1

סילבר
סמואל אדריאן הותורן
בן מסור.
חבר אהוב.
ספורטאי מוכשר.
אור בוהק שנלקח מוקדם מדי.

על פני האדמה אנו אבלים, אבל בגן העדן המלאכים עולצים, כי אחד מהם

חזר אל שורותיהם.

היער נושם נשימות עמוקות סביב בית הקברות בחצות, שואף את הלילה
לתוכו, ענפיו האבלים מתנועעים ברוח הקרה כשאני משפילה מבט אל הקבר
של סמואל אדריאן הותורן. נדמה שהאדמה הקפואה פועמת תחת כפות רגליי,
כאילו מכות קודרות בתוף עולות דרך הסוליות הדקות של האולסטארס שלי,
אבל זה רק הדם שלי שמוחה על העובדה שאני עומדת כאן יותר מדי זמן.
בקרוב יגיע הזמן ללכת, אבל הלילה הגעתי הנה כדי להתעמת עם שד, ואני
לא עוזבת לפני שאהרוג אותו.

מאחוריי אני שומעת את האוושה החרישית של הגלים שמלחכים את
חוף אגם קשמן. החורף הגיע במלוא עוצמתו, ובקרוב האגם יתכסה בקרח,
אבל בינתיים המים חופשיים לגלגל חלוקי אבן ולגרוף את החול בקו החוף.
מלורי הותורן, אימא של סם, סירבה לקבור את הבן שלה בבית הקברות
גרדנס אוף רסט בפאתי העיר. אף אחד לא היה צריך לשאול למה, אבל
מלורי הסתובבה בראלי והכריזה בפני כל מי שהיה בטווח שמיעה שהיא לא
תיתן לבנה המסכן שנרצח לדשן את אותה אדמה כמו הממזר החולני שרצח
אותו. היא הגישה שלוש עצומות לראשת העיר גריפית ודרשה שהגופה
של ליאון ויקמן תוצא מהקבר ותישרף, כך שאף אחד לא יצטרך להיתקל
שוב במצבה שלו. ראשת העיר גריפית דחתה אותה שלוש פעמים וביקשה
ממנה שתניח לעניין, אבל יש סיכוי אפסי שזה יקרה. גברת הותורן ממשיכה
להסתובב בראלי, לעבור מדלת לדלת עם רשימת החתימות והכתובות
שלה, ובכל פעם שהיא מופיעה בבניין העירייה, העצומה שלה מתארכת
יותר. זה רק עניין של זמן.
ציפור לילה משמיעה קריאה מיוסרת ומצמררת עמוק בתוך היער, וזיעה
קרה מכסה את עורפי. אני לא רוצה להיות כאן. אני לא נהנית להסתובב בבתי
קברות באמצע הלילה. אבל נמשכתי לכאן, כוח ברור ומוחשי משך אותי
מבפנים וגרר אותי באמצע הלילה, כשנהגתי בנובה בכבישים המתפתלים
הארוכים המובילים לאגם, ופנסי המכונית כיוונו אותי אל סם.
בן מסור.
חבר אהוב.
ספורטאי מוכשר.
אני עוברת במבטי אחרי הקווים החדים והמפותלים שיוצרים את
האותיות בכל מילה חרוטה, וברור לי בלי שמץ של ספק שמלורי הותורן
חושבת שההצהרות האלה נכונות. מדהים כמה מעט הורים באמת יודעים
על הילדים שלהם. הם מביאים לעולם יצור שמרוקן אותם פיזית, כלכלית
ורגשית. כשהילד גדל ומתחיל להתעצב, מפתח תכונות אופי ומוזרויות

