גיים און 3 + 4 – גיים פלאן + הוט שוט

הספרים יישלחו בתום ההשקה ב 23/11/26.

הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.

אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.

עלות הספר

טווח מחירים: ⁦₪ 55.00⁩ עד ⁦₪ 116.00⁩

הפכים נמשכים. רומן ספורט. קראש סודי. כוכב פוטבול מקועקע. גיבורה פצצת אנרגיה. הוא נופל קודם.

***

 

שיחה אחת על גידול זקן ונשיקה אחת לוהטת טורפות את כל הקלפים…

 

אִיתן דקסטר, סנטר ליגת הפוטבול הלאומית, ממוקד בדבר אחד בלבד – פוטבול.

שום דבר אחר לא מעניין אותו, חוץ מאישה מאוד מסוימת.

לפיונה מקנזי הכובשת לא אכפת מהתהילה שלו, מבחינתה הוא רק אחד מהחברים הטובים של הגיס שלה. אבל כל זה עומד להשתנות.

פיונה לא יודעת מה לחשוב על דקס. הר האדם המזוקן והשרירי נראה יותר כמו אופנוען מאשר שחקן פוטבול. השמועה אומרת שהוא בתול, אבל היא לא מאמינה לזה. כי מהרגע שהוא מחליט להפנות אליה את הנוכחות האינטנסיבית אך השקטה שלו, הברכיים שלה נחלשות והיא כבר לא יכולה לחכות לראות אותו מאבד את השליטה המוחלטת שלו.

כדאי שפי תשמור על הלב שלה ותתרחק ממנו. החיים שלהם כל כך שונים – הם אפילו לא גרים באותה עיר, ודקס בכלל מחפש את האחת שלו לתמיד.

אבל דקס לא מוכן לוותר, והוא מפעיל את כל הקסם שיש בו כדי לשכנע אותה שהוא הגבר שלה לנצח.

***

 

גיים פלאן הוא הכרך השלישי בסדרת גיים און, שבה כל ספר נכתב על זוג אחר ויכול להיקרא כיחיד. קדמו לו רבי־המכר הוק אפ ופרנד זון. קריסטן קאליהן חוזרת ברומן ספורט מסעיר וכובש לב שיגרום לכם לרצות להתאהב.

 

תקציר – הוט שוט

הפכים נמשכים. פלייבוי. צלמת מקצועית. הוא נופל קודם. חברים לאוהבים.

***

 

קודם היינו חברים, אחר כך שותפים לדירה, ועכשיו אני רוצה יותר…

 

מה אפשר להגיד על צ’ס קופר?

האישה הזאת מסוגלת להוריד אותי על הברכיים, אני מבין את זה בערך חמש דקות אחרי שאני מתפשט בשבילה. וזה מפתיע אותי, כי הצלמת העוקצנית שעובדת על לוח השנה שהקבוצה מוכרת למטרות צדקה היא לא בדיוק הטיפוס שלי.

 

היא מתגוננת מפני המתקפות שאני מטיח בה ומאתגרת אותי בכל פינה. אבל כשאני איתה, נמחקות כל החרטות והאפלה. בזכותה החיים כיפיים.

אני רוצה להכיר אותה, להתקרב אליה, וזה לא רעיון טוב.

צ’ס מחפשת מערכת יחסים, ואף פעם לא הייתי טיפוס שמבלה יותר מלילה אחד עם אותה בחורה.

 

אבל כשיד הגורל מתערבת וצ’ס נשארת בלי בית, אני מציע לה לגור איתי.

אנחנו הופכים לשותפים לדירה, חברים שלא שוכבים, ומתקשים יותר ויותר לשמור את הידיים שלנו לעצמנו.

ככל שאנחנו גרים יחד, אני מבין שהיא הופכת להיות כל עולמי. העניין הוא… שכבר גרמתי לה להאמין שאני טיפוס מפוקפק.

ועכשיו, איך אוכל לשכנע אותה לתת לפלייבוי הזה הזדמנות אמיתית לבנות משהו לנצח?

***

הוט שוט הוא הספר הרביעי בסדרת גיים און, שבה כל ספר נכתב על זוג אחר ויכול להיקרא כיחיד. כמו הקודמים – הוא ממכר, שנון, כובש ונוגע ללב. אל תחמיצו!

 

פרולוג

דקס

זיעה נוטפת במורד גבי. העצמות שלי כואבות, והרגליים הפכו לג’לי רוטט.
אני הולך לאט על המגרש הירוק, שחריצים עמוקים מצלקים אותו.
מסביבי יש שחקנים אחרים, וגם המדים שלהם ספוגים בזיעה, בדם
ובגיר. אלפי האוהדים המריעים יוצרים שאגה עמומה שאני מרגיש
עמוק בבטן.
ברוכים הבאים למשחק הפוטבול של יום שני. ספורט פריים טיים
במיטבו. והקבוצה שלי ניצחה. עשיתי את העבודה שלי, ועכשיו האדרנלין
מתחיל להישחק והאופוריה מתפוררת. אני רוצה להתקלח, לאכול ארוחה
חמה ולהקדיש כמה שעות לציור בסטודיו הביתי הקטן שלי. אבל יש לי
תוכניות לארוחת הערב.
בזמן שאני חוצה את המגרש, חברי הקבוצה טופחים לי על המגינים
ומחמיאים למשחק שלי. כמה שחקנים מהקבוצה היריבה מחפשים אותי
ולוחצים לי את היד. אבל אני מחפש מישהו אחד מסוים.
ואז אני רואה אותו. הראש שלו מעל כל האחרים. הוא קולט אותי ומחייך.
אבל הפנים שלו חיוורות ויש לו עיגולים שקועים מסביב לעיניים. אני יודע
שזה לא כיוון שהקבוצה שלו הפסידה. אנחנו מפלסים דרך בקהל ונפגשים.
“דקס!” גריי גרייסון, חברי לקבוצה מהקולג’ ואחד מהחברים הכי טובים
שלי, מחבק אותי חזק. זה מגושם מאוד בגלל המגינים שלגופינו והקסדות

