פרולוג

ריין
החורף מגיע

האייל לא היה מת זמן רב. קשיון המוות עדיין לא השתלט על גופו. דם
ארגמני טרי נצץ על איברים חשופים ונקרש על עצמות מנותצות.
היצור לא נאכל. הוא רוטש.
תליתי את הצבת בחזרה על החגורה, אחזתי בידית הסכין שלי וסרקתי
את השדה הפתוח הרחב. הרוח ייללה בעשב הרענן וצינה חדה מילאה את
האוויר. העצים המרוחקים היטלטלו.
גל הקור הראשון של החורף הגיע מוקדם השנה. היבולים שטרם נקצרו
קפאו במהלך הלילה, והדיווחים אמרו שהטמפרטורות ימשיכו לרדת.
עננים כהים התחשרו במרחק. האוקיינוס היה אפור כמו השמיים ומקפיא
כמו הערפל.
זבוב זמזם לי באוזן ללא הפסקה ונחיל שלם התרומם כשהתקרבתי
לנבלה. עיניים מזוגגות ושקועות בהו בי. מה הן ראו ברגעיהן האחרונים?
אולי הן בכלל לא ידעו שהמוות מגיע.
אבל אני ידעתי. תמיד ידעתי. הוא עקב אחריי מאז שהייתי ילדה.
נופפתי ביד כדי לסלק את הזבובים וחציתי את השדה לעבר הטרקטורון

שלי. הגדר תוקנה, היא תמנע מהכבשים של משפחת פרונטג’ לשוטט
ולהיטרף בידי זאבים… או גרוע מכך.
צליל של ענף נשבר הקפיץ לי את הראש כמו בובה על חוט. הצבעים
החיוורים של שעות הערב המאוחרות התמזגו זה בזה — עשב, עצים, ערפל
וצל יצרו נוף שטוח ומצמרר.
יכול להיות שראיתי פנים חיוורות ללא עיניים תחת העצים? או רק
אניצי ערפל שליטפו את האוויר?
מצמוץ מהיר ושפשוף העיניים לא העלימו את המראה המוזר, ואני
התרחקתי לאחור בצעד לא יציב.
זאת הייתה רק אשליה. העיניים שלי עייפות.
עברתי לריצה קלה ואז הגברתי את הקצב. הרוח שככה, אבל הייתי
משוכנעת ששמעתי תנועה בעשב מאחוריי — משהו שזז במהירות, משהו
עם מטרה. אדרנלין הציף את עורקיי והזבובים עדיין זמזמו, זמזמו, זמזמו —
זינקתי על הטרקטורון, והמנוע צרח כשעוררתי אותו לחיים. דם הלם
באוזניי, אבל השדה היה ריק. וגם העצים. לפ ּתּי באצבעות את הכידון עד
שהמפרקים שלי הלבינו וכפות ידיי התכסו בזיעה.
תתאפסי על עצמך, ריין. מוקדם מדי בשנה. לא יכול להיות שהוא ער.
לא יכול להיות.
ידעתי שלא כדאי לי לתת לעצמי יותר מדי הבטחות. שום דבר לא היה
מובטח, והחוקים שעל פיהם שרדתי יכלו להשתנות מיום ליום. המוות יכול
להסתגל לכל תרחיש.
“היי! שלום?”
קפאתי וכיביתי את המנוע. במשך כמה רגעים ארוכים חיכיתי. הקשבתי.
“שלום? מי את?”
צינה התפשטה בגבי. הקול היה מאחוריי. הוא היה גבוה, כמו של אישה
צעירה, אבל שטוח באופן מוזר. נטול רגש והטעמה.
סובבתי מעט את ראשי וחיפשתי את המקור. הערפל שיחק בראייה שלי