אישיות שהופכות אותו לגלגל שיניים ייחודי במנגנוני החברה, ההורים
מתקשים לראות באמת את השיניים שמתהוות על אותו גלגל. המשקפיים
הוורודים שלהם צובעים את ילדיהם בכל המתנות היפות שהם רוצים
להעניק להם — טוב לב, נאמנות, כנות, אינטליגנציה. האהבה העיוורת
שלהם לילדם הופכת אותו ליצור חף מפשע ומושלם, מלא בכל כך הרבה
פוטנציאל, כמעט כאילו מדובר בהתגלמות של ישו.
וכשהם מגלים שהילד המושלם והחף מפשע שלהם הוא בעצם מפלצת,
אין פלא שהם מסרבים לקבל את האמת. יש גלגלי שיניים שלא מתאימים
למקומות שמיועדים להם. הם מחלישים את המכונה, השיניים שלהם חדות
ומחוספסות מדי. הם ברגים מרובעים שלא מתאימים לחורים עגולים.
כמובן, זה לא אומר שאנשים נחושים ועיקשים לא ימשיכו לנסות לדחוף
אותם למקומם. מלורי הותורן תאמין שהבן שלה היה קדוש עד היום שבו
היא פאקינג תמות.
אם כי הוא באמת היה די טוב בספורט.
“סמי בדיוק חזר מגלישות בהוואי. את לא חושבת שהוא חתיך?”
הזיכרון שוטף אותי כמו המים הקרים של הגלים באגם קשמן. אני
משתדלת לא לאפשר למוח שלי להתעכב עליו, אבל המראות והצלילים
מאותו לילה ברורים כמו כוכבי שביט כשהם מבזיקים בשולי התודעה שלי,
בלתי ניתנים לעצירה בדיוק כמותם — סם עומד בלי חולצה מול המראה בחדר
האמבטיה וחיוך חולף על פניו כשהוא מתכופף לעשות שורת קוקאין. ג’ייק
עומד מאחוריי, מצמיד את הזין הקשה שלו לתחת שלי ומחליף עם החברים
שלו מבטים רומזניים. סם משמיע את סאבליים ומגביר את המוזיקה כדי
לעמעם את הצרחות שלי. סם מושיט לג’ייק את סכין הגילוח שאיתה הוא
חותך לי את השמלה. סם משעין עליי את משקלו כדי להחזיק אותי במקומי
בזמן שג’ייק נוגע בגופי העירום. סם, בתורו, נשכב מעליי, הנשימה שלו
מסריחה מוויסקי, עיניו לא ממוקדות ואותו חיוך נורא ומטומטם ממשיך
לעוות את פניו כמו פה של ליצן קרקס.

ואז, אחרי שהכול נגמר, סם למטה במסיבה…
אני ממצמצת במהירות, נועצת אצבעות בכפות ידיי בתקווה שהכאב
יחלץ אותי מהעבר, אבל כבר מאוחר מדי.
אני מזהה את השיר שמתנגן ממערכת הרמקולים היוקרתית של מר
ויקמן שעלתה שלושים אלף דולר, אבל לא באמת שומעת אותו. אי
אפשר לשמוע הרבה מעבר לצלצול החד באוזניי. אבל הפה שלי עדיין
מוצא את המילים שמתנגנות בסלון. שפתיי נעות מעצמן, חוזרות
בשקט על הפזמון כמו תפילה. אני לא מרגישה כלום. אפילו כשאני
מועדת במדרגה האחרונה, מעקמת את הקרסול כשאני נהדפת קדימה,
בקושי מצליחה לשמור על שיווי משקל לפני שאני נופלת על רצפת
השיש בצבע אפור יונה במבואה, אני עדיין לא מרגישה שום דבר.
הבית מפוצץ אנשים. יש כאן פנים שאני לא מזהה. או… אולי אני
מכירה אותן. כולם נראים לא מוכרים כשאני מועדת אל דלת הכניסה,
מיצי מרה מבעבעים לי בקיבה, חונקים אותי, מטפסים לי בגרון.
“סילבר? סילבר, אלוהים, מה את לובשת, לעזאזל? זו חולצה של
מר ויקמן?”
מישהי עומדת מולי. קווצות דקות משערה האדום היפהפה דבוקות
לה למצח, מסולסלות, נוטפות זיעה. היא לובשת שמלה בצבע כחול
רויאל, והצבע מעניק לעיניה גוון עמוק כמו הים. האישונים שלה
מורחבים.
האלידיי. קוראים לה האלידיי.
היא אחת החברות הכי טובות שלי, והיא מסתכלת עליי במצח
מקומט כאילו קלטה שמשהו ממש־ממש לא בסדר. “סילבר? אלוהים,
סיל, זה דם?”
אני מסתכלת בלי מחשבה על האזור שהיא מצביעה עליו. הייתי
שמוטה על הקיר במקלחת במשך… אני לא יודעת כמה זמן ישבתי