שאנחנו מחזיקים בידיים. “משחק טוב, אחי. אבל בפעם הבאה אנחנו
הולכים לקרוע אתכם.”
“אז כדאי שתגיד למגינים שלכם להוציא את הראש מהתחת,” אני אומר
וטופח לו קלות על הראש. “טוב לראות אותך, גריי־גריי.”
כמה אני מתגעגע לשחק איתו. הוא הטייט־אנד הכי טוב שראיתי זה
שנים. והקבוצה שלנו בקולג’ הייתה מכונה משומנת היטב.
בליגה הלאומית זה כבר לא אותו דבר. אגו, כסף, סיכון, הכול מוגבר.
עכשיו זאת עבודה. אני אוהב את זה, אבל ההנאה נטולת הדאגות כבר איננה.
אנחנו צועדים יחד מחוץ למגרש.
“מה שלום אייבי והתינוק?” אני שואל. לפני חודש בערך נולד להם
תינוק והם קראו לו ליאו, על שם לאונרד אוילר, אחד המתמטיקאים
האהובים על גריי.
“אחי,” גריי אומר, מניד בראשו לאט ומחייך. “כנראה עשיתי משהו טוב
בגלגול אחר.”
“עד כדי כך טוב?” אני שמח בשבילו. אפילו שהאושר שלו מזכיר שאין
לי אף אחד.
“המשפחה הכי טובה שבן אדם יכול לבקש.” גריי משפשף ומעסה את
עורפו. למרות ההכרזה שלו, הוא נשמע מותש.
“לא שאני לא מאמין לך, גריי, אבל אתה נראה זוועה. מה קורה?”
החיוך שלו מתוח. “כל כך מתאים לך לשים לב.”
כמעט הגענו אל מחוץ למגרש, ותכף הוא ייכנס למלתחות של הקבוצה
האורחת. אז אנחנו מאיטים את הקצב.
“ליאו עדיין לא למד לישון ברצף בלילה. אייבי ואני מרגישים את זה טוב
מאוד.” הוא מעווה את פניו. “בעיקר אייבי, למרבה הצער, כי אני בנסיעות
כל הזמן.”
אם גריי מודה שהוא לא ישן מספיק, סימן שהמצב ממש רע.
אני מניח יד על הכתף שלו. “בשבוע הבא אין לך משחק, נכון?”

“כן.”
“גם לי. אני יכול לקפוץ לבקר?”
גריי גר בסן פרנסיסקו, ואפילו שכבר מזמן תכננתי לנסוע אליו, עוד לא
יצא לי. אני באמת רוצה לבקר אותו, אבל גם יודע שזה יעזור לו. לא שאני
יכול לומר לו את זה, כי הוא רק יגיד שהוא מסתדר ולא צריך שום דבר.
גריי מחייך מאוזן לאוזן. “בשמחה, אני אשמח. וגם אייבי.”
“בטוח? יכול להיות שהיא לא תרצה אנשים בבית, בגלל התינוק.” אני
חייב לוודא את זה, כי לגריי יש נטייה להגיב לפני שהוא חושב.
“מה פתאום, היא הייתה די בודדה לאחרונה.” הוא מכווץ את הגבות.
“אף אחד מאיתנו לא ממש אוהב להיות לבד.”
תגיד לי משהו שאני לא יודע. אני לוחץ שוב על כתפו. “יופי. בוא נלך
לאכול משהו.”
גריי גונח ארוכות. “וואו, אחי, כמה חיכיתי לזה. אנחנו הולכים לקוצ’ון,
כן?” העיניים שלו נוצצות רק מהמחשבה לאכול באחת מהמסעדות הכי
טובות בניו אורלינס. והאמת היא שגם הבטן שלי מקרקרת.
“כן. אמרתי להם שאנחנו באים. הם מתכננים משהו טוב. אני חושב
ששמעתי אותם אומרים משהו על חזיר שלם.”
גריי שוב גונח. “אני עומד לבכות.”
קורה לא מעט שהוא מתרגש מאוכל עד דמעות, אז אני אפילו לא
ממצמץ. “ניפגש מחוץ למלתחות בעוד חצי שעה?”
גריי ישן אצלי הלילה, ואז חוזר הביתה עם הקבוצה שלו.
הוא מהנהן ומתחיל להתרחק, אבל אז שוב מסתובב אליי. “אה, תקשיב,
גם פי ישנה אצלנו השבוע. זה בסדר?”
הכול נעצר בתוכי — הלב שלי, הנשימה שלי. ואז הכול מתחיל לפעול
מחדש, בעוצמה ובעקשנות.
פיונה מקנזי. האחות הקטנה של אייבי. ואני מתכוון לזה מילולית — היא
באמת קטנה. בקושי מטר שישים, קטנטונת, אבל יש לה קימורים יפים.

