פרולוג

ַַאֶֶבָלָה

היו זמנים שבהם חשבתי שאני יודעת בדיוק מה יהיה מסלול חיי. אבל מתברר
שלגורל יש חוש הומור מעוות.

חול נמעך בין אצבעות רגליי, העניק לי הפוגה צוננת מחום הקיץ כשקצף
גלי הים התיכון נשק לעורי. רוח קלילה נשאה את ריחם המוכר של הדרים
ופרחי בר, וצלילי השיר ״אל די לה״ התנגנו ממכשיר רדיו מרוחק. זאת הייתה
כמוסה מושלמת של רגע בזמן, ולכמה רגעים מתוקים־חמוצים כמעט יכולתי
להאמין שאני עדיין שם.
וחשוב מכך, גם הוא.
הצדודית שלו הייתה קו מתאר מטושטש תחת קרני השמש המסנוורות.
כאב להסתכל עליו, אבל כשהיה מדובר באנג‘לו, התענוג היה שווה את
הכאב.
הקיץ שינה את הכימיה במוח שלי, חיווט בו התמכרות אליו שאף פעם
לא הצלחתי להיגמל ממנה באמת. הכרתי אותו מאז שהיינו ילדים, אבל
עכשיו… הוא היה כל כולו גבר.
נדמה כאילו בן לילה הגוף שלו נהיה שרירי, בזמן שעיניו החומות

והרכות נמסו לתוך אפלה קטיפתית. הוא תמיד היה מאופק ורציני, אבל
עכשיו הגינונים המובהקים של המאפיה הוטמעו בו. הוא לא אמר את זה,
אבל ידעתי שהוא נשבע את שבועת הדם של הקוזה נוסטרה. זה היה הייעוד
שלו מאז ומעולם.
הוא עשה דברים שלא יכולנו לדבר עליהם, והם שינו אותו. פיסה אחרי
פיסה נלקחו ממנו, עד שהוא הפך למה שהחיים האלה דרשו ממנו להיות.
אנג‘לו נועד לשלוט בגברים הכי חזקים של סיאטל בתור יורש העצר של
משפחת ויטאלה. התואר הזה כבל אותו למחויבות לשמר את המורשת
המשפחתית שלו אל מול איום המלחמה התמידי שארב באופק. ונוסף לזה,
התואר הזה קבע תנאי סף נוקשים בכל הנוגע לאשתו העתידית. תפקיד
שהשתוקקתי למלא.
ידעתי מה מצופה ממני מאז אותו יום שבו האבות שלנו חתמו על הסכם
נישואים. עם רגל אחת בקוזה נוסטרה והשנייה באגודה חשאית, הקיום שלי
סבב סביב שתי מטרות. האחת נועדה לראווה, השנייה לקידום אינטרסים.
בין אם במאפיה, ובין אם באיי־וי־איי, בסופו של דבר ערכה של אישה
הסתכם תמיד בשאלה מה ניתן לקבל תמורתה.
מבעד למשקפיים הוורודים שלי, החשבתי את עצמי לאחת מבנות
המזל. לא רק שהכרתי את הארוס שלי, אלא אפילו ממש חיבבתי אותו.
למעשה, אם היה דבר אחד שידעתי בוודאות זה שאני רוצה בכל ליבי ומאודי
להתחתן עם אנג‘לו ויטאלה.
התרוצצנו חופשיים ופראיים בקיץ ההוא — חמקנו לכרמים, לחופים
מבודדים והתחבאנו בסירות ובמכוניות קטנות. לא יכולתי לדמיין שום מצב
שבו לא אהיה שלו. בפעם הראשונה ששפתיו נגעו בשפתיי, הן הציתו בי
אש שלא רציתי לכבות לעולם.
התחננתי בחושים מעורפלים, שיכורה מאהבה, שהוא ייתן לי הכול, אבל
היו מסורות מסוימות שבהן הוא לא היה מוכן למרוד. הגברים של המאפיה
לא אמורים לחלל את רעיותיהן לעתיד באיזו סמטה אפלה. הם מחכים עד