וניסה לשכנע אותי שדמויות רצות בין העצים.
“מי את? שלום? שלום?”
אותן מילים. אותה נימה. אבל חזק יותר. מהר יותר.
רעב יותר.
סובבתי את המצערת. עפר ניתז מהגלגלים כשהאצתי וטסתי במורד
הגבעה. לא היה כאן שביל. נאלצתי לנווט בין עצים, מעל סלעים. במשך כל
הזמן, הקול קרא מאחוריי.
“שלום? היי!”
מהר יותר, מהר יותר. הערפל נהיה סמיך עד שבקושי ראיתי לאן אני
נוסעת. מים הרטיבו את מכנסיי כשעברתי בנחל רדוד ולא הפסקתי להביט
מעבר לכתף. אבל זאת הייתה הטעות שלי. הסטתי את מבטי לשבריר שנייה
ארוך מדי, והגלגל נתקע בין שני סלעים גדולים. הזעזוע תלש את הכידון
מאחיזתי, ואני נזרקתי מהמושב כשכלי הרכב התהפך.
בקושי הצלחתי להתגלגל הצידה לפני שהטרקטורון נחת עליי ונח
על צידו כנגד עץ ענק שנפל. שכבתי על גבי גונחת ונאבקת לנשום, בוהה
בצמרות האורנים המתנודדות.
לקום. הייתי חייבת לקום, עכשיו.
החזה שלי כאב. הייתה לי תחושה חלולה בריאות. התגלגלתי על הצד,
דחפתי את עצמי לישיבה וחיבקתי את גופי בזרועות רועדות בזמן שסרקתי
את הסביבה. הערפל רחש, ואשליית התנועה המתמדת סחררה עוד יותר
את ראשי הכואב.
“מי את.”
הקול הזה ננעץ כמו מוט ברזל היישר בעמוד השדרה שלי. הנימה הייתה
קרה. ריקה. לעג למילים אנושיות.
לא העזתי להסתובב. קמתי על הרגליים בנוקשות והתחלתי ללכת.
רגועה ויציבה…
“מי את.”

נשמע רשרוש. חיכוך, גירוד. ידיים בעלות טפרים נגררות בעפר,
מתקתקות על קליפת עץ מחוספסת.
“היי.”
קול אחר. קר לא פחות. תמשיכי ללכת. אל תסתכלי, אל תסתכלי.
“היי!”
זאת כבר לא הייתה מילה אפילו. זאת הייתה נהמה.
מעדתי מבין העצים לכביש מרוצף אבנים. שלפתי את הסכין שלי
מהנדן, הסתובבתי בחדות והרמתי את הנשק.
אבל לא היה שם שום דבר. העצים הריקים התנודדו ברוח קלה, והערפל
התפוגג סביב כפות רגליי. אבל עדיין הרגשתי עיניים עוקבות אחריי…
גברת פרונטג’ בהתה בי מהחצר שלה ותרנגולות קרקרו סביב רגליה.
“הכול בסדר שם? זאת את, מיס בלפור?”
“היי, כן, זאת אני, אני… בסדר.” בקושי הסתרתי עווית של כאב
כשהחזרתי את הסכין לנדן, ואז הנחתי יד על כתפי הפצועה. החזרתי את
הגפה למקומה בצליל נקישה, והעיניים שלה הפכו עגולות כמו גולות. “אם
יש לך משכך כאבים, זה יהיה נהדר.”

1

סיילם
בלי שמות

היום היה יום החתונה שלי. אבל הלילה, לא הייתי נשואה.
רכבתי על אופניים מאה וחמישים קילומטר מאז הצהריים, על פני
רצועות יער ארוכות לחופי האוקיינוס השקט. הגב והרגליים שלי כאבו
בזמן שאכלתי ארוחת ערב שקטה של פיש אנד צ’יפס בבר שמול המוטל
שלי, לבדי.
כשאלך לישון מאוחר יותר, לא אמצא את ארוסי האהוב מחכה לי.
לא היה שום ארוס. לא היו חתונה בקאנטרי קלאב או ירח דבש
בלאס וגאס.
היינו רק אני, האופניים שלי, וכל שעת חופשה שנותרה לי לשנה הזאת.
רק אני והניסיון הנואש שלי להחזיר לעצמי את השליטה כשנראה שחיי
מתפרקים. בני הלוויה שלי היו הברמן, כמה זרים מחוספסים והחרדה
התמידית שישבה כמו גוש קרח קר וכבד על החזה שלי.
הבר לא היה עמוס, אף על פי שהיה המקום היחיד באזור שיכול להיחשב
כמסעדה. היו שם כמה פועלי נמל רכונים מעל הבירות שלהם, שקועים
בשיחה שקטה. הברמן ניגב כוסות ללא מילה במשך שלושים הדקות