היא תפסה את תשומת הלב שלי כבר בפעם הראשונה שראיתי אותה לפני
שנתיים. מאז אני עוד חושב עליה.
עיניים ירוקות, שיער בלונדיני פרוע, שפתיים מלאות ומחייכות וצחוק
מתנגן, שכשאני רק שומע אותו עומד לי הזין. ככה אני מדמיין את פי —
כשאני מרשה לעצמי לדמיין אותה בשעות הבודדות של הלילה.
לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה בזמן האחרון. לחלום על פי זה
סוג מיוחד מאוד של עינוי. נכון שהיא יפהפייה, אבל יותר מזה, היא אחת
מהאנשים הכי ישירים שפגשתי בחיים שלי.
ובתור מישהו שהקריירה שלו תלויה בניתוח הטעיות ומהלכים מדומים,
להיות לידה זה כמו לצאת מאפלה מוחלטת לחיקו של יום שמש רענן.
בכל פעם שאני לידה אני יכול לנשום קצת יותר בקלות, לראות קצת יותר
בבירור. ואני משתוקק לזה יותר ממה שאני מוכן להודות.
הייתי אומר שהיא האחת שחמקה לי, אבל אף פעם לא היינו קרובים. פי
לא ממש שמה לב אליי. מבחינתה אני סתם מכר.
פיונה מקנזי. היא ואני באותו בית. למשך שבוע.
גריי עוד מחכה לתשובה שלי, ואני מהנהן. “מצפה בקוצר רוח.”
ופתאום זה נכון. אני מצפה לזה יותר מכל דבר שציפיתי לו כל חיי.

1

פיונה

האמת? אני מחבבת גברים. לא, תיקון. אני אוהבת גברים. אני אוהבת את
הכוח שלהם, את הקול העמוק, את הגישה הפשוטה לכל בעיה. אני אוהבת
את הנאמנות שלהם. אני אוהבת את זה שהעצמות במפרקי כפות הידיים
רחבות ויציבות, ושהאגן מוצק וצר. אני אפילו אוהבת להסתכל על הגרגרת
שלהם עולה ויורדת כשהם בולעים.
כן, אני יודעת שאני עושה הכללות. כי פגשתי כבר מספיק גברים
מחורבנים. אבל בסך הכול, אני מעריצה גדולה של המין הגברי.
ולכן אני קצת לא מרוצה מהעובדה שאני רווקה כרגע. היה לי חבר נהדר
בקולג’. ג’ייק. הוא היה חתיך וקליל. אולי קליל מדי. הוא פשוט אהב את
כולם. נכון שהייתי החברה שלו, אבל כשלא הייתי בסביבה — לא הייתה לו
בעיה. לא חסרו לו אנשים אחרים לבלות איתם.
הוא לא בגד בי. אבל פשוט לא היה לו ממש אכפת. ואחרי שראיתי את
מה שיש לאחותי אייבי עם הגבר שלה? המסירות המוחלטת הזאת, של אני
חייב להיות איתך? אני כבר לא מסתפקת בקשר קליל. אני רוצה שמישהו
יזדקק לי, ושאני אזדקק לו.
מן הסתם, אני לא הולכת למצוא את זה במועדון הפצפון הזה ביום
שלישי בערב. אבל אני לא כאן בשביל הגברים — שרואים שרובם רק
מחפשים זיון קצר. אני כאן בשביל המוזיקה. הלהקה בסגנון טריפ הופ נהדר

שאני אוהבת, והאווירה רגועה וכיפית.
מאז שקרעתי את התחת כדי לסיים את הלימודים בקולג’ והתחלתי
לעבוד במשרד עם נחשה חלקלקה שגונבת ממני רעיונות, ושאני רוצה
להרוג אותה, זאת בדיוק האווירה שאני מחפשת.
אני שוקעת לתוך המושב שלי — ליד שולחן בפינה מרוחקת, שותה
קוקטייל מנהטן ונהנית מהרגע.
החלטתי גם שאני אוהבת את סן פרנסיסקו, ובגלל זה אני כאן עכשיו.
אני מנצלת את ימי החופש שלי כדי לבקר את אחותי ובעלה. למרבה הצער,
אייבי וגריי לא רצו לצאת איתי הערב כי יש להם תינוק חדש שמעיר אותם
בכל שעתיים. כן, אני ממש לא מתה על הרגלי השינה של תינוקות, ולא
אכפת לי כמה התינוק שלהם חמוד ומקסים.
אני כובשת רעד. החיים שלי אולי מתסכלים עכשיו, ויכול להיות שאני
קצת בודדה, אבל לפחות אני לא מסתובבת בעולם עם מחסור בשינה. אני
יושבת ומקשיבה לזמרת שרה על הכוכבים, והקול שלה חלק כמו סירופ.
הקוקטייל מתוק ומעושן על הלשון שלי ומחמם אותי מבפנים. אני כל כך
רגועה עכשיו שאני כמעט לא שמה לב לגבר שיושב מימיני.
אני לא יודעת מה גורם לי להסתובב ולהסתכל לכיוון שלו. אולי זה מפני
שההופעה הסתיימה ותשומת הלב שלי כבר מופנית לבמה. או אולי זה בגלל
שאני מרגישה את המבט שלו עליי. הוא לא מוריד ממני את העיניים ואפילו
לא ממצמץ.
אני לא ביישנית, אז אני בוהה בו בחזרה ובודקת מה יש לראות.
הוא לא הטיפוס שלי.
קודם כול, הוא ענק. הוא נראה כמו בית מלבנים, עם כתפיים כל כך
רחבות שנראה לי שהייתי יכולה לשבת על אחת מהן, והיה נשאר קצת מקום.
הוא משתופף קצת, אז אני לא יודעת מה הגובה שלו, אבל נראה לי שהוא
לפחות מטר תשעים וחמש, ככה שהוא גבוה ממני ביותר מראש. אני שונאת
להרגיש קטנה. אני מרגישה ככה גם בלי לעמוד ליד גבר גבוה במיוחד.