שהם נשואים כדת וכדין, ואחר כך משכנים אותן בבית נחמד ומתחילים
להתרבות כמו שפנים. ככה עושים את זה. לכן חיכיתי, אפילו שסבלנות לא
הייתה בדיוק הצד החזק שלי. בחרתי לציית לחוקים בידיעה ברורה שהעתיד
שלי כבר נכתב מראש. אני אהיה המלכה שלו, ושום דבר אחר לא עניין אותי.
הייתי כל כך תמימה שאפילו לא העליתי בדעתי שיש אפשרויות אחרות.
לא יכולתי לדעת שהפנטזיה שלי עמדה להתנפץ. וכשנשארתי לאסוף את
השברים, דבר אחד היה בטוח. לעולם לא אתן לעצמי להתאהב שוב.

1

באלה

״מממ.״ אחותי ולנטינה מעיפה את נעלי הלובוטן מרגליה ולוגמת מהמרטיני
שוקולד שלה. ״כולם ממש טעימים. קשה לי לבחור.״
״אחרי היום שהיה לנו, אני צריכה עוד אחד.״ שנטל קמה מהכיסא שלה
והולכת לעבר עגלת הבר, מחליקה ציפורניים אדומות לאורך השוליים
המוזהבים כשהיא מנסה להחליט מה היא רוצה.
״תביאי גם לי אחד, טוב?״ מבקשת לוסיה. ״את ההאקלברי מוחיטו,
בבקשה?״
שנטל מחלקת עוד כמה משקאות לכולן, וכולנו מנסות לפרוק את
המתח. בזמן שאנחנו מפטפטות, דלת חדר הישיבות נפתחת וגבי נכנסת
פנימה, לבושה בחליפת טרנינג אוברסייז בצבע קרם שהיא לקחה מסוויטת
המשרדים שלי.
״אה, סליחה?״ לוסיה משרבבת שפתיים. ״אף אחד לא אמר לי שאפשר
לקחת טרנינג.״
״זה מהקולקציה החדשה שאני עובדת עליה.״
גבי משפילה מבט ומושכת בבד. ״מאוד ידידותי לחושים.״
״כמו ללבוש ענן,״ אני נאנחת ומצטערת שלא חשבתי ללבוש כזה
בעצמי.
״אני אביא לך חליפה אחרת בצבע הזה.״ היא שולחת לעברי מבט

מתנצל. ״פשוט הייתי חייבת ללבוש משהו נוח.״
״זה בסדר,״ אני מרגיעה אותה.
״היית כאן כל הזמן?״ שנטל שולפת את העיפרון משערה ומנערת את
הגלים השחורים והארוכים. ״חשבתי שהלכת עם סרפינה.״
״לא. פשוט סיימתי לקרוא את הספר שלי במשרד של אבלה.״
״ו…״ שנטל מרימה אליה עיניים. ״אין לך מה להגיד על הסצנה
בספרייה?״
״אה, יש לי הרבה מה להגיד.״ שפתיה של גבי מתעקלות בחיוך ביישני.
״מחרמנת בטירוף.״
״על איזה ספר אנחנו מדברות?״ מבטה של לוסיה נע בין שתיהן. ״אתן
מעלימות מידע?״
״את לא תאהבי אותו,״ גבי עונה במהירות וסומק קל מתפשט בלחייה.
לוסיה מהמהמת לעצמה ומחליפה נושא. ״אז אם את עדיין כאן, זה
אומר שבחרת בנו על פני אירוע הפתיחה של שבוע הכרישים?״
״השארתי את זה למחר.״ גבי לוקחת לעצמה קוקטייל ומתיישבת על
שולחן הישיבות, נעלי הבלרינה המנצנצות שלה עושות כל מה שניתן כדי
לא ליפול מרגליה.
בליטה קטנה בסווטשרט שלה זזה, ושנייה אחר כך מגיח מהמחשוף
ראשו של הצ‘יוואווה הזעיר שלה, ּ�בֶּ �ּפֶּה. הוא מציץ בכולנו וממהר לחזור
ולהיעלם בתוך הבגד.
״האובססיה שלך לכרישים ממש מטרידה.״ ולנטינה מביטה בגבי מעל
שולי כוס הקוקטייל שלה. ״יעשה לך טוב לקחת הפסקה מזה.״
״הם טורפי־על,״ רושפת גבי. ״אנחנו צריכים לכבד את סביבת
המחיה שלהם.״
״הקשבת יותר מדי לבנים באי כשהיינו קטנות,״ אומרת ואל. ״אם אלה
לא כרישים, אלה ַתַ ְמְננִּוִּנִּוּים.״
״צריך להגיד ְתְָמָננִּוִּנִּוּים,״ מתקנת גבי. ״וזה שתמנון ענק אף פעם לא

