,

ועדיין. אבא שלו, ארתור קנסינגטון, מעריך הצלחה יותר משהוא מעריך
נפוטיזם. הוא לא היה מכשיר את קרו לתפקיד המנכ״ל העתידי אם לא היו
לו התכונות הדרושות כדי להצליח בתפקיד.
אני מסתכלת מעבר לו, למקום שבו הוא עמד קודם. ”אז, מי בת המזל
הלילה? הג׳ינג׳ית או הבלונדינית?״
עיניו הכחולות בוחנות אותי כשהוא משעין מרפק על העץ הממורק של
הבר, מחקה את התנוחה הנינוחה שלי. הוא מסובב כוסית של מה שמריח
כמו בורבון, ואז עונה. ”או שתיהן.״
”אין לך יותר מדי שאיפות.״
זווית שמאל של פיו מתרוממת ברמז של שעשוע כשהברמן מניח מולי
את המרטיני שלי.
”תודה,״ אני אומרת.
קרו מסתכל לי בעיניים ומכניס יד לכיס. כשהוא מוציא את היד הוא
מחזיק שטר של מאה דולר ואז מחליק אותו על משטח העץ. ”תשמור
את העודף.״
”תודה, אדוני.״ הברמן מסתלק במהירות, הוא לא ייתן לקרו הזדמנות
לשנות את דעתו. אפילו במקום יוקרתי כמו זה, זה נחשב לטיפ שערורייתי.
האנשים כאן שמחים לשלם כל סכום שיבקשו מהם על אלכוהול במחיר
מופקע. אבל להשאיר טיפ מעבר לעשרים האחוזים המקובלים, זה כבר
סיפור אחר.
אני לא אומרת כלום. אם הוא מנסה להרשים אותי, כסף זאת לא הדרך.
אני לא יודעת מה הוא מנסה לעשות. הוא ניגש אליי, ובכך פחות או יותר
מאשש את תוצאות השיחה של האבות שלנו בשבוע שעבר.
קרו בוחן אותי מקרוב כשאני מרימה את הכוס ולוקחת לגימה. קול גבוה
ויללני קוטע את תחרות המבטים הדוממת שלנו.
”קרו, אמרת שאתה כבר חוזר.״
הוא מתנהג כאילו כלום לא נאמר. אני מסתכלת לו בעיניים עוד כמה

שניות ואז מציצה אל האישה שמתקרבת אלינו. הג׳ינג׳ית שנתלתה עליו
קודם עומדת עם יד על המותן וחיוך מודבק על הפנים. אבל שום דבר לא
באמת מסתיר את הרוגז שקורן ממנה — כנראה על הבחירה שלו לעזוב
אותה ולגשת אליי.
אני מתענגת על עוד לגימה מהמרטיני לפני שאני מתייחסת לנוכחותה
הלא רצויה. ”זה לא מנומס להפריע ככה.״
הג׳ינג׳ית שולחת לעברי מבט מתנשא. ”ומי את?״
”הארוסה של קרו.״ המילים יוצאות לי מהפה כאילו כבר אמרתי אותן
בעבר, אפילו שזה מעולם לא קרה. הן עדיין נשמעות לי זרות ומוזרות.
התואר הזה משתיק אותה בבת אחת, במיוחד כשקרו לא מפריך את
הטענה שלי. הוא רק ממשיך להסתכל עליי, רגשות בלתי ניתנים לפענוח
גועשים במעמקי התכלת כשהוא מתעלם ממנה.
הג׳ינג׳ית מסתלקת בזעם.
”מרוצה?״ הוא שואל, מושך את המילה.
”האמת? מאוכזבת. קיוויתי שהיא תיתן לך סטירה.״
גם הזווית השנייה של שפתיו מתרוממת. אני מתחילה לחשוב שהוא
חושב שככה נראה חיוך.
”אז —״ הוא מתקרב אליי.
אני רוצה לנשום, אבל לרגע אחד חולף פשוט לא מצליחה.
”את הארוסה שלי עכשיו?״
”אני לא?״ אני לוקחת עוד לגימה מהג׳ין. בקצב הזה, אני אסיים את
הכוס השנייה שלי עוד לפני שאספיק לחזור לשולחן. אולי אני אפר את חוק
שני המשקאות שלי בתור מתנת אירוסים לעצמי.
”הסכם ממון טרום נישואים מנוסח ברגעים אלו ממש.״ קרו משתתק.
”אבא שלך לא סיפר לך?״
”כמה שהוא מספר לי פחות, ככה הוא יכול להעמיד פנים שיש לו יותר
כוח.״ אני מסיטה את המבט, חוזרת לבחון את שורת הבקבוקים הארוכה