ויש לו זקן. לא זקן פרוע וסבוך, אבל סמיך ומלא, והוא ממסגר את
הלסת המרובעת שלו. זה קצת סקסי. אבל אני לא כל כך אוהבת גברים עם
זקן. אני אוהבת עור חלק, גומות חן — המראה הנערי.
אין בבחור הזה שום דבר נערי. הוא תערובת משונה של זכריות טהורה
וקודרת עם סקסיות של חוטב עצים. השיער שלו אסוף לאחור בסגנון
סמוראי, וזה מדגיש את המבנה של לחייו ואת האף שלו.
אולי הוא לא הטיפוס שלי, אבל העיניים שלו מהממות. אין לי מושג מה
הצבע שלהן, אבל הן גדולות, מעליהן נמתחות גבות כהות וחזקות, ואפילו
מכאן אני יכולה לראות את הריסים הסמיכים שלו. הם כל כך ארוכים שזה
כמעט נשי. וואו, אילו עיניים יפות. ועוצמתיות. אני מרגישה את המבט
שלו בין הרגליים, כמו ליטוף איטי וחם.
הגבר בוהה בי כאילו הוא מכיר אותי. כאילו אני אמורה להכיר אותו. וזה
מוזר, כי הוא באמת מוכר לי. אבל הראש שלי מעורפל מדי מרוב קוקטיילים,
ואני לא מצליחה לחבר את הנקודות.
הוא כנראה מבין את זה כי זווית הפה הרחב והמלא שלו נמתחת מעט
מעלה כאילו הוא משועשע. או אולי זה כיוון שאני יושבת ובוהה בו בחזרה.
חצוף קטן, מה? ישיר כמו המבט שלו.
אז אני מחליטה להישיר אליו מבט ולזקוף גבה אחת כמו שאבא שלי
עושה כשהוא לא מרוצה ממשהו. כיוון שהייתי בצד הנפגע של המבט הזה,
אני יודעת טוב מאוד עד כמה הוא יעיל. לפחות אצל רוב האנשים. אבל
הבחור הזה? נראה עוד יותר משועשע. אבל הוא מחייך רק עם העיניים
וזוקף לעברי גבה בלגלוג.
ואז אני קולטת — ההבעה המשועשעת והקצת מהורהרת הזאת, כבר
ראיתי אותה בעבר. ראיתי אותו בעבר. אני באמת מכירה אותו. הוא החבר
של גריי, ששיחק איתו פוטבול בקולג’.
וכאילו הוא קורא את המחשבות שלי, הוא מהנהן אליי בתנועת
שלום איטית.

אני צוחקת. על עצמי. הוא בכלל לא הסתכל עליי ככה. הוא חיכה שאני
אזהה אותו. הראש המטושטש שלי מחפש שם.
דקס. זה דקס.
אני מהנהנת אליו וזוקפת סנטר. הוא קם על הרגליים. למעלה, עוד
למעלה, עוד למעלה.
כן. הוא גבוה כמו עץ.
אני נזכרת שעכשיו הוא סנטר בליגת הפוטבול הלאומית. ואפילו שלרוב
הסנטרים יש כרס עגולה וגדולה, לדקס דווקא אין. הוא עשוי משרירים
נוקשים וטהורים. ואפשר לראות אותם מבעד לטי־שירט השחורה שלו
ולמכנסי הג’ינס הדהויים. הוא ניגש אליי, וכל השרירים שלו זזים בחן טבעי
של ספורטאי מקצועי.
“פיונה מקנזי.” קולו נמוך, יציב ואדיב.
אני לא יודעת למה אני חושבת אדיב עכשיו, אבל זה נתקע לי בראש
ומרגיע אותי — בדרך כלל לא הייתי רגועה כל כך אם גבר שאני בקושי
מכירה היה ניגש אליי כשאני לבד במועדון.
“היי, דקס. סליחה שלקח לי רגע. אני בדרך כלל יותר חדה.” אני מצביעה
בסנטר לעבר הכיסא שמולי. “רוצה להצטרף אליי?”
הוא מציץ בכוס המשקה הכמעט ריקה שלי. “להזמין לך עוד אחד?”
“כן. תודה.” העיקר שיהיה לי מה לעשות עם הידיים. כי אפילו שהוא
לא מאיים עליי, הנוכחות שלו מורגשת ועוצמתית.
הוא מתכופף לעברי — גופו העצום מכסה את השולחן הקטן — והבטן
שלי מתהדקת כי נדמה לי שהוא עומד לחבק אותי. אבל הוא רק דוחף את
האף למשקה שלי ומרחרח. הוא מהנהן, מזדקף ופונה לעבר הבר.
אני בכלל לא מסתכלת על התחת שלו כשהוא מתרחק. טוב, אולי קצת.
כי כאילו, וואו.
הוא חוזר במהירות, עם מנהטן ביד אחת ובקבוק מים ביד השנייה.
פתאום אני נזכרת שהוא כמעט תמיד שותה מים, ולא אלכוהול.

לפני שהוא מספיק להתיישב, מישהי ניגשת לשולחן שלנו בעיניים
מתחננות.
“הכיסא הזה פנוי?” היא מושיטה יד לכיסא היחיד ליד השולחן. בצד
השני יש את הספסל שעליו אני יושבת, שנמשך לאורך כל הקיר. טכנית,
דקס יכול לשבת לידי.
ברור לגמרי שכולנו מודעים לזה. הבחורה מסתכלת עלינו כמו כדי
להעביר את המסר הזה. לא יהיה נחמד מצידי לסרב, אז אני מהנהנת. היא
חוטפת את הכיסא ובורחת לפני שאספיק לשנות את דעתי.
המבט המשועשע לא עוזב את פניו של דקס גם כשהוא מתיישב לידי,
והירך שלו כל כך קרובה אליי שאני מרגישה את חום הגוף שלו. לא שאני
חושבת שהוא עושה את זה בכוונה, הוא פשוט בחור גדול, והחלל קטן.
אני מחייכת ולוגמת מהמשקה שלי. “ידעת שאני שותה מנהטן רק על
סמך הריח?”
דקס מניח את המים שלו על השולחן ומסב את תשומת הלב שלי
לשרוולי קעקועים שמעטרים את שתי זרועותיו. “לדוד שלי יש בר. עבדתי
שם לאורך השנים.” הוא מציץ בכוס המשקה שלי. “הריח והדובדבן הסגירו
את התשובה.”
ואז המוח שלי כנראה נכבה, כי אני שולפת את הדובדבן מתוך המשקה
ושמה אותו בין השפתיים שלי כדי שאוכל למצוץ אותו. כמו איזו כוכבת
פורנו. המבט שלו מייד נשלח אל הפה שלי והוא מצמצם את העיניים.
שיט, אני שוב מרגישה את זה. הליטוף החם והאיטי בין הרגליים שלי.
הבחור הזה גורם לי להיות רטובה רק מלהסתכל עליי.
אני מסמיקה ומקללת את עצמי על ההצגה שעשיתי. אני תולשת את
הגבעול מהדובדבן, אוכלת את הפרי במהירות ולוגמת מהקוקטייל. “אוקיי,
דקס,” אני אומרת בזריזות, כאילו לא ניסיתי הרגע למשוך תשומת לב לפה
שלי. “עבר הרבה זמן.”
הוא ממצמץ ומסיט את מבטו מהשפתיים שלי אל עיניי. “ִאִיתן.”