שם כשהמים הקפואים הלמו לי בעור. חשבתי ששטפתי הכול. חשבתי
שניקיתי את כל הדם. אבל החלק הפנימי של ירכיי רטוב לגמרי.
דם טרי. בוהק. אדום.
לא הצלחתי למצוא מכנסיים…
אני שולחת יד ונאחזת באוויר בניסיון לתפוס משהו. “אני צריכה
להקיא.”
“שיט, בואי החוצה. את צריכה אוויר.” האלידיי מחבקת את כתפיי
ומושכת אותי אל הדלת. אני בקושי מספיקה לרדת במדרגות ולהגיע
לדשא לפני שאני נופלת על הידיים והברכיים ומקיאה לתוך הדשא.
כמעט שום דבר לא יוצא. הקאתי לפחות שלוש פעמים במקלחת לפני
שירדתי בעיוורון במדרגות, ככה שהפעם אני מקיאה רק קצת מיצי
קיבה. אבל זה שורף בטירוף. הטעם דוחה.
כשאני נשמטת על ברכיי, האלידיי מחבקת את גופה בזרוע אחת
ומכסה את הפה שלה ביד. עיני האוקיינוס השקט שלה מלאות דמעות.
“סילבר, מה קרה לעזאזל?” היא לוחשת.
היא כבר יודעת. היא חושדת. אחרת לא הייתה מסתכלת עליי ככה.
אני פאקינג עייפה כל כך שהייתי יכולה להירדם כאן על הדשא. “אני
צריכה ללכת הביתה, האל. את… את יכולה למצוא את התיק שלי?”
צליל הקול שלי מפתיע אותי. אני נשמעת נורמלית. אני נשמעת
פיכחת. אני נשמעת כמוני. אבל אני כבר לא אני. אני מתחזה אומללה
ושבורה בגוף אומלל ושבור ששייך למישהי אחרת. לשלושה אנשים,
ליתר דיוק. ג’ייקוב ויבינג. סמואל הותורן. קיליאן דפריס. הקליפה
המעוותת והלא נוחה הזאת של שריר, בשר ועצם שייכת להם. הם
טבלו את עצמם בדם שלי, ועכשיו אני שלהם…
האלידיי מחניקה יבבה. “סילבר.” היא מושיטה אליי יד רועדת,
מסיטה מפניי קווצת שיער רטובה ומסובכת. “נראה לי שכדאי שאני
אתקשר לאבא שלך.”