האחרונות ובהה בדלפק במבט ריק.
זה היה מרחב ביניים. בין חיים, בין חלומות.
אבל כשהיא נכנסה פנימה, פתאום הכול הפך אמיתי שוב.
כובע המצחייה שלה הסתיר את פניה כשצעדה פנימה בשיער חום ארוך
ונוטף גשם. היא הביאה איתה משב של אוויר לילה קר, והחדר התכווץ
מנוכחותה. כשסובבה את הכובע לאחור, אורות הנאון הכו בפניה כך שהעור
החום בהיר שלה זהר כמו זהב, וחתך ארוך ודק התגלה על לחייה.
פצע טרי, אדום כמו דובדבן.
הברמן הנהן לעברה והיא הנהנה בחזרה לפני שהוא הסתובב ושלף
בקבוק ויסקי מהמדף העליון המאובק. עיניה הירוקות כהות התרוצצו בחדר,
סורקות כמו נץ, נוגעות בכולם פרט לי. בהיתי בקו החד של הלסת שלה,
עקבתי אחר קווי המתאר של הצוואר, ירדתי לכתפיה החזקות והגעתי עד
לקימורים הרכים של החזה.
בזמן שלגמתי מהמשקה, מבטה מצא אותי. שאפתי בחדות, אבל
במקום אוויר הייתה שם בירה, ומייד התחלתי להשתנק. השתעלתי בטירוף
לתוך ידי, ובניסיון להסתיר את הכמעט חנק שלי מעוברי אורח מודאגים,
מיהרתי לשירותים.
אחרי שהשתעלתי את הבירה מתוך הריאות בתא השירותים הפרטי,
חזרתי לבר במבוכה וגיליתי שהמושב שלידי כבר לא פנוי. אוי אלוהים, זאת
היא. גבה היה מופנה אליי, אבל לא יכולתי לטעות בכתפיים החזקות, בצורה
שבה רכנה על הדלפק כאילו הוא שלה.
החלקתי בחזרה לכיסא שלידה, הרמתי את הבירה שלי בשתי ידיי
ולגמתי לגימה רועדת. היא השתלטה על שולי שדה הראייה שלי. ראשה נע
בעדינות לקצב המוזיקה שבקעה מהאוזניות שלה.
התאמצתי להקשיב וזיהיתי את השיר כ—Me to Talk של סטיבי ניקס.
אולי זאת הייתה רק הבירה שהתחילה להשפיע, אבל גל של התרגשות עבר
בי כששמעתי את אחת האומניות האהובות עליי, ושפתיי התחילו לנוע

בדממה לפי המילים.
לפחות חשבתי ששמרתי על דממה. אבל בזמן שמלמלתי לעצמי,
קלטתי תנועה לצידי וקול עמוק אמר פתאום, “את רוצה לחלוק?”
האישה הסירה אחת מהאוזניות שלה והציעה לי אותה. אבל לא יכולתי
להתרכז באוזנייה, לא כשהיא הביטה בי ישירות בעיניה הירוקות שנראו
חמימות ומעט משועשעות על חשבוני.
“אני, אה, כן —“
בקושי הצלחתי להוציא מילה, אבל היא הבינה. היא נשפה בחדות, אולי
בצחוק? וחשמל עבר בי כשהיא נעצה את האוזנייה באוזן שלי ומילאה את
ראשי בקול השמימי של סטיבי. המגע היה מהיר כל כך, אבל הוא נותר על
קצות העצבים שלי, הוטבע על לחיי.
“אני אומרת להם כל הזמן שיתקנו את מערכת הסאונד,” היא אמרה
והפנתה את האגודל שלה בכיוון הברמן. “אני לא סובלת את השקט, אז אני
תמיד באה מוכנה.”
היא רכנה לעברי והניחה באיטיות את זרועה על דלפק הבר. היה לה ריח
של תלתן, חשיש שרוף ואוויר מלוח מהאוקיינוס.
אמרתי בחיפזון, “סליחה, הייתי צריכה להציג את עצמי. קוראים לי —“
“חכי.” היא שלחה יד והצמידה את האצבע לשפתיי. ניצוצות התעופפו
מהמגע, ובתוך רגע אחד, הייתי שבויה. “בלי שמות. בואי נשאיר את
זה מעניין.”
היא חייכה, והבטן שלי פרפרה. אבל זה לא היה חיוך עדין. זאת לא
הייתה הצעת ידידות.
זאת הייתה הזמנה.
“את לא מכאן?” שאלתי. שאר החדר נראה רחוק. אורות הנאון רקדו
בעיניה, ופתאום הוצפתי תחושה של ביקור ביריד בקיץ. הציפייה המבעבעת,
החום והתשוקה.
“לא,” היא אמרה. “גם את לא.”