גרר אותך לקרקעית המפרץ, לא אומר שזה לא יכול לקרות. הם יצורים
חכמים בטירוף.״
״אולי כדאי לך לכתוב טור אורח על הסטייה המוזרה הזאת,״ אומרת
לוסיה. ״נישקתי תמנון ואהבתי את זה.״
״אף אחת לא תכתוב טור על תמנונים,״ אני מתערבת.
גבי מרימה אליי גבה.
״או על כרישים,״ אני מוסיפה. ״הבית החמישי מתרכז בנושאים שיש
בהם עניין מיוחד לחברי האגודה, והנושאים האלה לא קשורים.״
״אני חברת אגודה,״ עונה גבי. ״אבל, אוקיי, הנקודה ברורה. הרוב
קובע, כנראה.״
״הישיבה הזאת ירדה מהפסים,״ אומרת ואל.
״בהחלט.״ מריאלה מרימה מבט מהטלפון שלה. ״אני צריכה לחזור
למטופלת שלי.״
ההערה שלה נשארת תלויה כבדה באוויר, מעכירה את מצב הרוח
כשאירועי הבוקר עדיין מעסיקים את מחשבותינו.
״היא תהיה בסדר?״ גבי שואלת את מה שכולנו חושבות.
מריאלה פולטת נשיפה ארוכה. ״עם הזמן.״
״אוקיי.״ אני מנסה להחזיר את השיחה למסלול. ״בואו נחזור לסדר
היום. כבר מאוחר.״
״צודקת.״ לוסיה מפהקת. ״אני מותשת.״
״אוקיי, אז איפה היינו?״ אני בודקת את הטאבלט שלי וקופאת כשאני
רואה את ההודעה על המסך.
אהבת את הפרחים?

אני מרימה ראש בחדות, סורקת את חדר הישיבות ושואפת שאיפה עמוקה
כשאני מבחינה בזר על השידה. אלה לא סתם פרחים. אני לא יכולה לפספס

את העובדה שאלו ורדים רעילים. הוורדים בגוון שנהב בהיר עם שולי ארגמן
הם הכלאה שהמקור היחיד האפשרי שלהם הוא הגינה של אימא שלי באחוזת
ויטאלה.
רעד חולף במורד עמוד השדרה שלי כשאני מבינה שהסטוקר שלי שולח
מסר ברור. או שהוא מישהו מספיק קרוב למשפחה ויש לו גישה אליי או
שהוא רוצה שאני אדע שהוא יכול להגיע אליי גם אם אני מאחורי החומות
של האחוזה הכי מאובטחת בתבל.
אני לא יכולה לא לשאול את עצמי אם הוא מבין את המשמעות של
הוורדים האלה. שום דבר מכל מה שהוא עשה עד עכשיו לא היה מקרי.
כל הודעה שהוא שלח תוזמנה באופן מדויק כדי לייצר את ההשפעה
המרבית — לדחוק את הגבולות עם כל חילופי הדברים בינינו. ברוב הימים
אני מתקשה להחליט אם הוא רוצה אותי או שהוא רק רוצה להעניש אותי.
אבל איך הוא היה יכול לדעת שאימא שלי גידלה את הוורדים האלה? זה
היה לפני עשר שנים.
מחשבותיי נודדות למתאו, ואני שואלת את עצמי בפעם האלף אם זו
הדרך שלו לנסות למצוא חן בעיניי. לא הייתה לו שום בעיה לקטוף את
הוורדים האלה מהגינה, נוכח העובדה שהוא גר שם. אבל הוא לא היחיד. גם
טוני, שומר הראש הקריפי שלי, הוא אפשרות שצריך לשקול.
אלא שאני לא באמת חושבת שזה מישהו מהם. טוני הרבה יותר מדי
ברור ביחס לכוונות שלו, והוא לא צריך לעקוב אחריי כי הוא נמצא איתי רוב
הזמן גם ככה. ומתאו אף פעם לא דיבר אליי בטון כל כך רכושני ושתלטני
כמו הסטוקר שלי. אחרי חודשים של חילופי דברים איתו כבר התרגלתי מדי
להבחנות חדות הלשון שלו.
את מנסה לגרום לכל הגברים בבניין המשרדים שלך להירצח, אבלה?
תמצאי שמלה אחרת ללבוש.
את אוהבת שאני אומר לך מה לעשות, אבלה?

