1

פלאשבקים וזיכרונות חמקמקים
2 במאי, 2000
ליזי

“תתרחק ממני!”
“את לא עוזבת!”
“לא, כי אתה זה שעוזב. תסתלק מהבית שלי!”
“זו אי־הבנה אחת גדולה, קיווה, אני נשבע.”
“מארק, פאקינג ראיתי אותך במו עיניי!” צרחה אחותי. “איך יכולת
לעשות דבר כזה ליצור קטן וחסר אונים?!”
קפאתי בפתח הדלת. כל השערות בעורפי סמרו. כל הגוף שלי נשטף
זיעה קרה. הרגשתי כאילו הבטן שלי עומדת להיתלש מהמקום.
אחזתי בשמיכת הפוך והרגשתי סחרחורת קלה, כאילו אני עומדת
להתעלף.
“אליזבת! בואי לכאן עכשיו.” היא נשמעה כאילו היא רוצה להרוג אותי,
לכן עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות באותו רגע. ברחתי. “אני
צריכה לדבר איתך!”
עצרתי את הנשימה, נכנסתי לארון הבגדים וסגרתי את הדלת בשקט
מאחוריי. כיסיתי את הפה שלי בכף ידי, קפאתי וחיכיתי.

“גיבסי יודע מה אתה!” איימה עליו קיווה. “וגם אני!”
מה הם ידעו?
מה קרה כאן?
“שלא תעזי לאיים עליי, קיווה!”
ולמה העור שלי עקצץ?
למה רציתי לתלוש לעצמי את האוזניים רק כדי לא לשמוע את הקול שלו?
“אלוהים אדירים!” קיווה המשיכה לצרוח. “הכנסתי סוטה לחיים של
הילדים האלה. הרשיתי לך להסתובב ליד אחותי —”
“מה היא אמרה לך?” הוא דרש לדעת. “מה הכלבה הקטנה הזאת אמרה
לך? את הרי יודעת שהיא משקרת, קיווה. אי אפשר להאמין לאף מילה
שיוצאת מהפה של המשוגעת הזאת.”
“מה זאת אומרת, מה היא אמרה לי?”
“כלום. תשכחי שאמרתי את זה.”
“מה זאת אומרת, מארק?” קיווה דרשה לדעת. “מה עשית לאחותי?”
“את יכולה להפסיק לצרוח לשנייה מזוינת אחת?” הוא שאג עליה
בחזרה. “אני מנסה לחשוב.”
“לא, לא, לא, לא!” קיווה שחררה צרחה מחרישת אוזניים. “תגיד לי
שלא עשית את זה! לא לליזי!”
“קיווה, תפסיקי לצרוח ותני לי להסביר…”
ניסיתי לספר להם.
ניסיתי לגרום לכולם להבין.
על המפלצת שמופיעה בסיוטים שלי, על הגברת המפחידה שצופה בי
מהצללים, ועל העיניים המתות של אחותי.
המחשבות שלי היו מבולבלות, וניסיתי בכל הכוח לגרום לכל זה להיות
הגיוני, אבל כל המאמצים שלי להסביר נשמעו כמו גיבוב מבולבל של
תחינות נואשות והאשמות מבוהלות, שאף אחד לא לקח ברצינות.