מגי
יקב פיורנטינו, ניו־יורק
החיים שלי נהרסו בבוקר של יום שלישי קר אחד.
הצוות הבכיר של היקב דן ברעיון לקידום מכירות חדש בחדר הטעימות.
סלסט, מתאמת האירועים שלנו, רצתה לשלב נסיעה במזחלות שלג חורפיות
עם סיור של מאחורי הקלעים ביקב, מה שנראה בלתי מזיק בהתחלה. אבל
בתור הכורמת של היקב, מי שאחראית לשלומם של הענבים והכרם, לא
אהבתי את הרעיון שסוסים ומזחלות ירמסו את האדמה במהלך החורף.
ברוס, היינן של היקב, היה שותף לאותם חששות.
אחי הגדול, החצי השני בבעלות על יקב פיורנטינו, היה צריך להפסיק
לבהות בחלל ולהביע דעה.
“מייקי,” אמרתי ובעטתי בו בעדינות מתחת לשולחן, “מה דעתך?”
“הא?” הוא הרים מבט. העיניים שלו היו אדומות ומיוסרות כאילו לא
ישן בכלל. “אה, בטח. אהבתי את הרעיון.”
עיקמתי פרצוף ושקלתי לבעוט בו שוב. “איזה רעיון?”
“זה שאנחנו מדברים עליו.”
“הנסיעה במזחלות, אתה מתכוון?”
הוא נעץ את כריות כפות הידיים בארובות עיניו ושפשף אותן. “כן.
המזחלות. סלסט, אני לא חושב שיהיה לנו מספיק שלג בשביל נסיעה

סבירה במזחלות. עדיף לנו להריץ מבצעים על ארוחות ערב בפברואר.”
“אפשר להשתמש בכרכרה כשלא יהיה מספיק שלג,” ניסתה סלסט.
“זה הרבה פחות סקסי,” התנגדתי. “אבל אני אוהבת את זה שאת חושבת
מחוץ לקופסה, סלסט. בדרך כלל זה הסגנון שלי.” אחי אפילו לא חייך.
“מה אם נעשה שיתוף פעולה עם אחד מאתרי הסקי בסביבה?” שאלה
סלסט. “נוכל להציע איזושהי חבילת חורף כדי להגדיל את התנועה.”
מייקי המשיך לשתוק ובהה החוצה דרך חלונות היקב, אז אמרתי,
“אהבתי. זה רעיון טוב. אפשר לקנות עוד בורות אש למדורה, אם נצטרך.”
עדכנו זה את זה בעוד כמה עניינים וסיימנו את הישיבה. סלסט הלכה, אבל
ברוס נשאר. הוא היה כאן מאז שאני זוכרת את עצמי, עבד עם אבא שלי כדי
לבנות את מותג היינות של פיורנטינו. “אני רוצה לבדוק את פרופיל הטעמים
של היינות האדומים החדשים היום או מחר, אם את פנויה לזה,” הוא אמר.
“בטח.” הפניתי מבט מודאג אל מייקי. “אני רק אלך להגיד לבחורים
להוסיף היום עוד חיפוי לאדמה, ואז אני אהיה איתך.”
ברוס הנהן ויצא, ואני נשארתי לבד עם אחי. שתיתי את הקפה שלי
וחיכיתי שהוא יתייחס אליי. שניות חלפו וכבר לא הצלחתי לשאת את זה
יותר. “מייקי, מה הסיפור? מה עובר עליך?”
הוא מצמץ, עדיין נמנע מקשר עין. “כלום. למה?”
“התנהגת מוזר כל השבוע. תספר לי מה קורה.”
מייקי מבוגר ממני בשלוש שנים, ובשנים האחרונות התקרבנו מאוד.
ההורים שלנו נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בכיתה י”ב, וחוץ מהדודה
שלנו, הלן, היינו האחרונים בשושלת פיורנטינו. כשדודה הלן פרשה
לגמלאות בפלורידה לפני שנתיים, מייקי ואני למדנו להסתמך זה על זה.