“נכון. אני מסן פרנסיסקו. רכבתי על אופניים בימים האחרונים, בגלל זה
אני נראית ככה.” צחקקתי בעצבנות, בטוחה שלשערי הקצר יש מקרה חמור
של ראש־קסדה ושהפנים שלי שרופות מהשמש.
אבל היא לא הסתכלה על השיער המבולגן שלי או על העור הסמוק. היא
לא הסירה את המבט מעיניי אפילו לא פעם אחת.
“וואו, איזו מסירות.” היא גירדה בחתך שעל פניה, ואז כנראה תפסה את
עצמה והורידה את היד בפתאומיות. “את בטח מרוויחה טוב אם את יכולה
להרשות לעצמך לגור שם.”
“טוב, במקום ללכת להייטק כמו כולם, החלטתי להגשים חלום ועכשיו
אני אנימטורית בסטודיו קטן למשחקי וידאו, אז —”
היא הנהנה בהבנה. “קלטתי אותך, אז את אומנית מורעבת מסן
פרנסיסקו, את אוהבת את סטיבי ניקס ואת יפהפייה. באמת זכית בכל
החבילה של הבחורה המוזרה והקסומה מהסרטים, הא?”
עבר המון זמן מאז שמישהו גרם לי לצחוק בקלות כזאת. “זכיתי בהמון
מטען רגשי, זה בטוח,” התחכמתי. השיר התחלף והתנדנדנו יחד לפי הקצב,
מניעות את השפתיים בו־זמנית עם המילים.
היא שאלה מה המשקה המועדף עליי ואז הזמינה את הג’ין וטוניק שלי
וגם בירה לעצמה, הקישה את הכוסות שלנו ואמרה, “לחברות חדשות.”
“לחברות חדשות.” לגמתי לגימה ארוכה בתקווה שהפרפרים בבטן שלי
יירגעו. “אני כאן רק ללילה אחד.”
“גם אני.” היא אחזה בידי וליטפה אותה באגודל. “אז בואי נדאג שזה
יהיה לילה בלתי נשכח.”

“את שלי עכשיו, ילדה יפה. את בחיים לא תשכחי את זה, נכון?”
כשכרעה בין הרגליים שלי, היא נראתה כאילו היא מתפללת. ברכיים על

רצפת האריחים המזוהמת, עיניים עצומות, עור שטוף באור האדום משלט
הנאון של חברת הבירה ריינייר שהיה תלוי על הקיר המכוסה גרפיטי.
חוטאת שמתחננת על חייה, כוהנת שעוסקת בפולחן, הלשון שלה חרטה
תפילות על בשרי.
היא הייתה על הברכיים, אבל אני זאת שהרגישה קטנה. הייתי מכווצת
בידיה, רגליי רועדות בזמן שהפה שלה שלט בנשימותיי.
הרגשתי כאילו ישבנו על הבר לפני חיים שלמים, עכשיו שהיינו דחוסות
יחד בתוך תא השירותים. רקדנו יחד, כל אחת עם אוזנייה, שרות את
המילים בקולות חרישיים לתוך מיקרופונים דמיוניים. אנשים בהו ולא היה
לי אכפת. פעם אחת בחיי, סוף־סוף…
העיניים שלה נפקחו ומשכו אותי למעמקיהן. היד שלי החליקה
כשניסיתי להישען על הכיור, אבל היא החזיקה אותי יציבה. היא הטביעה
אותי ולא היה לי אכפת.
זה מה שרציתי, לא?
זאת הייתה הסיבה שרכבתי על האופניים שלי לאורך החוף, כשכל
קילומטר מקרב אותי אל הבידוד שרציתי. בידוד או היכחדות. לא להרגיש
שום דבר או להרגיש יותר מדי, זאת הייתה הבעיה הנצחית שאיתה
התמודדתי. הייתי מודאגת מדי מהניסיון להיות חסרת דאגה.
אפילו לא ידעתי את שמה. זה היה חסר דאגה מספיק? זה היה מרוחק
מספיק כדי להגן עליי מפני אכזבה נוספת?
הלשון שלה השתטחה וליטפה, והמונולוג הפנימי שלי הפך לרעש סטטי
בלבד. קו רציף של התראת חירום שגלגל את עיניי לאחור. אצבעותיה ננעצו
בירכיים שלי, ובקולה העמוק והצרוד היא אמרה, “תסתכלי עליי. תני לי
לראות את העיניים היפות שלך.”
היא הייתה יפהפייה בצורה מפחידה. רזה ושרירית, עם ידיים מחוספסות
שהעבירו בי רעד כשפישקו את ירכיי. היא הרימה לי את הרגל והשעינה
אותה על כתפה, ואני הייתי צריכה לכרוך את האצבעות בשערה הארוך כדי