אני מסתובבת בחדות, עיניי מתמקדות סוף־סוף בפניה. “לא. אני
לא רוצה שהוא יהיה פה. אני לא רוצה לדבר. אני רק רוצה ללכת
הביתה. אני צריכה את התיק שלי, האלידיי.”
הטלפון שלי נמצא בתוך תיק הטורי ברץ’. המפתחות לבית. אם
אני לא אמצא את המפתחות, לא אוכל להיכנס לבית בלי להעיר את
אימא ואבא…
“בבקשה. פשוט תיכנסי ותמצאי אותו כדי שאני אוכל ללכת.”
“איפה…?” היא לוחשת.
אני בולעת. הגרון שלי צורב כאילו בלעתי זכוכית שבורה. “למעלה.
בקומה העליונה. באמבטיה בקצה המסדרון.”
“בסדר, אני אמצא אותו. אני גם אמצא את קייסי. היא תדע מה
לעשות.”
אני מרגישה שאני מהנהנת.
הזמן עובר. אני מתחילה לרעוד, אבל אני לא מרגישה את אוויר
הלילה הקר. אני מנותקת מעצמי, משוחררת, הנפש שלי מנסה לצוף
במורד הזרם, אבל לא משנה כמה אני מנסה לבעוט ולשחות הרחק
מהסבל שכרוך בקיום שלי, אני עדיין לכודה בתוכו. אין לי מושג כמה
זמן אני מחכה על הברכיים בדשא. בסופו של דבר אני קמה על רגליי,
מתנודדת כמו גור איילים, ניגשת לחלון ומציצה דרך הזכוכית.
זה צירוף מקרים מוחלט שאני רואה את האלידיי מייד. שהיא
במסדרון בכלל. העיניים שלי נמשכות אל שערה האדום. היא מדברת
בהתרגשות, הידיים שלה זזות באוויר, מסמנות על דלת הכניסה.
מולה, קייסי מקלידה בזעם בטלפון שלה.
החברה הכי טובה שלי נראית מודאגת. עיניה חדות, חותכות אנשים
בזמן שהיא מקרבת את הטלפון אל האוזן. האור מהמסך מטיל זוהר
כחול על פניה. היא תוחבת את השיער מאחורי אוזנה בעצבנות ו —
החזה שלי נלחץ בכוח, כאב חד מתפשט בצלעותיי כמו שורשי עץ.

סם…
סם מצטרף אליהן, מקשיב לדברים שהאלידיי אומרת בבהלה. היא
מצביעה על הדלת, מן הסתם מספרת עליי, על החולצה המכופתרת
הגדולה שמכסה אותי ועל הדם שמכסה לי את הירכיים בזמן שאני
מוטלת על המדשאה הקדמית.
לא. לא, לא, לא. אלוהים, בבקשה, לא.
סם מסתובב בעיניים מצומצמות והולך בכיוון הדלת. בכיווני. הלב
שלי כמעט מתפוצץ בחזה.
רוצי! רוצי, סילבר. קדימה!
אני משותקת. גם אם הייתי מנסה לרוץ, לא הייתי מצליחה.
הדלת נפתחת, אור חמים נשפך אל החושך, ואני מתפללת לשמוע
את קולה של האלידיי. אבל היא לא יוצאת אחרי סם. הוא בא אליי
לבדו.
סוליות הנעליים שלו גורסות את שביל החצץ. הוא נעמד ממש
לצידי, במרחק עשרה סנטימטרים אולי. אני מרגישה כאילו על הראש
שלי מונחת משקולת של עשרה טון שמונעת ממני להרים מבט
ולהסתכל לו בפנים.
הצחוק המשועשע של סם שקט, אבל הוא מתחזק וגובר על הבסים
ההולמים של המוזיקה שעדיין מתנגנת בפנים. “לא שטפת את הכוס
הקטן והמטונף שלך, פריסי?”
אני מתכווצת, בראשי אני מצליחה להקטין את עצמי ולהתרחק
מהקול שלו. הוא שולח אליי יד ומעביר אצבע על קו הלסת שלי. אני
קופאת. אני לא משמיעה שום צליל. “החברות שלך בפנים מתחילות
להזיז כוחות,” הוא אומר בקול עדין. לא נשמע שהמידע הזה מעניין
או מטריד אותו במיוחד. “סתם מסקרנות. את לוקחת גלולות? אם
תיכנסי להיריון זה יהיה ממש רע, את לא חושבת? תצטרכי להסביר
שהשתרללת במסיבה, לא עם מישהו אחד אלא עם שלושה. ההורים