העברות שלך הולכות ומצטברות, אבלה.
אם תחייכי אליו שוב, תמצאי את הראש שלו על שולחן הכתיבה שלך
מחר.
אם תתעלמי ממני, תראי מה יקרה.
בפעם הראשונה שהוא שלח לי הודעה, הצד ההגיוני של המוח שלי הסיק
שהתגובה השפויה היחידה תהיה לדווח עליו. אלא שלא עשיתי את זה, ואני
לא מסוגלת להסביר למה. רציתי לדעת מי הוא, וידעתי שברגע שאדווח עליו
לשומרי הראש שלי, הם יעלימו אותו ובחיים לא יאמרו לי את שמו. ככה
מטפלים בעניינים בעולם שלנו.
לכן נתתי לזה להמשיך. ואחרי שהימים הפכו לשבועות, והוא עצמו לא
הופיע, התחלתי להרגיש בנוח עם ההודעות היומיות שלו. אומנם המרד
הקטן הזה חסר אחריות וטיפשי, אבל למען האמת, משהו בי נהנה ממנו. סוד
שרק אני ידעתי, בחיים שהיו תחת פיקוח כל כך הדוק, שרוב הזמן הרגשתי
בהם חנוקה.
חילופי הדברים האלה כבר נטמעו כל כך בשגרה שלי, עד שהוא הרגיל
אותי להשלים עם התקפי הפחד שהוא הצית בי עם כל הודעה. ומה שיותר
גרוע הוא גל הדופמין שהופיע מייד אחריהן. כי זה אומר שבעצם אני
אוהבת אותן.
יש משהו מוכר בסמכותיות המחוספסת והבוטה שלו, ואני לא יכולה
שלא לדמיין אותו כרוח רפאים מהעבר שלי. או שאולי אני סתם רוצה
להאמין בכך.
״כדור הארץ לאבלה,״ לוסיה נוקשת באצבעותיה.
אני ממצמצת ומגלה שכולן מרוכזות בי — חוץ מוולנטינה שבוהה
בפרחים.
״למה הוורדים של אימא כאן?״ היא שואלת.
״הבאתי אותם.״ השקר יוצא מהפה שלי לפני שאני מספיקה לעצור

אותו. איכשהו הם רק הולכים ומצטברים לאחרונה.
הגרון של ולנטינה נשנק מהתרגשות, מה שרק גורם לי להרגיש יותר
רע.
״כמעט סיימנו.״ אני חוזרת להתמקד בסעיפים בטאבלט שלי.
״אנחנו רוצות לעבור על הנתונים של חודש שעבר או שנשאיר אותם
לישיבה הבאה?״
״נשאיר לישיבה הבאה.״ מלמולי הסכמה ממלאים את החדר.
אני מקלידה תזכורת להוסיף את הסעיף הזה לסדר היום של הישיבה
הבאה, כולל כמה הערות, כל עוד הן טריות לי בראש. בדרך כלל אנחנו
משאירות את הקוקטיילים לסוף, אבל היום החלטנו לשתות קודם. זאת
כנראה לא הייתה ההחלטה הכי מוצלחת שלי, אבל אם יש דבר אחד שאני
מצטיינת בו, זה להמשיך בעסקים כרגיל.
מה שהתחיל כפרויקט דגל אישי עבור כולנו, הפך לעלון דיגיטלי מבוסס
שמתפרסם עבור החברים באיי־וי־איי. אנחנו נפגשות פעמיים בחודש,
מלקטות בקפידה תכנים על מגוון נושאים, ביניהם עיצוב ואופנה, תרבות
וחברה, בריאות וטיפוח, ומעת לעת הצצה לתחומי עניין רלוונטיים אחרים.
כיוון שלכולנו יש עניינים אחרים שמצריכים את זמננו — כמו קריירות,
משפחות מעיקות או לימודים — אנחנו מנסות להקפיד על ישיבות קצרות
וענייניות. אבל הערב הזה יוצא מן הכלל. נראה לי שרשמית מדובר בישיבה
הארוכה ביותר שהייתה לנו עד כה.
״בואו נתקתק את זה,״ אני אומרת. ״יש לנו שבועיים עד הפרסום. אני
אעבור אחת־אחת, ותספרו על מה אתן עובדות.״
כולן מהנהנות.
״אוקיי, נתחיל עם ד״ר מריאלה.״
״חמישה הרגלים לשינה איכותית יותר,״ היא אומרת.
״סגור.״ אני מוסיפה את זה לרשימה שלי. ״ומה איתך, אימא אדמה?״
״ניצול מרבי של החלל עם קירות ירוקים,״ עונה לוסיה.