“מה?”
“השם שלי,” הוא אומר. “קוראים לי איתן.” זוויות עיניו מתקמטות.
“איתן דקסטר.”
“אה.” אני שוב שותה. “אז אסור לי לקרוא לך דקס? זה שמור רק
לחברים או משהו?”
הוא לא צוחק ולא זז באי־נוחות, רק מסתכל עליי במצב יציב. “לא
התכוונתי לזה כעלבון. אם את רוצה, את יכולה לקרוא לי דקס.”
לפני שאני מספיקה לשאול אותו למה התעקש על איתן, הוא ממשיך
לדבר. “לא ראיתי אותך מאז החתונה.”
החתונה של גריי ואייבי. עוד זיכרון מטושטש מאלכוהול. היה מעולה.
האמת היא שאני לא שותה בדרך כלל. אבל כשאני שותה… הממ. ולכן
אני משתדלת לא להגיע לנקודת השיא של הטירוף.
אני לא ממש זוכרת מה קרה בחתונה, אבל מכמה רסיסי זיכרונות שיש
לי אני יודעת שרקדתי עם החבר’ה של גריי, כולל עם דקס. גם אייבי רקדה,
וזה תמיד מופע כשלעצמו. אחותי, שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם,
היא רקדנית איומה בקטע מפחיד. אז אני כן זוכרת שהייתי ממוקדת בלעזור
לגריי למנוע אסון, כדי שהיא לא תחטיף לאף אחד בראש בזמן שהיא
מפרכסת — סליחה, רוקדת.
“מהלילה ההוא אני בעיקר זוכרת שעמדת ליד הקיר והחזקת אותו שלא
ייפול,” אני אומרת לדקס. הוא רקד קצת, אבל אז לקח בקבוק מים, עמד
בצד והסתכל על כולנו.
הוא מהדק את האחיזה סביב בקבוק המים שלו. חשוך מדי ואני לא ממש
רואה את הקעקועים שלו, אבל רואים שהם צבעוניים ובסגנון וינטג’ כזה.
ויש לו יותר קעקועים מכפי שהיו לו לפני שנה.
“לפעמים זה יותר כיף להסתכל.” העיניים שלו לא עוזבות את פניי,
אבל אני מרגישה כאילו הן כן. השדיים שלי כבדים פתאום בחזייה, וזה רק
מתגבר כשהוא ממשיך לדבר. “את תלשת את השמלה שלך וזרקת אותה

על עץ.”
חום מציף את לחיי. החתונה הייתה בחוף טרופי. ורציתי לשחות. כולם
רצו לשחות. אני רוכנת. “מה אתה אומר בעצם, דקס? שאהבת לראות
אותי מתפשטת?”
הוא מגחך וזה נשמע כמו רעם עדין. “אני אומר שזה היה רגע בלתי
נשכח.” הוא מביט מטה והריסים הארוכים שלו מסתירים את עיניו. “ומבדר.”
“אני שמחה לשמוע.” אני משכלת רגליים וחוקרת אותו במבטי. אני
נהנית, וזה מפתיע כי לא הייתי מנחשת שדקס כזה דברן. “מה אתה עושה
בסן פרנסיסקו? אני לא זוכרת שאתה משחק בקבוצה של גריי.”
“יש לי שבוע חופש, וגם לגריי.” הוא מושך בכתפיו הרחבות. “חשבתי
לקפוץ לבקר אותו ואת אייבי.”
“רגע, מה?” מחשבה מטרידה מאוד מתעוררת בי, ופתאום אני רוכנת
לעברו. “גם אתה ישן אצלם?”
הוא מהנהן והבעת פניו נראית מודאגת.
“הם שלחו אותך לכאן כדי לשמור עליי?” אני מתפרצת. אני לא מאמינה
שהוא סתם במקרה יצא למועדון הזה. לא אחרי שגריי ואייבי התלוננו שאני
יוצאת לבד.
“כן ולא.” דקס לוגם ארוכות מהמים. “כן, הם אמרו לי שאת כאן. וכן,
הם דאגו לך. אבל אני אוהב את הלהקה הזאת, אז חשבתי לבוא לשמוע
ולהגיד שלום על הדרך.”
“כמה נוח,” אני אומרת בחשד ונשענת בחזרה לאחור.
“נכון?” הוא מסכים ביובש.
אני נוחרת, ויש לי דחף חזק מאוד לזרוק עליו את גבעול הדובדבן שלי.
לא נראה לי שזה יפריע לו, דקס נראה שלם עם עצמו מכדי להיעלב מחתיכת
פרי שנזרקת לעברו.
“אתה לא חייב להישאר,” אני אומרת לו. “אתה יכול להודיע לסוהרים
שראית אותי, ושאני בסדר, וללכת לדרכך.”