הכול היה בסדר עד שהוא חזר אתמול מסוף שבוע באתר הנופש קזינו
הדסון. מייקי ואני השתדלנו להפריד בין החופשות הנדירות שלקחנו
מהיקב, אז אני יצאתי לסוף השבוע שלי באותו מקום שבוע קודם. היומיים
שביליתי שם היו מושלמים — אוכל טוב, פינוקים, שינה עד מאוחר וזיונים

של החיים. לא אשקר, לקח לי ארבעים ושמונה שעות שלמות להתאושש
מהגבר האיטלקי הסקסי שהתחלתי איתו בבר של הקזינו.
כאילו, אני באמת אוהבת סקס, והרבה, אבל הבחור הזה? וואו. הוא
התיש אותי — ולא היו לי שום טענות. סטוצים עם זרים עדיפים בהרבה על
הזיונים עם הבחורים כאן בפייזנו. נמאס לי כבר להיתקל בגברים שהייתי
איתם בכל פינה בעיירה. אלוהים יודע שלא היה חסר לי בלגן בחיים. גם ככה
כבר הייתי על הפנים.
“זה כלום.” אחי גלל בטלפון שלו בהיסח הדעת. “סתם עניינים אישיים.”
הוא נשמע מתגונן. אבל מייקי טיפוס זורם ומלא בקסם אישי. מתחשב
ומאורגן. תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון. בגלל זה הוא היה טוב בצד העסקי
של היקב. אני העדפתי צמחים על פני התמודדות עם לקוחות בעייתיים.
“אתה יכול לתת לי רמז?” ביקשתי. “צרות עם בחורה? תסמונת המעי
הרגיז? דיכאון עונתי? מה קורה?” רכנתי קדימה ולחשתי בדרמטיות,
“כלמידיה?”
“אלוהים אדירים.” הוא פלט צחוק חנוק וקם. “אל תהיי כזאת דרמטית,
מגס. אין לך מה לדאוג. הכול בסדר.”
“אוקיי, אוקיי.” נעמדתי ודחפתי את הכתף שלו בחיבה. “אתה יכול
לדבר איתי, אתה יודע.”
“אני יודע. וזה לא עניין גדול.”
“אם אתה אומר. אני יוצאת. תתקשר אליי אם תצטרך משהו.”
“בדוק.”
תנועה ליד המסדרון משכה את עיני. כמה גברים נכנסו לחדר הטעימות,
כולם לבושים במעילים יוקרתיים עם כפפות עור שחורות על הידיים. הם
הסתכלו מסביבם בחשדנות. סוכני השירות החשאי?
ואז הם זזו לצדדים, פותחים מעבר לגבר גבוה ויפה תואר.
פאקינג רגע אחד.
אני מכירה את האיש הזה. נישקתי כל סנטימטר בגוף שלו. נתתי לו

לנשק כל סנטימטר בגוף שלי בתמורה.
הבטן צנחה לי לאצבעות הרגליים. מה הקטע? ויטו כאן. למה?
לא הבנתי כלום. למה שהסטוץ המזדמן שלי מהקזינו יגיע ליקב שלי?
לא אמרתי לו את שם משפחתי ולא שאני עובדת כאן.
הוא עקב אחריי? למרבה הצער, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. כבר היו
לי סטוצים שאיתרו אותי, שהיו להוטים לעוד סיבוב וניסו לגרום לי להפר
את חוק הברזל שלי, שאין שידורים חוזרים.
לא מגניב, ויטו. צעדתי קדימה, מוכנה לקרב.
“מה אתה עושה כאן?” מייקי ואני שאלנו באותו זמן.
ואז הסתכלנו זה על זה, מופתעים. “רגע, איך את מכירה אותו?” לחש
מייקי.
“איך אתה מכיר אותו?” יריתי בחזרה.
שנינו הבטנו באורח שלנו שוב. עיניים כחולות חדות חדרו לי לנשמה
מהקצה השני של החדר. לרגע היה נדמה לי שוויטו נראה מופתע, אבל לא
הייתי בטוחה. הפנים שלו נשארו מסכה חסרת הבעה של אדישות.