״אוקיי, וסרפינה מכינה סקירה על החתונה של וינטרבוטום־יורק.״ אני
מקלידה לעצמי הערה זריזה.
גבי פולטת נחרת בוז למשמע השם ומשהקת.
״מתחמי חתונה היסטוריים בצפון מערב ארצות הברית.״ ולנטינה
מציעה את הכתבה שלה ואני מקלידה.
״איך לפרק לאשתך הבורגנית את הצורה כאילו היא כוכבת פורנו,״
אומרת שנטל בפנים חתומות.
החדר משתתק לרגע, ומייד כולן פורצות בצחוק היסטרי.
״אני יודעת,״ היא מגחכת. ״הם עדיין לא מוכנים לזה.״
״או לפחות לא מסוגלים להודות בזה בגלוי.״ מגחכת לוסיה. ״אולי עדיף
שתתחילי עם מדריך בסיסי למודחקים מינית? כי רובנו כאלה.״
״אני נכנסת לזה בהדרגה,״ מקניטה שנטל. ״הנושא של החודש הוא לתת
קול לתשוקה שלך — האומנות של ביטוי חשקים.״
״אוקיי,״ נאנחת ולנטינה. ״אבל בחודש הבא אולי תלכי על חגיגה
לעיניים — מהדורת הטרנינג השחור?״
״אלוהים אדירים, איזו סוטה קטנה.״ לוסיה מחייכת אל ואל חיוך
ממזרי. ״את לא יכולה להפסיק לחשוב על מכנסי הטרנינג האלה. או ליתר
דיוק, על מה שיש בתוכם.״
״רגע, מי לבש מכנסי טרנינג?״ אני שואלת בסקרנות.
״אף אחד,״ רוטנת ואל. ״אלוהים, זאת הייתה סתם הצעה.״
״אל תעבדי על עצמך,״ אומרת גבי. ״את יודעת שבסופו של דבר
אנחנו נגלה.״
״אוף, זה לא משנה.״ ואל מושכת בכתף. ״זה ממילא לא יקרה.״
״רגע.״ חיוך איטי מתפשט על פניה של מריאלה. ״זה…״
״סתמי!״ ואל שולחת אליה מבט מזהיר.
״אומייגאד, הוא?״ מריאלה נושפת ברוגז. ״ברצינות, ואל?״
״את לוקחת את זה איתך לקבר.״ ולנטינה דורשת. ״תישבעי.״