הוא לא מניד עפעף. “אני רוצה לשבת איתך.”
אוקיי. טוב. שחקן הפוטבול הגדול רוצה לשמוע מוזיקה קודרת כל
הלילה. ברור.
כנראה רואים עליי שאני ספקנית כי הוא מחייך לעברי ומושיט לי את
הטלפון שלו. “את יכולה לבדוק את המוזיקה שאני אוהב.”
אין לו סיסמה בטלפון, לא חכם, וקל להציץ. פלאנק, גולדפראפ, מאסיב
אטאק, פורטיסהד, גרוב ארמדה, ואפילו מורצ’יבה… יש לו ספריית טריפ
הופ מרשימה.
אני מחייכת אליו. “אתה יודע, אם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת
שאתה טיפוס של רוק כבד, או אפילו בלוגראס.”
“זה בגלל הזקן, נכון?” הוא שואל.
“והקוקו.”
הוא צוחק בשאגה קצרה. “את רוצה שאני אפזר את השיער?”
כן. אולי.
“אין צורך. קוקו זה סקסי. זה בגלל ג’ייסון מומואה ממשחקי הכס.
יש גבול לכמה פעמים אפשר לראות אותו מזיין את חאליסי, לפני שאת
מתחילה לפנטז על חאל דרוגו משלך.”
שיט. אין לי מושג מה לעזאזל אני עושה. כי בראש שלי זה נשמע כמו
פלירטוט. והאינסטינקט שלי אומר לי שלפלרטט עם איתן דקסטר זה לא
משהו שעושים בלי מחשבה.
וחוץ מזה, אני בכלל לא אוהבת ספורטאים. בכלל. לא אכפת לי כמה
הם שריריים וחטובים. או כמה הם בטוחים בעצמם. אני לא אוהבת ספורט.
פוטבול משעמם אותי. נכון, אני יודעת הרבה על ספורט — אי אפשר שלא
במשפחה שלי — אבל אני לא רוצה להעמיד פנים שאכפת לי מזה כשאני
מעדיפה לדבר על דברים אחרים.
העיניים של דקס שוב מתכווצות והוא מסתובב אליי ומשעין מרפק על
השולחן. “למומואה יש זקן, לא?”

אני מנופפת בידי. “למי יש זמן להסתכל על הזקן שלו, עם כל השרירים
האלה?”
אני ממש לא מסתכלת עכשיו על הזרועות הפנומנליות של דקס.
“אז מה העמדה שלך בנוגע לזקנים?” המבט שלו כל כך עוצמתי שאני
מרגישה אותו עד קצות האצבעות.
קצב הנשימה שלי מואץ. “אין לי חיבה מיוחדת.”
זאת האמת. אבל אני לא יכולה שלא להסתכל על שלו. הזקן שלו כהה
וממסגר את הפה שלו, וזה אמור להרתיע אותי, אבל רק מושך את תשומת
הלב שלי למקום הזה. לצורה של הפה שלו — השפה העליונה היא קימור
עדין, והשפה התחתונה מלאה יותר, כמעט משורבבת. יש משהו קצת לא
חוקי בשילוב הזה.
אני מכחכחת בגרון, מרימה את המבט ומגלה שהוא מסתכל עליי מבעד
לעפעפיים חצי סגורים. לא נראה שהכנות שלי מפריעה לו יותר מדי.
“מה את לא אוהבת בהם?”
הוא רציני?
הוא בוהה בי.
נראה שכן.
אני לוגמת מהמשקה שלי ומחפשת תשובה. “הם פשוט כל כך…
דוקרים. קוצניים.”
הוא מתקרב אליי, לא יותר מדי, אבל אני יכולה להושיט יד ולהגיע אליו.
יש לו ניחוח עדין של תפוזים וציפורן. זה בטח האפטרשייב או הבושם שלו,
אבל לא אכפת לי, זה נעים.
הריח מסיח את דעתי ואני כמעט קופצת בבהלה כשהוא ממשיך לדבר.
“את יודעת את זה מניסיון, או שזאת רק השערה?”
אני מצמצמת את העיניים. “פילוסוף, מה?”
“לא ענית על השאלה שלי.”
“אוקיי. זאת רק השערה.”

השפתיים שלו מתעקלות. “כדאי שתבדקי אם ההשערה שלך נכונה
לפני שאת שופטת את הזקן.”
“מה זה, דרך קריפית לגרום לי לגעת בזקן שלך?”
קריאת תיגר מבזיקה בעיניו. “יש עוד כמה בחורים בבר הזה שיש להם
זקן. את יכולה לבקש מהם. אבל חשבתי שכיוון שאנחנו כבר מכירים…”
“אנחנו לא ממש מכירים.”
“את מעדיפה לבקש מאדם זר?”
“אתה מניח שאכפת לי מספיק כדי לבקש ממישהו. חלקלק מאוד.”
בחושך של המועדון, השיניים שלו מבהיקות בלבן. “אני יודע שאת
סקרנית. את חסרת שקט מרוב רצון לדעת.”
אני מצמידה את הידיים לשולחן ונועצת בו מבט זועם. זאת רק אני,
או שהוא התקרב עוד יותר? הוא כל כך קרוב שאני רואה שיש לו עיניים
בצבע שקד, עם גוון בהיר יותר בשוליים והתפוצצות של אור במרכז. הלוואי
שיכולתי לראות את הצבעים, אבל כאן בחושך הכול נראה כחול ואפור.
והוא מביט בי. סבלני. מחושב. מפתה.
“זה תמיד השקטים,” אני ממלמלת ונושמת עמוק. “אוקיי, אני אלטף
את הפרצוף הדוקרני שלך.”
“רגע אחד.” בלי היסוס, הוא מושיט יד למשקה שלי ולוגם ממנו.
“שיקוי אומץ.”
צחוק חנוק נמלט מבין שפתיי. “כי אני כל כך מפחידה.”
“אין לך מושג, דובדבן.”
נדמה לי שאני נוהמת עליו. עכשיו אני בהחלט רוצה למשוך לו בזקן.
אבל הוא רק זוקף את הגבות שלו. “נו, קדימה.”
החוצפן המנוול הזה משחק איתי. ואני נופלת היישר לתוך המלכודת
שלו. כי עכשיו אני לא יכולה להסיט את המבט מהזקן שלו. או יותר נכון,
מהשפתיים שלו, שפשוקות מעט. בהזמנה. בקריאת תיגר.
שיט. אף פעם לא הייתי טובה בהתעלמות מאתגר.