לשמור על שיווי משקל.
“בבקשה… אוי אלוהים, אל תפסיקי!”
האצבעות שלי הסתבכו בשערה והיא גנחה ואחזה לי באגן בזמן
שמלמלה, “תמשכי יותר חזק. תראי לי כמה זה נעים לך.”
במשך כמה רגעים, לא חשבתי על הקילומטרים שמאחוריי או על
הקילומטרים שממתינים לי. לא חשבתי על ארוסי לשעבר או על הסימן
שהטבעת שלו השאירה לי על האצבע. לא שמעתי את ההד האין־סופי שלו
אומר, “זה יותר מדי. אני מצטער.”
לא, באותו רגע הייתי כולי שלה. כל שריר דרוך, כל עצב רוטט, כל
סנטימטר של עור נרעד. היא שלטה בי בלשון, שפתיים ואצבעות.
רציתי לצעוק את שמה, לו רק ידעתי מהו.

עמדנו במגרש החניה מחוץ לבר וחלקנו ג’וינט. הלילה היה שומם וקר, האוויר
דביק ממלח האוקיינוס. לא ראינו את הגלים מעבר לעצי האורן המיתמרים,
אבל שמענו אותם.
“את באה לכאן לעיתים קרובות?” רציתי ליצור רושם מתוחכם ואדיש,
אבל נשמעתי מלאת תקווה מדי. מעורבת מדי.
היא שאפה שאיפה ארוכה ואיטית. היא הייתה קרובה לגילי, איפשהו
בשלהי שנות העשרים לחייה, אבל הייתה רצינות בפניה שבגללה היא
נראתה מבוגרת יותר. הלחיים השקועות שלה יצרו מראה עייף וקודר.
היא הייתה ספר חתום, אבל לא יכולתי להפסיק לבהות בכריכה, מיוסרת
מהמילים הבלתי קריאות שבפנים.
“את לא תראי אותי שוב,” היא אמרה וקרצה לי בזמן שנשפה את העשן.
כאילו זאת הייתה הבטחה מרגיעה ולא חרטה.
רק אחרי שנפרדנו והיא התרחקה, קלטתי שהיא לא ענתה על שום

שאלה ששאלתי אותה. היא הייתה זרה חסרת שם, שבאה משום מקום
והמשיכה לעבר שום דבר. עד הבוקר, היא תיראה כמו חלום.
היא הייתה האדם הראשון שהייתי איתו מאז קולין, מה שאמר ש…
כלום. זה לא אמר כלום.
עמדתי מחוץ לחדר המוטל שלי בשתיים לפנות בוקר, ומחשבותיי
סערו כך שלא היה סיכוי שאוכל לישון. שלחתי יד אל הקמיצה שלי, ולרגע
התמלאתי בהלה כשהרגשתי בסימן החשוף של התכשיט החסר. עבר חודש
מאז שקולין ביטל את החתונה שלנו. עשרים ושמונה ימים מאז שארז את
כל חפציו ועזב. עשרים וחמישה ימים מאז שאמר שהוא “פשוט לא מוכן”.
עשרים ושניים ימים מאז שגיליתי שיש מישהי אחרת.
משכתי באף בגלל הקור, ניגבתי אותו בידי ושאפתי לריאות עוד ענן
של עשן חריף מהווייפ שלי. המחשבה להיכנס פנימה ולשכב במיטה ריקה,
לבהות בתקרה עד שהשינה תציע גאולה, כיווצה לי את החזה. אבל כך גם
המחשבה שאשב כאן בחוץ עד שהשחר יבקע מבעד לעננים והשמש תזרח
על יום חדש בזמן שאני עדיין נאחזת ביום הקודם.
עלים יבשים רשרשו בעצים. הכביש היה ריק פרט לערפל שמילא אותו.
השלט המהבהב עם המילים חדרים פנויים, שהיה תלוי בחלון של משרד
הקבלה, צבע את האוויר הלח בכחול.
צעקה פתאומית פילחה את הלילה, אבל זאת הייתה רק צווחה של
חתול בר. כן, היא הייתה מקפיאת דם, אבל אחרי חיים שלמים של טיולי
קמפינג, כבר שמעתי אותה בעבר. ובכל זאת, הוויד החמיר את הפרנויה
שלי. הרגשתי חשופה, כאילו צופים בי. טורף ארב אי שם בין העצים, ולא
יכולתי אפילו לראות אותו.
אבל הוא כנראה היה יכול לראות אותי.
“תירגעי, סיילם,” לחשתי בתקווה שצליל קולי יפיג מעט את תחושת
הבדידות. למרות הפחד, הייתי צריכה ללכת לישון.
הייתה לי מעבורת לתפוס בבוקר.