שמאחורי הבר. ”המזכירה שלו התקשרה למזכירה שלי לקבוע ארוחת
צהריים. אני מניחה שאקבל את החדשות המשמחות שם.״
”שמח לשמוע שאת והנסון קרובים מתמיד.״
אני נושפת בלגלוג. ”לא כולנו שואלים כמה גבוה כשאבא אומר
לנו לקפוץ?״
”תמיד היית כזאת עוקצנית, או שזה משהו שהתפתח אצלך לאחרונה?״
”אם היית טורח לדבר איתי בעשור האחרון מעבר למחמאות על
השמלות שלי, היית יודע את התשובה לשאלה הזאת.״
קרו סורק בהפגנתיות את שמלת המיני הזהובה שאני לובשת, מלמעלה
למטה. ”היא מנצנצת.״
”תמיד היית כזה גרוע בלהמציא מחמאות, או שזה משהו שהתפתח
אצלך לאחרונה?״
בפעם הראשונה בחיים אני זוכה לחיוך מלא ואמיתי מקרו קנסינגטון.
הוא נראה כל כך טוב כשהוא מחייך. השעשוע — אמיתי ולא לעגני — מרכך
את הזוויות החדות של פניו. אם תשימו עליו כובע בייסבול הפוך וטי־שירט,
הוא לא ייראה כמו מיליארדר חסר רחמים.
אבל באותה מהירות שהחיוך הזה הופיע, הוא גם נעלם.
בא לי לעמוד כאן ולנסות לסחוט ממנו עוד אחד כזה. וזה בדיוק מה
שמשכנע אותי ללכת עכשיו. הוא יהיה בעלי, וזאת הפעם הראשונה שדיברנו
מעבר לשיחת חולין קטנה ומנומסת. סקרנות זה דבר אחד, התעניינות זה
כבר משהו אחר לגמרי.
”תודה על המרטיני,״ אני אומרת לו והולכת משם.
סופי כמעט קופצת במושב כשאני חוזרת למקום שלי. ”אה! מה
הוא אמר?״
”הוא קנה לי מרטיני ואז נתן לי מחמאה מטומטמת.״ ואישר שהאירוסים
שלנו אכן תקפים ומתקרבים, אבל את זה אני שומרת לעצמי.
”נשמע שהוא מחבב אותך.״