״בספר התנ״ך.״ מריאלה מרימה את יד ימין באוויר. ״בחיים לא אבגוד
באחוות האחיות.״
״זה לא אומר שכולנו צריכות לדעת?״ גבי צוחקת.
ולנטינה מסמיקה וניכר שהיא מתחרטת על שהיא בכלל פתחה את הפה
שלה. ״אנחנו יכולות להמשיך, בבקשה?״
״מצידי כן,״ אומרת מריאלה. ״אבלה, על מה הכתבה שלך הפעם?״
״קלאסיקה של קפסולה — לוקים שלא מתיישנים.״ אני מציצה בפריט
הבא ברשימה שלי. ״עכשיו, מה דעתנו על קוקטייל החודש?״
״יש מצב שאני לא אובייקטיבית, אבל אני אוהבת אותו.״ גבי לוגמת
מהמרטיני שוקולד שלה.
״מתאים לי,״ אומרת לוסיה. ״כולן מסכימות?״
אחרי מקהלת הסכמות, אני מקישה על הפריט האחרון בסדר היום
שלנו. ״אוקיי, מה עם ארגון הצדקה של החודש?״
כמה גניחות קולניות מהדהדות בחדר. זה לא סוד שמדי חודש, לא
משנה באיזה ארגון אנחנו בוחרות, אנחנו מוצפות בתלונות של נשים אחרות
באגודה לגבי מי לדעתן היה צריך להיבחר במקום הבחירה שלנו. אומנם יש
בתוך האגודה שפע של ארגוני צדקה ועמותות לתועלת הציבור, אבל זה
כבר הפך לספורט תחרותי בקרב רוב נשות האליטה.
״תמיד יש את העמותה לחינוך ותרבות לילדים,״ מציעה שנטל ביובש.
״זה לא אלה שהשתמשו בכסף כדי לנסוע לאירופה בזמן שהן השאירו
את הילדים בבית עם המטפלות שלהם?״ שואלת לוסיה.
״בדיוק הן,״ מהנהנת ואל.
״לדעתי, אנחנו צריכות לתת את זה לד״ר מריאלה,״ מציעה גבי בקול
חנוק מרגש ויותר מדי אלכוהול. ״היא אף פעם לא מקבלת שום קרדיט על
העזרה שהיא מגישה לכולם.״
״אני אוהבת את גבי הפלספנית,״ לוסיה מרימה את הכוס הריקה שלה
לעבר גבי.

״אני יודעת, אני משתכרת בשניות,״ נאנחת גבי. ״אבל זה עדיין נכון.
היא כמו מלאך נקם אפל. לגרנט אליסון לא הייתה אפילו תכונה חיובית
אחת, ו…״
״גבס,״ ואל מציצה מהדלת אל המסדרון, שם מחכים שומרי הראש
של כולנו.
״סליחה.״ גבי נושפת בקול. ״נראה לי שהייתי צריכה לאכול משהו לפני
שהתחלתי לשתות.״
״נראה לי שזה האות שלנו לסיים את הערב,״ אני אומרת בעדינות.
היא מהנהנת, וכולן אוספות את החפצים שלהן.
״את יכולה לדאוג שהיא תגיע הביתה בשלום?״ אני שואלת את אחותי.
״אני צריכה לסיים כאן כמה דברים.״
ולנטינה מזעיפה פנים. ״את באמת רוצה להישאר לבד? כבר מאוחר.״
״אני אהיה בסדר,״ אני מרגיעה אותה. ״טוני ילווה אותי בחזרה לאי.״
ואל מעקמת פרצוף למשמע שמו. היא חושבת שהוא קריפ ולא טורחת
להסתיר זאת. ״את רוצה שנארח לך חברה קצת?״
״אני בסדר,״ אני אומרת לה. ״אני רק צריכה קצת זמן להתרכז
בפרויקט הזה.״
היא שולחת לעברי חיוך מבין. זה היה יום קשה, וכולנו צריכות הסחת
דעת.
״תשלחי לי הודעה מהדרך, כדי שאני לא אדאג,״ היא אומרת.
אני מבטיחה לה ונפרדת מכולן לפני שהן יוצאות מחדר הישיבות לעבר
המעליות בהמשך המסדרון. כשאני עומדת להיכנס לאזור ההמתנה שמחוץ
לסוויטת המשרדים שלי, אני שומעת את טוני מרכל עם שומר ראש אחר.
״כן, עוד אחת. אותה הודעה. איל דיאבולו.״
העור שלי מעקצץ כשאני שומעת את השם הזה. שמעתי אותו כמעט
מדי יום בחודשים האחרונים, כשהלחשושים על מעלליו התחילו לעבור
מפה לאוזן בחוגים החברתיים שלנו. ממה שהבנתי, הוא קשור לגל האחרון

