פרולוג

אם רוע היה מקום, הוא היה אחוזת בלקתורן.
ביערות השחורים והסבוכים מתחת לשמיים אפלים עמוסים להקות
עורבים שחורים שחגים בשמיים, טמון לו הבית הקודר והעתיק שבו נולדתי
וגדלתי. אם כי לקרוא לו בית זה כמו לקרוא לגיהינום יעד נסיעות חם.
האמת מבעיתה הרבה יותר.
התאהבתי בתוך הבית הזה.
ּ וגם כמעט מתי שם.
ועכשיו, כשמגלגלים אותי על אלונקה עם מסכת חמצן קשורה לפנים,
אני מתבוננת בבלקתורן נשרפת וחרבה, בגזעים המעוותים של העצים
העתיקים שניצבים כשומרים לידה זוהרים באדום, כאילו נמשחו בדם
קדמוני, מוארים בלהבות הענק שמכלות אותה.
ואני סוף כל סוף יודעת שאני חופשייה מהמקום הזה ומאחיזת החנק
שתמיד הייתה לו עליי.
אני סוף־סוף חופשייה, חוץ מבחלומות שלי, שבהם בלקתורן ורוחות
הרפאים שלה תמיד ימצאו אותי.

1

מייבן

סולסטיס, ורמונט, היא עיירה ציורית ששוכנת בין גבעות ניו אינגלנד
המיוערות בצפיפות. כמו כל עיירה קטנה בחלק הזה של העולם, לסולסטיס
יש היסטוריה ולא מעט אגדות מקומיות משלה. רוחות רפאים, קללות,
תעלומות לא פתורות ותופעות טבע לא מוסברות נפוצות פה כמו עצי מייפל.
וזה המקום שאני חוזרת אליו עכשיו, אחרי שנמלטתי ממנו לפני שתים־
עשרה שנה בעקבות המוות של אימא שלי.
או בעקבות הרצח שלה. תלוי את מי שואלים.
הבת שלי, ביאטריקס, עומדת לידי על רציף תחנת הרכבת הריק, מביטה
מסביב בחשש על עמודי הפנסים העתיקים עשויי הברונזה, על ספסלי העץ
ועל בניין התחנה הקטן עם הצבע הלבן שמתקלף מקירותיו, גגו המשופע
ומגדל השעון שבו.
השעה ארבע וחצי באחר צהריים אפור באוקטובר. האוויר צונן ומלא
בריח עצים בוערים. הצליל היחיד ששובר את הדממה הוא רעש הרכבת
הדועך כשהיא מטרטרת ופונה עם המסילה המתעקלת. עד שהיא נבלעת
בתוך היער אפוף הערפל, ואנחנו נשארות לבד.
ההרגשה שנסעתי לאחור בזמן מוחשית, וכך גם זרם החשמל שעובר בי
בתגובה לפאניקה של הבת שלי.

היא אף פעם לא יצאה מהעיר. עכשיו, צביטת חרטה רגעית עוברת
בי מעצם המחשבה, אבל היו לי סיבות טובות להקיף אותה בגורדי
שחקים ובבטון.
הנשים במשפחה שלי הופכות פראיות אם הן נשארות בטבע יותר
מדי זמן.
“בבתים בעיירה הזאת יש צנרת?”
“כמובן.”
“וחשמל? יש פה מכוניות?”
אני לוקחת את ידה בידי ולוחצת אותה בעידוד. “אני יודעת שזאת לא
מנהטן, מתוקה. תני לה הזדמנות.”
“המקום הזה נראה כמו עיירה עתיקה ומפחידה מסרט אימה. היער
בטוח מלא באסירים שברחו מהכלא. מישהו עלול לרטש אותנו בכל רגע.”
“היא לא מפחידה, היא מקסימה. שוב צפית בדוקומנטרי פשע. דיברנו
על כך. זה לא טוב לבריאות הנפש שלך.”
רעד עובר בה כשהיא מתקרבת אליי קצת יותר וממלמלת, “אם מישהו
ירטש אותי, זה גם לא יהיה טוב לבריאות הנפש שלי.”
עלים יבשים מדלגים לפנינו כשאנחנו צועדות על הרציף ונכנסות לבניין
התחנה. גם הוא נטוש ואני נתקפת הרגשה מבשרת רעות. עם זאת, כל דבר
בעיירה הזו נראה לי מבשר רעות אחרי שאימא שלי מתה, לכן אני מנסה לא
להתעמק יותר מדי ברגש.
מכונית קאדילק עתיקה מחכה לנו עם המנוע דולק במגרש החניה הקטן
מחוץ לבניין. תימרות עשן לבנות כרוחות רפאים מגיחות מצינור האגזוז
ומתנדפות באוויר הסתיו הקריר. אני שומעת את בי שואפת חדות, כשגבר
יוצא ממושב הנהג ומותח את ידיו הארוכות כמו עכביש שמתרומם מקוריו.
אני לוחצת את היד שלה שוב כדי להרגיע אותה. “זה קוונטין, שומר
הקרקעות. סיפרתי לך עליו, נכון? אין לך ממה לפחד.”
“לא סיפרת לי שהוא נראה כמו זומבי.”