אני שונאת את העובדה שהיד שלי רועדת כשאני מושיטה אותה כדי
לגעת בו. הוא לא זז, נשאר כמו פסל. הזרוע שלו תלויה באגביות על משענת
הספסל מאחורינו וגופו מופנה אליי. אבל אני רואה שקצב הנשימות
שלו מואץ.
אני מהססת, כמעט מתביישת. נו, מה יש לי? אני בסך הכול הולכת
לגעת בקצת שיער פנים. למה אני מרגישה כאילו אנחנו שני ילדים בפינה
חשוכה שמשחקים תראה לי ואראה לך?
אני כועסת על עצמי וסוגרת את המרחק בינינו.
רך. הזקן שלו רך. וקופצני. התחושה מפתיעה.
אני מצמידה את קצות האצבעות אל הזקן הרך והקופצני הזה ומלטפת
אותו קלות. הוא שואף עמוק והנחיריים שלו מתרחבים.
אני מעיפה מבט לעברו ומחפשת את העיניים שלו. מבטו נשאר קפוא.
אז אני ממשיכה ומעבירה את קצות האצבעות לאורך הלסת, נגד כיוון
הצמיחה. הנה העקצוץ שציפיתי להרגיש. אבל זה דווקא נעים, וצמרמורת
עוברת בגופי. מתפשטת גם במעלה הירכיים שלי.
אני בולעת רוק בכוח ומצמידה את הרגליים יחד. הוא שם לב? אני
מפחדת לבדוק. אני ממשיכה להתמקד בפניו, בשפתיים שלו, שנראות כל
כך חלקות בהשוואה לזקן.
השפתיים שלי נפשקות מעט, ופתאום הן רגישות מאוד. איכשהו
התקרבתי אליו. אני לא יכולה לעצור את עצמי. אני משרטטת את קצה
שפתו התחתונה באגודל שלי.
אוי אלוהים, איזו טעות. הניגוד בין הפה שלו — שאיכשהו מצליח להיות
רך ונוקשה בו־זמנית — ובין הזקן המחוספס, מעביר זרם של תשוקה טהורה
ומפתיעה היישר לדגדגן שלי.
בערפול חושים אני מלטפת שוב את שפתיו, עוקבת אחרי הקימור
העליון העדין, ותוך כדי לא מנתקת את המגע עם הזקן. פאק, אני לא יכולה
להפסיק לדמיין את הפה שלו נע על פני העור שלי. אם הוא ימצוץ לי את

הפטמות, אני ארגיש את הזקן שלו?
עכשיו כולי פועמת. הפטמות האמורות משתוקקות להקלה. החמימות
של דקס היא חומה על החזה שלי. בלי לשים לב אני יושבת מולו על הברכיים
שלי, וידי הפנויה לוחצת על כתפו כאילו אני מפחדת שהוא יתרחק.
אבל הוא לא עושה את זה. לא עכשיו, כשהיד הגדולה והכבדה שלו
נוחתת על המותן שלי ואוחזת בי, ואצבעותיו נסגרות סביבי במחווה שבין
רכושנות להגנה.
אני צריכה להפסיק. אני אומרת את זה לעצמי, אבל ממשיכה לשרטט
את פיו, את זוויות השפתיים, את הסנטר. דקס נושם קלות דרך שפתיו
הפשוקות, וכל נשיפה שולחת אליי משב רוח חמים.
אני רוצה — לא, אני צריכה — להרגיש עוד. ולצורך הזה יש רצון משלו.
אני מרגישה את השאיפה ההמומה שלו רגע לפני שהשפתיים שלי מתחככות
בשפתיו. אלוהים. אוי אלוהים, זה טוב. רך ונוקשה, חלק ומעקצץ. אני עושה
את זה שוב, ונוגעת בזווית פיו, והזקן שלו מדגדג לי בשפתיים.
יבבה קטנה נשמעת בינינו. אני לא יודעת מי מאיתנו השמיע אותה. מה
זה משנה. נעשיתי אובססיבית לפה שלו, ואני מנשקת אותו שוב ושוב רק
כדי להרגיש אותו.
וואו, יש משהו מלוכלך בזקן שלו. משהו פאקינג שובב. הדבר היחיד
שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו זה סקס. ועל עוד מקומות עם שיער שהם
גם רכים וגם נוקשים. הראש שלי מתמלא במחשבות על הזקן הסמיך והמלא
הזה על הדגדגן שלי, ואיך זה ידגדג ויגרה אותי. אני מתחילה לאבד שליטה.
אני שולחת את הלשון לתוך הפה שלו בתאווה, בתשוקה, ושני האגודלים
שלי מונחים על זוויות פיו כדי להרגיש אותו בזמן שאני טועמת ממנו.
דקס גונח והצליל רוטט בכל גופו. יד כבדה מונחת על אחורי ראשי
ואצבעותיו הארוכות נשזרות בשערי. פתאום הוא מטה את ראשו ומנשק
אותי בחזרה, עמוק וביסודיות, כאילו הערתי אותו משינה עמוקה והוא
קם רעב.