של מקרי מוות שהכניס את כולם לכוננות ספיגה. אומנם אלימות ורצח הם
לא תופעות נדירות בקוזה נוסטרה, אבל כשזה מגיע לכזאת תדירות, זה רק
אם מישהו החליט לצאת למסע נקמה.
ברגע שקלטתי עד כמה אבא שלי ומתאו מוטרפים מלחץ ביחס לזהות
המסתורית של איל דיאבולו, ידעתי שיש סיבה לדאגה. הם ציינו שמי שזה
לא יהיה, הוא השתמש גם בשם אוגוסטין והשאיר אחריו עקבות, כאילו זאת
איזושהי סמליות שנועדה לשמש ככלי נשק. התאוריות שלהם נעו מקשרים
למשפחת הפשע אוגוסטין — תאוריה שהם נטשו בהמשך — ועד לאיזשהו
סוג של עיבוד חולני להגות של אורליוס אוגוסטינוס. כאילו כפרה יכולה
לנוע בצללים עם כפפות עור שחורות וסכין.
נדיר שאני רואה את אבא שלי מעורער ממשהו, אבל אני לא יכולה
לשכוח את המילים המטרידות שהוא אמר באותו ערב.
מי שהוא לא יהיה, הוא בחיים לא ייתן לנו לישון בשקט שוב.
טוני, לעומתו, נשמע יותר מוקסם ממפוחד.
״הוא חורט להם את זה ישר לתוך החזה,״ הוא מציין. ״אייץ‘־קיו מתעקש
שאין סיבה לדאגה, אבל תהיו בטוחים שחברי בית הדין יודעים בדיוק מיהו.
הוא במסע נקמה, והם אישרו לו אותו. זאת הסיבה היחידה שהם כל כך לא
מוטרדים מכל העניין.״
שומר הראש השני אומר משהו בתגובה, אבל צליל ההתראה בטאבלט
שלי מזמזם ומסב את תשומת ליבם לנוכחותי. הם משתתקים בבת אחת,
ואני מביטה בהודעה שנכנסה לי.
מצותתת, אבלה?
אני מרימה מבט אל מצלמת האבטחה במסדרון בדיוק כשטוני ושומר הראש
השני הולכים לקראתי.
״הכול בסדר?״ טוני בוהה בחזה שלי לפני שמרים מבט אל פניי.

״הכול בסדר,״ אני עונה בתמציתיות. ״אני הולכת למשרד לעבוד
עוד קצת.״
״בסדר,״ הוא ממלמל. ״תודיעי לי אם תצטרכי עזרה עם משהו.״
הדרך שבה הוא אומר את זה גורמת לי להרגיש כאילו אני צריכה
מקלחת. אני לא יודעת למה אבא שלי בכלל טורח להעמיד פנים שהוא דואג
לאבטחה שלי, כשאלה האנשים שהוא שוכר כדי להגן עליי.
אני מדחיקה את המחשבה כשאני משאירה את שני שומרי הראש
מאחור ועוברת דרך אזור ההמתנה אל המשרד הפרטי שלי. כשאני נעמדת
מאחורי השולחן, אני מבחינה בקופסת מתנה שמונחת עליו וקופאת.
המחשבה הראשונה שלי הוא שאולי גבי השאירה לי משהו, רק
שקופסת המתנה הזאת לא נראית כמו משהו שהיא הייתה בוחרת. לבחורה
יש אובססיה לוורוד, והקופסה הזאת שחורה עם פסי זהב וסוגר מגנטי.
אני חושבת לרגע לשאול את טוני אם הוא היה במשרד שלי, אבל הוא
ליווה אותי לעיר מהאי, והייתי שמה לב אם הוא היה מביא איתו את הוורדים
או את קופסת המתנה. הם לא היו במשרד שלי לפני שעתיים, ככה שמישהו
כנראה השאיר אותם כאן בזמן שהייתי בישיבה.
אני מרימה את הטלפון הקווי ומחייגת לאבטחה. יוג‘ין עונה בצלצול
הראשון.
״מיס מורטי, הכול בסדר?״
״כן, הכול בסדר,״ אני מהססת ומייד מוסיפה, ״רק תהיתי אם תוכל
לבדוק את מצלמות האבטחה בקומה ולהגיד לי מי נכנס למשרד שלי
בשעה האחרונה.״
״אני חושש שאני לא יכול לעשות את זה,״ הוא אומר. ״המצלמות שוב
עושות בעיות, וכרגע הן כבויות. המחלקה הטכנית עובדת לתקן אותן.״
אני מזעיפה פנים. המצלמות כבויות, אבל הסטוקר שלי צופה בי דרכן.
״אוקיי, בסדר, אני לא אעכב אותך, יוג‘ין.״
״תודיעי לי אם יש עוד משהו שאני יכול לעשות.״