“איך מצאת אותי?” קראתי ועשיתי צעד קדימה.
שום תשובה. במקום זה, ויטו הפנה את המבט באיטיות אל אחי.
“סיניורה פיורנטינו. אתה מתחמק מהשיחות שלי.”
רגע, רגע. ויטו ניסה להתקשר למייקי?
מה לעזאזל קורה כאן?
עם מוח מסוחרר ממחשבות, הרמתי ידיים באוויר. “רגע אחד. מאיפה
אתם מכירים?”
“צאי החוצה, מגס,” אמר אחי בשקט. “תני לי לטפל בזה.”
“אין מצב.” לא ידעתי אם ויטו עקב אחריי לכאן או למה הוא התקשר
לאחי, אבל בהחלט התכוונתי לגלות.
הרגליים הארוכות של ויטו החלו לצעוד לעברנו. השיער החום שלו היה
מעוצב עם איזשהו תכשיר עכשיו, אבל זכרתי כמה סמיך ומלא הוא היה

בין אצבעותיי. איך תפסתי חופן כשהוא ירד לי בתשוקה חסרת מעצורים.
אלוהים, הפה של האיש הזה… ועוד בשילוב עם ההתלהבות שלו? זה היה
פאקינג מטורף.
בלילה שנפגשנו הוא לבש ג’ינס וסוודר, שום דבר מיוחד. עכשיו הוא
לבש חליפה כחולה כהה מרשימה במיוחד מתחת למעיל הארוך השחור
ועטה כפפות עור. התלבושת, עם החזות קרת הרוח שלו, שידרה מסר של
אל תתעסקו איתי, ואהבתי את זה. ממש אהבתי את זה.
אבל לא רציתי לקיים את השיחה הזאת מול העובדים. או גרוע מזה,
מול אח שלי.
זינקתי קדימה ותפסתי את ויטו באמצע החדר. “היי.” עצרתי ממש מולו.
הוא נעצר והשפיל אליי מבט כשאמרתי בשקט, “תקשיב, אני לא יודעת מה
בדיוק אתה עושה כאן, אבל אולי כדאי שנדבר בפרטיות בחדר אחר.”
“צ’או, מגי.” הקול שלו היה כל כך עמוק, שזור באיכות המתנגנת של
המבטא האיטלקי. זכרתי איך הוא לחש לי באוזן כל מיני מילים באיטלקית
באותו לילה. לא הבנתי את רובן, אבל למי אכפת? זה היה מחרמן בטירוף.
“צ’או, אתה בעצמך.” אחזתי בזרועו. “בוא איתי.”
הוא לא זז, גם לא כשמשכתי. “אני לא כאן בשבילך.”
“אני לא מבינה.” הצצתי מאחוריו וקלטתי את הגברים בחבורה שלו
צופים בנו בחשדנות. הם נראו מאוד דרוכים. על גבול המפחידים. “מה אתה
רוצה מאחי?”
“מגי.” אחי היה ממש מאחוריי, פניו הפצירו. “תני לנו רגע, בבקשה.”
אין מצב שאני יוצאת, לא לפני שאקבל כמה תשובות. “בואו נלך
למשרד. עכשיו. שניכם.”
מייקי נראה כאילו הוא עומד להתעלף, אז אחזתי בזרועו והתחלתי
למשוך אותו לעבר המשרד. ראיתי את אחד מהחברים של ויטו מתחיל
ללכת קדימה, אבל ויטו הרים יד באוויר ואמר כמה מילים באיטלקית. ואז
הוא בא אחרינו.

“תכף נחזור,” אמרתי לגברים שעמדו מסביב כשעברנו. “תשתו כוס
יין בינתיים.”
נכנסנו למסדרון. דלת המשרד של מייקי הייתה פתוחה, אז דחפתי את
אחי פנימה. כשגם ויטו היה בפנים, סגרתי את הדלת מאחוריי. מייקי חצה
את החדר לקצה השני והעביר ידיים בשערו. ויטו נשען על הקיר, הכי נינוח
שאפשר.