התשוקה שלי מתגברת והיא עוצמתית ומהירה יותר מאי פעם. אני
מפסיקה לנשום, מפסיקה לחשוב בהיגיון. אני יכולה רק ללטף את פניו,
להצמיד את השדיים הרגישים שלי לחזה שלו ולתת לו את מה ששנינו רוצים.
יש לו טעם של ויסקי ושל ורמוט מתוק, של דובדבנים מתוקים ושל עוד
טעם מגרה שהוא כנראה רק שלו. אני מחליקה את הלשון שלי לאורך לשונו
כדי להרגיש עוד מהטעם.
החזה של דקס עולה ויורד והפה שלו נפתח עוד יותר כדי שאוכל לצלול
לתוכו. ידיו הגדולות חופנות לי את התחת. פתאום אני חסרת משקל,
מסוחררת. אני נוחתת בחיקו, יושבת עליו עם רגל מכל צד. הוא כל כך גדול,
שהישיבה מותחת לי את השרירים. אני כורכת את זרועותיי סביב ראשו
ומחככת את המרכז שלי בזקפת האבן שלו. היא מרשימה בהחלט. מושלמת.
הוא נוהם בתגובה, לוחץ לי את התחת ומפריד בין שני הפלחים בתנועה
מלוכלכת וסקסית כל כך שאני מייבבת ושוב מתחככת בו.
אני כל כולי ברגע הזה, בזיון היבש ובנשיקה הזאת. ואז אני שומעת
מישהו צועק, בקול רם וברור.
“כן, בן אדם. תזיין אותה.”
שנינו קופאים, והשפתיים שלנו עדיין נוגעות. אני שומעת את הלב
שלי באוזניים.
דקס מניח יד מגוננת על עורפי, מזיז את הראש ומביט בזעם מעבר
לכתפי. אני לא יכולה שלא להסתכל, ומגלה שולחן עם שלושה גברים
שיושבים ומסתכלים עלינו בעניין רב ובלי טיפת בושה.
לאחד מהם יש פה גדול והוא צועק, “פאקינג לוהט, מותק.”
שיט. אני לא בחורה של מופעים כאלה.
כל השרירים של דקס מתכווצים. אוי אלוהים, הוא בחור מוצק. חומה
שאפשר להישען עליה. הוא מדבר בקול עמוק ורועם. “מספיק.”
זה הכול. מילה אחת. ומה שמוזר זה שהם מקשיבים לו. הם מייד
מסתובבים ומתעסקים במשקאות שלהם.

אני מעיפה מבט בדקס ורואה את סופו של המבט המפחיד שלו, ואז הוא
נעלם ופניו נראות שוב אדישות.
יש גברים שהם זכרי אלפא, שנוהמים וחושפים שיניים. דקס הוא יותר
כמו גורילה כסופת גב. הוא מתנהל לו בשלווה, עסוק בעניינים שלו, אבל
אם משהו מעצבן אותו הוא נותן אזהרה.
מעניין מה היה קורה אם הוא באמת היה מאבד את העשתונות. הוא יכול
לכסח בקלות את רוב האנשים. ומן הסתם החבר’ה האלה מבינים את זה.
אבל כבר לא אכפת לי מהם. עכשיו שאנחנו כבר לא טורפים זה את זה,
אני קצת מתביישת בדרך שהסתערתי על דקס.
אבל הוא לא נראה יהיר או שחצן. הבעת פניו מהורהרת ורכה. “אז… את
עדיין לא אוהבת את הזקן?”
שכח מזה, ראיתי את האור. “תגיד את האמת. עשית את כל זה רק כדי
שאני אנשק אותך?”
“לא.” הוא מושך בשערי — שעדיין מאוגרף בכף ידו — משיכה קלה רק
כדי להרחיק את ראשי ולהסתכל על השפתיים שלי. “רק רציתי שתיגעי בי.”
הוא שוב מסתער על הפה שלי. נשיקה אחת ארוכה, איטית ומגששת.
ואז הוא מתנתק.
אין לי אוויר ואני מבולבלת מאוד, לוקח לי רגע להתעשת ולרדת מעליו.
אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת
סקס ולא מתביישת לחפש אותו. אבל זה לא הסגנון שלי. אני לא מתמזמזת
ככה פתאום עם אנשים שהם בכלל לא הטיפוס שלי. ואני בטח לא מתחילה
עם החברים של בני המשפחה שלי. כשהכול ישתבש, זה יהיה מאוד מביך.
“בואי נלך הביתה,” דקס אומר בשקט.
המבט שלי נשלח אליו בתנועה חדה, והוא מתכווץ.
“לא התכוונתי לזה ככה. התכוונתי, בואי נחזור לבית של אייבי וגריי.”
הוא מציץ בשעון שלו — רצועת עור שחורה ועבה שקצת נראית כמו צמיד
רחב. “עוד מעט שתיים לפנות בוקר. ממילא סוגרים כאן עוד מעט.”

“אוקיי.” ללכת הביתה נשמע לי כמו תוכנית טובה. אבל אני רוצה ללכת
הביתה לבד, ולא לראות את דקס שוב לעולם. נכון שזאת הייתה הנשיקה
הכי לוהטת בחיים שלי, אבל אני לא מתכוונת לעשות את זה שוב. אם אטעם
פעם נוספת מאיתן דקסטר, אני עלולה להתמכר.

מידע נוסף על "גיים און 3 + 4 - גיים פלאן + הוט שוט"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 352 עמודים
  • תאריך הוצאה נובמבר 2026
  • תרגום ניצן לפידות
  • מק״ט 1391923575-1
0
    0
    סל הקניות שלך
    סל הקניות שלך ריקחזרו לחנות
      חשב משלוח
      הוסף קופון

      איפוס סיסמה

      התחברות

      היי עוד לא נרשמת?

      דילוג לתוכן