”יותר נכון, מנסה להבין עד כמה אפשר לשלוט בי.״
נדיה צוחקת. ”אם ככה, צפויה לו הפתעה.״
”אולי.״ אני מקשיבה רק בחצי אוזן עכשיו, כי אני עסוקה בלסרוק את
השולחנות הגבוהים שמתחת לקיר של בקבוקי השמפניה. זה יותר מאולי.
קרו ואני יודעים הרבה זה על זה. אבל אנחנו לא מכירים זה את זה.
אף פעם לא שאלתי את עצמי מה הוא חושב עליי — עד הערב.
אף פעם לא חשבתי שהוא עשוי להפתיע אותי — עד הערב.
ושתי התובנות האלה מערערות ומעוררות בי אי־נוחות. אני לא אוהבת
את ההשלכות שלהן, ואני צריכה הסחת דעת.
חבורת בחורים נכנסת למועדון. אחד מהבחורים מקדימה, בלונדיני, יוצר
איתי קשר עין. הוא לובש חליפת שלושה חלקים שנראית בהזמנה מיוחדת
— עניבה, ז׳קט והכול — מה שנראה בעיניי כמו השתדלות מוגזמת. אם יש
לך כסף, אתה לא צריך לנפנף בו. במיוחד במקום כזה. אבל יש לו פנים
נעימות וגוף לא רע, ואלו הקריטריונים המרכזיים שלי כרגע, אז אני מחייכת
אליו. הוא מחייך בחזרה. אני משפילה מבט, לוקחת לגימה ומרימה עיניים
שוב. הוא עדיין מסתכל עליי. אני מעמידה פנים שאני נבוכה מהמבטים
שלו, מסיטה מבט וזזה בכיסא כאילו תשומת הלב הזאת מכבידה עליי ולא
בדיוק מה שקיוויתי להשיג.
אחרי שהוא מזמין לעצמו משהו לשתות, הוא הולך לכיווננו.
”בדרך אלייך,״ מקניטה סופי שקולטת אותו. גם נדיה מסתכלת.
שלושתנו עוקבות אחריו כשהוא צועד לעברנו בביטחון.
”הכיסא הזה פנוי?״
לא משפט הפתיחה הכי מקורי בעולם, אבל הדרך שבה הוא פונה לכולנו
ועדיין מדבר רק אליי, מראה לי שהוא לא טירון בלהתחיל עם נשים. אני לא
מעוניינת בכישורי השיחה שלו, אם כי מעט מזה לא יזיק.
אני מהנהנת. הוא מתיישב לידי, מספיק קרוב בשביל שהבד הנוקשה
של המכנסיים שלו יתחכך לי ברגל. זה מהלך מכוון שברור שהוא מתורגל

בו, כזה שכנראה אמור לעורר תגובה חזקה יותר מסתם חיכוך קל. למרבה
הצער, דעתי מוסחת על ידי התחושה של עיניים שמסתכלות עליי, עיניים
שלא שייכות לבחור שיושב לידי. אני לא נכנעת לדחף העז להסתכל לעבר
הבר.
הבלונדיני שלידי מציג את עצמו כאוון. הוא, סופי, ונדיה מפטפטים
בזמן שאני מתאמצת להתנהג כאילו אני מקשיבה לשיחת החולין שלהם ולא
מתבשלת אט־אט בחום הלהבות הכחולות. כבר יצא לי לדבר עם בחורים
בנוכחות קרו קנסינגטון. למה זה שונה הפעם?
”מה את עושה בחיים, סקרלט?״ שואל אוון.
”מנהלת מגזין.״
”באמת?״ נראה שזה מסקרן אותו. ”איזה סוג של מגזין?״
”אופנה.״
עיניו סורקות את השמלה שלי. ”לא מפתיע. את נראית מדהים.״
”תודה.״ מנצנצת בתחת שלי. אם לא הייתי נגעלת מהרעיון בעצמי,
הייתי מזמינה שמלת כלה עם פאייטים רק כדי לעצבן את קרו. אני מנסה
שוב לקדם את השיחה. ”מה אתה עושה, אוון?״
השאלה מביאה את סופי לשלוח אליי מבט משונה שגורם לי לחשוב
שאולי הנושא כבר דובר בזמן ש״הקשבתי״ קודם. אוון פוצח בנאום שלם
על העבודה שלו כעורך דין לענייני מס. זה ממש לא נשמע לי מוכר, ככה
שאו שבאמת לא הקשבתי לשיחה קודם או שסופי עיקמה פרצוף מסיבה
אחרת לגמרי. אני מנסה להקשיב הפעם, אבל מרגישה איך תשומת הלב
שלי נודדת, אפילו לפני שקרו עוזב את הבר ומתחיל ללכת לכיוון השולחן
שלנו כשבעקבותיו בלונדינית אחרת מזאת שהייתה לצידו קודם. ברגע
שהוא מתחיל להתקרב אלינו, אוון היה יכול לשיר ביונסה בקולי קולות ולא
הייתי שמה לב.
כל הגוף שלי נדרך, מתכונן. למה? אין לי מושג. כבר כל כך סטינו
מהתסריט שאני לא מצליחה להיזכר בטקסט שלנו.