אני מודה לו ומנתקת, בוהה בקופסת המתנה. כמו על פי אות, הטלפון
שלי רוטט ונכנסת לי עוד הודעה.
זה מה שאת רוצה, אבלה?
אני בולעת את הפיתיון, נושכת את השפה ומציצה לתוך הקופסה. אני מוצאת
בפנים תדפיס של היסטוריית הפעילות בחשבון שלי מאפליקציית הקריאה
שבה אני משתמשת. אני בוחנת אותו והבטן שלי מתהפכת.
זה לא אקראי. הקטגוריות והתגיות המותאמות אישית שהוא הדפיס
חושפות את כל החשקים הכי אפלים שלי. כל פנטזיה שלוחת רסן שעברה
לי בראש אי פעם מוצגת לראווה, וכשאני מדמיינת את הסטוקר שלי מעיין
ברשימה הזאת, חום מציף את עורי. היא כמו דלת פתוחה למחשבות הכי
אינטימיות שלי, ונראה לי שזאת החדירה הכי בוטה שלו לפרטיות שלי עד
כה. מצד שני, הוא כבר הוכיח שאין לו גבולות.
הוא היה בתוך הבית שלי. בחדר השינה שלי. במשרד שלי. הוא נגע
בחפצים שלי ואפילו גנב כמה — כולל שמן גוף פיסטוק, בקבוק בושם ואת
השרשרת שמתאו נתן לי במתנה ליום ההולדת שלי בשנה שעברה.
הוא הוכיח שהוא מוכן לדחוק את הגבולות שלי, אבל משהו שונה הפעם.
הגבולות בין מציאות ודמיון מאיימים להיטשטש, וכבר קשה לי להבדיל. עד
כמה אני אתן לזה להרחיק לכת?
אחרי מאורעות היום, עוברת לי בראש המחשבה שאם הוא צופה בי
מקרוב מדי, יש מצב שהוא ראה משהו שעלול לסכן את החברות שלי או את
1 עומדת בראש מעייניי,

הנשים שאנחנו עוזרות להן. ההגנה על רשת אייגיס
ועכשיו אני בסכנה… בגללו.
אני עושה משהו שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן בניסיון להילחם
בדחף המוכר לתת לו לשאוב אותי עמוק יותר לתוך האופל הזה. אני
מקישה על ההודעה שלו ואצבעי משתהה על מקש החסימה.
1 במיתולוגיה היוונית האייגיס הוא המגן האלוהי של זאוס, מתואר כגלימת קסם

בעודי שוקלת את זה, קופצת לי עוד הודעה.
אל תעשי את זה, אבלה.
הלב שלי דופק במקצב פראי כשאני בוהה במסך, היד שלי רועדת. הוא כנראה
עוקב אחרי הפעילות שלי באמצעות הטלפון. זה ההסבר היחידי. במסגרת
הפרוטוקול הקבוע, טוני בודק את המשרד שלי אחת לשבוע כדי לאתר
מכשירי ציתות או מצלמות, והוא לא מצא כלום.
בכל מקרה, זה כבר מתחיל לעבור את הגבול, ואני חייבת לשים לזה סוף.
אני לוחצת על מקש החסימה בנשימה נרעדת ומכבה את הטלפון.
אני מתיישבת לשולחן ומעירה את המחשב ממצב שינה, נחושה להתרכז
בעבודה. אבל כשאני גוללת בתיק העבודות בשביל הלקוחה שלי, מחפשת
השראה חדשה, תמונה אחרת צצה לי בראש.
פניו המגואלות בדם של גרנט אליסון.