שלך בטח די ייגעלו ממך.”
הראש שלי ריק.
אוזניי מצטלצלות בעוצמה.
הלב שלי משתולל במאמץ לא לעצור.
סם מניח לי אצבע מתחת לסנטר ומאלץ אותי להסתכל לו בעיניים.
הוא מסתכל עליי כאילו אני הדבר הכי דוחה שהוא נאלץ לראות
בחייו. “שמעתי שגלולת היום שאחרי די יעילה. ודילינג’רס פתוח
עכשיו עשרים וארבע שעות ביממה. נראה לי שכדאי שתעצרי שם
בדרך הביתה. יהיה טיפשי לקחת סיכון. מה דעתך, בייב?”
בייב.
בייב.
בייב.
בייב.
אני לא מפסיקה לשמוע את המילה הזאת בראשי שוב ושוב.
בייב.
בייב.
בייב.
אני מכסה את האוזניים בידיי, עוצמת עיניים בכוח ומסרבת לנשום.
אם אפסיק לנשום אולי אני אתעלף. אולי אני פאקינג אמות. לפחות
אם אמות, הטירוף הזה ייפסק סוף־סוף.
סם שומט את היד לצד גופו. “את מקשיבה?”
אני לא מקשיבה. לא מסוגלת. לא מקשיבה. לא מסוגלת. לא
מקשיבה. לא מסוגלת.
“פאקינג כלבה מטורפת.” הוא נועץ לי אצבע בחזה ומסנן בזעם,
והאדישות המזויפת שלו נעלמת בּ ִן רגע. “אני במקומך הייתי נזהר
מאוד בהמשך הדרך. את יכולה לבחור. אני אתן לך עצה, פריסי. כרגע
את עומדת בצומת. משמאלך סיום הלימודים. סוף השנה. קיץ עם

החברות שלך. תסיימי את התקופה שלך בראלי עם חיוך על הפנים
וכולנו ניפרד כידידים. הכיוון השני?” הוא מטלטל את הראש בהבעה
מאוכזבת. “מימינך מחכות ערמות אדירות של כאב וסבל. השפלה.
מבוכה. לא תסיימי את הלימודים אם תבחרי בכיוון הזה. ג’ייק ידאג
לזה. לא היית צריכה להתנגד לו ככה למעלה. ממש עצבנת אותו.
דפקת לו את הראש לגמרי.”
אני לא חושבת בהיגיון. המים הקפואים במקלחת כנראה ערפלו לי
את המוח. אם הייתי חושבת בהיגיון, הייתי עוצרת את נביחת הצחוק
המופרעת שמתפרצת לי מהפה.
העיניים של סם נהיות קשות כמו אבני צור. הוא מצקצק לעצמו
ועושה צעד בכיוון הבית. “אוקיי, בייב. זה פאקינג הסוף שלך. תזכרי
את זה.”
הוא נכנס פנימה.
אני מצמידה את המצח לזכוכית החלון וסוף־סוף שואפת שאיפה
נרעדת ומבועתת אל ריאותיי הצורבות. כשאני מרימה את הראש, סם
ניצב שוב מול החברות שלי עם הידיים בכיסים. הוא מדבר עם קייסי,
פניו רגועות מאוד וכתפיו רפויות. קייסי, לעומת זאת, נראית עצבנית
יותר ויותר. היא מאדימה, עיני התכלת הקפואות שלה מתמלאות בזעם
קר ומת מהסוג שבדרך כלל אומר שהיא עומדת לדקור מישהו. דקה
חולפת. שתיים. סם לא מפסיק לדבר לאורך כל הזמן, מילים נשפכות
מפיו כמו פאקינג כתם נפט, וקייסי רק עומדת שם ומקשיבה. בשלב
מסוים האלידיי מגיבה למשהו שהוא אומר, ומכסה את הפה בשתי
ידיה. היציבה של קייסי מתקשחת, כל כך הרבה מתח קורן ממנה
שנראה כאילו היא עומדת להתפוצץ. האלידיי מנסה לומר לה משהו,
אבל היא מסתובבת אליה ומתפרצת, נוהמת עליה בשיניים חשופות.
סם מפסיק סוף־סוף לדבר. הוא מושך בכתפיו, מחייך אל הבנות,
ואז מסתובב והולך משם, חוזר אל המסיבה חסרת הסדר שעדיין