“הוא לא זומבי.”
“אימא,” היא לוחשת, “הוא נראה כאילו הוא הרגע יצא מהקבר,
מילולית. בחיים שלי לא ראיתי מישהו בצבע כזה. הוא באותה מידה יכול
להיות עשוי מחמר.”
“אנחנו לא מעבירים ביקורת על מראה חיצוני של אנשים. תהיי
נחמדה אליו.”
אני מרימה את היד אל קוונטין בברכת שלום. הוא מקיף את המכונית
בצעדים כבדים וניגש לקחת את המזוודות שלנו.
אני צופה בו ומבינה למה בי מבוהלת.
ְק ּיו גבוה, שפוף, רזה כמו מקל, ועיניו השחורות כאבני שוהם מביטות
בכול באינטנסיביות חודרת מתחת לגבות העבות שלו. הוא יכול לבהות
במשך זמן ארוך במיוחד בלי למצמץ. עורו הדקיק והחיוור עומד בסתירה
גמורה למעיל הצמר השחור המיושן והפשוט שלו, ושערו הלבן והדליל
מרחף מעל הקרקפת שלו כמו ערפל שברירי. במגפיים שלו אין שום הבדל
בין ימין ובין שמאל כי הוא הכין אותן בעצמו.
הוא מתנועע כאילו גופו הולך ומתקשה כמו גופה בשעות הראשונות
אחרי המוות.
אני תוהה בן כמה הוא, כנראה בפעם המיליון, אבל קיו נראה ככה עוד
מזיכרון הילדות הראשון שלי כשהוא הביט אל תוך עיניי ברצינות, כשנתתי
לו כמתנת יום הולדת את חיפושית הפרעה הירוקה והנוצצת שמצאתי
כשחפרתי מתחת לשיח הברברית בגן.
הוא אוהב את היצורים והזוחלים שחיים באדמה בדיוק כמוני.
כשהוא מסיים להעמיס את מעט המזוודות שלנו אל תא המטען, קיו
פותח את הדלת האחורית של הקאדילק. מבטינו נפגשים לשבריר שנייה
לפני שאני ממהרת להיכנס אליה, ואף על פי שקיו לא ורבלי ואף פעם לא
אמר אפילו מילה אחת, אני לא צריכה מילים כדי לפרש את האזהרה שלו.
היזהרי. הם כבר יודעים שאת כאן.

אבל מובן שהם יודעים. משפחת קרופט העשירה ורבת העוצמה יודעת
כל מה שקורה בעיירה הזו כבר שלוש מאות שנה.
הנסיעה אל הבית עוברת בדממה. בי כל הזמן שולחת לי מבטים מלאי
חשש, לכן אני שומרת על ארשת פנים אדישה ומרימה את הראש בביטחון
שאני לא מרגישה. החבל סביב הריאות שלי הולך ומתהדק עם כל קילומטר
שאנחנו עוברים, והנשימה שלי נהיית רדודה כל כך עד שהראש שלי
מתחיל להסתחרר.
אני מפסיקה לנשום לחלוטין כשאנחנו עוברים בין השערים החלודים
של אחוזת בלקתורן.
בית המשפחה העתיק שלי מתנשא בסופו של כביש גישה ארוך, משובש
ומכוסה עשבים שוטים. מבנה האבן הקודר, שהיה חלק מהיער בדיוק כמו
מעבה הצמחייה והעצים בני מאות השנים שמקיפים אותו, עטוף בקיסוס
ומכותר בסבך של שיחים מקומיים ושרכים משולחי רסן.
הבית לא מורכב ממבנה אחד בלבד אלא משלל מבנים שנבנו בעיקשות
לאורך מאות שנים, טלאים־טלאים, בסגנונות שונים שמשווים לו הופעה
כאוטית ולא רגועה. אגף אחד הוא מבצר מימי הביניים, אחר הוא בית אחוזה
גותי והשלישי מבנה כפרי ומוזנח. הוא לא עונה על אף הגדרה אחת, בדיוק
כמו הדיירים שמילאו אותו לאורך הדורות.
הגרסה האדריכלית למפלצת של פרנקנשטיין. המקום משדר תחושה
מבשרת רעות, כאילו הוא שומר על סודות שעדיף שיישארו חבויים.
התוספות המודרניות היחידות הן החממה מאחורי הנכס, שמכילה מיני
עשבים וצמחים עדינים שלא יכולים לשרוד את החורפים הקשים בניו
אינגלנד, והחניה המקורה שמכילה את המכונית.
מעבר לבית שוכן היער הקדמוני והמאיים, שממה פראית שהילדים
המקומיים לא מעיזים להיכנס אליה כי הם מבוהלים מהסיפורים שההורים
שלהם סיפרו להם על כל היצורים המשונים שמשוטטים בשביליו המפותלים.
בי מזדקפת במושב שלה כשהיא רואה את הבית. “שם גדלת?”

“כן.”
אחרי רגע, היא אומרת בשקט, “הוא נראה רדוף.”
אני לוכדת את מבטו הכהה של קיו במראה הקדמית. ומייד אני מחזירה
את מבטי אל הבית וכובשת צמרמורת.
אין כמו הבית.
שם כל השדים הרעבים מעברי אורבים ומחכים לשובי.
אני מכניסה את היד לכיס המעיל, מעבירה את קצות האצבעות על
קווי המתאר החלקים של האקדח שמונח בתוכו ומזכירה לעצמי להמשיך
לנשום.