“אוקיי,” אמרתי, מצמידה כפות ידיים זו לזו. “ויטו, מה קורה? באת
לכאן כדי לפגוש אותי שוב או כדי לפגוש את אחי? ובכל מקרה, למה?”
“הזדיינתם?” מייקי הסתובב אליי והגבות שלו התרוממו.
“כן, לא שזה העסק שלך. עכשיו תספר לי איך אתה מכיר את ויטו.”
“אני יכול לדבר?”
הקול החלק של ויטו מילא את החדר, שתלטן וסמכותי, ומייקי החוויר.
הסתובבתי אל ויטו. “בבקשה. כי אני ממש אשמח לקבל קצת תשובות.”
ויטו הכניס ידיים לכיסי המכנסיים. “אח שלך ואני שיחקנו פוקר
בראשון בערב.”
אה. הגוף שלי נרגע. אז זה לא קשור אליי, תודה לאל. “והתיידדתם
או משהו?”
“לא בדיוק.” ויטו השתתק, המבט קר הרוח שלו נע בין מייקי וביני.
“המשחק נמשך שעות. אחיך הפסיד.”
זה היה מוזר. אחי אהב להמר על משחקים באפליקציות של הימורי
ספורט. אבל הוא לא היה מהמר רציני. הקזינו פיתה אותו לשחק? זה לא
היה משנה כי לא היה לנו כסף. היקב בקושי החזיק את הראש מעל למים,
וההורים שלנו לא השאירו לנו הרבה כשהם מתו. על מה בדיוק אחי הימר,
על הפרצוף היפה שלו?
כבר עמדתי להשמיע את הבדיחה הזאת בקול, אבל המילים גוועו על
לשוני. האווירה הקודרת בחדר, בשילוב עם השתיקה של מייקי, אמרו לי
שמשהו לא בסדר. ממש, ממש לא בסדר.

בלעתי רוק. “כמה הפסדת, מייקי?”
“מגי, אלוהים.” הוא שפשף את פניו בשתי ידיים. “את לא מבינה. היה
לי סטרייט פלאש. את יודעת כמה קשה לנצח סטרייט פלאש? זה כמעט
בלתי אפשרי!”
“אבל לא בלתי אפשרי,” אמר ויטו.
“רגע.” שילבתי אצבעות והתפללתי למצוא בתוכי סבלנות. “אז
הפסדת.” אני מפנה את המבט אל ויטו. “לו.”
ויטו הנהן פעם אחת. “גם לי היה סטרייט פלאש, מהמלכה ומטה.”
חלקי הפאזל מתחילים להסתדר במקום. מצב הרוח המוזר של מייקי.
קזינו. פוקר. שומרי ראש. “אז, מה? באת לכאן כדי לגבות את החוב?”
“אפשר להגיד.” ויטו משתתק לרגע. “אתה רוצה להשלים את השאר,
מייקל?”
עור הצוואר של אחי נהיה אדום בהיר וראיתי אגלי זיעה נקווים בקו
השיער שלו. הייתה לי תחושה מבשרת רעות בשיפולי הבטן. התקרבתי
לאחי והנמכתי את הקול. “מייקי, תספר לי. כמה הפסדת?”
העיניים שלו נהיו פרועות, פאניקה חרצה קמטים בפניו בנות העשרים
ושש. “לא התכוונתי שזה יקרה, בחיי.”
“כמה?”
הוא פתח את הפה פעם אחת וסגר אותו. כל הגוף שלו רעד, אז אחזתי
בכתפיו. “כמה?” צעקתי.
“את הכול,” הוא פלט. “הכול. הימרתי על כל מה שיש לנו, ויותר מזה.”
פתאום זה היה כאילו סלע עצום לוחץ לי על החזה. “מה זאת אומרת?”
חרחרתי. “את הכול?”
העיניים של מייקי התמלאו דמעות, לחלוחית נקוותה על ריסיו והוא נד
בראשו. “אני לא מסוגל להגיד את זה.”
“מה שהוא מנסה להגיד לך,” התערב ויטו בטון שקול, “זה שהוא הפסיד
את היקב שלכם. לי.”