קרו לא מפסיק ללכת עד שהוא מגיע לקצה התא שלנו. הוא משתלט
על המרחב כאילו יש לו את מלוא הזכות להיות כאן. אוון מרים אליו מבט
באמצע המשפט, ברור לגמרי שהוא מבולבל ממה שקורה. יש רגע ממושך
שבו כולם שותקים.
ואז קרו מושיט יד. ”קרו קנסינגטון.״
על פניו של אוון מתפשטת הכרה ומייד אחריה יראת כבוד. ”אני… אה.
וואו. כבוד להכיר אותך. אני אוון, אוון גולדשמיט.״
קרו מסתכל עליי כשאוון מלהג, פניו משועשעות. אני מתארת לעצמי
שאוון מתמוגג בהערצה מתוך תקווה שיוכל להודיע לשותף בכיר בחברה
שלהם שהוא השיג חוזה כלשהו עם קנסינגטון אחזקות. הוא מבזבז את
זמנו — לקנסינגטון אחזקות יש צוות משפטי משלה. אוון באמצע המשפט
כשקרו מתכופף ולוחש לו משהו שברור לי לגמרי שקשור אליי.
קרו מזדקף בחיוך יהיר שגורם לי להתפלל שהוא יחטוף אגרוף שיהרוס
את מבנה העצמות המושלם שלו. אם לא בשבילי, בשביל גברים בעלי
מראה ממוצע באשר הם. סוג הסימטריה הזה הוא פשוט לא סטנדרט הוגן
להשוואה. חשבתי שאוון נראה טוב… עד שראיתי אותו ליד האורח הלא
קרוא בשולחן.
מה שזה לא יהיה שקרו אמר גורם לאוון להחוויר. ”שיהיה לכן המשך
ערב נעים, גבירותיי.״ קרו קורץ והולך, והבלונדינית משתרכת אחריו.
”שמחתי לדבר איתכן.״ אוון לוקח את הכוס שלו ונעלם.
”אוקיי, זה היה מעניין,״ צוחקת סופי. נדיה נראית כאילו היא הסתחררה
הרגע במקום — עיניים גדולות ולא ממוקדות. בדיוק כמו שאני הייתי נראית
אם לא הייתי כזאת אלופה בשליטה על הרגשות שלי.
אני לא אמורה להסתכל מעבר לכתף, אבל אני עושה את זה. קרו עומד
ליד דלתות הזכוכית שמובילות לרחוב. הבלונדינית לא בסביבה. או שהוא
נטש אותה או שהיא מחכה לו בחוץ. כשהוא רואה אותי מסתכלת עליו הוא
לא זז ולא מגיב, אלא מסתכל לי בעיניים כמה שניות ואז מסתובב ונעלם אל

תוך הלילה. זה מערער — כי זה בדיוק מה שאני הייתי עושה.
אנחנו דומים, קרו קנסינגטון ואני.
סגורים.
גאוותנים.
עקשנים.
ציניים.
גדלנו עם אותן פריווילגיות וציפיות. אנחנו יודעים מה מצופה מאיתנו.
מה נדרש כדי לשגשג בעולם הזה, ולא רק לשרוד.
זאת הסיבה שהסכמתי להתחתן איתו.
והסיבה שבגללה אני לא אמורה לעשות את זה.