מתנהלת סביבם. קייסי נועצת בהאלידיי מבט שמקפיא לי את הדם.
ובכל זאת, אני טיפשה. ובכל זאת, אני לא רואה את זה מגיע.
כשקייסי והאלידיי יוצאות מהבית, אני מצפה שהחברה הטובה שלי
תחבק אותי. אני מצפה שהיא תלטף לי את השיער ותגיד לי שהכול
יהיה בסדר. אני מצפה שהיא תהפוך את הזעם האגדי שלה למילים
חדות וחותכות, לכלי נשק קטלניים, ותטיל אותן על הבנים שפגעו בי.
בחיים לא טעיתי כל כך.
קייסי עוצרת לפניי ולא מסתכלת לי בעיניים. היא זורקת לרגליי
משהו ונאנחת בעייפות. זה התיק שלי. “מה אמרתי לך?” היא פולטת.
“מ…מה?”
“מה אמרתי לך קודם, בשירותים עם זן? אמרתי שהוא לא בשבילך,
נכון? אמרתי לך לא להיכנס לשום דבר עם ג’ייק. עכשיו תראי לאיזה
חרא הכנסת את עצמך. נמאס לי מהשטויות שלך, סילבר. ברצינות,
נמאס לי.”
האלידיי מרכינה את הראש ובוכה בשקט. היא מעבירה את מבטה
ממני אל קייסי ובחזרה אליי, כאילו היא לא יכולה לעצור את מה
שקורה, אבל לא מסוגלת להסיט את המבט.
קייסי מסתכלת עליי סוף־סוף. היא תמיד הייתה קשוחה. תמיד
התקשתה להתמודד עם הרגשות שלה. הכעס תמיד היה הרגש היחיד
שהיא הרגישה בטוחה לשחרר אל העולם, אבל אפילו הכעס איננו
עכשיו כשהיא מעבירה עליי מבט בוחן. “את בישלת את זה לעצמך,
סילבר. אני חוששת שעכשיו תצטרכי לאכול את זה. לכי הביתה. אני
אפילו לא רוצה להסתכל עלייך, וגם לא הבנות האחרות. הסיירנס לא
יכולות להרשות לעצמן להסתובב עם זבל כמוך.”
זה קורה ברגע אחד. מהר, כמו שתולשים פלסטר. קייסי עוזבת ולא
מביטה לאחור. היא נעצרת בפתח הבית, צל עוטף אותה בזמן שהיא
ממתינה עם יד אחת על משקוף הדלת.

“האלידיי! תיכנסי אל הבית עכשיו, או שתיתקעי איתה בחוץ
לנצח.”
היא לא מתכוונת להגיד שהאלידיי תהיה תקועה מחוץ לבית. היא
מתכוונת שהאלידיי תהיה תקועה בחוץ, הרחק מהאור והחום שהיא
מפיצה, רועדת לנצח בצל הבודד של עצמה. האלידיי נועצת בי מבט
אחרון, קרוע, ואז עוזבת ונכנסת בעקבות קייסי.
השעה הבאה היא גיהינום. אני הולכת לבדי, יחפה, עד לקצה שביל
הגישה ומחכה למונית שהזמנתי. הנהג חושב שאני שיכורה וכמעט
לא נותן לי להיכנס למכונית. הוא מאיים שישלח לי חשבונות ניקוי
מנופחים אם אקיא, אבל בסוף מסיע אותי לבית המרקחת ברחוב
הראשי בקצה השני של ראלי. בדיוק כמו שסם אמר, חזית החנות
של דילינג’רס מוארת, העסק היחיד מלבד תחנת הדלק שעדיין פתוח
בשלוש לפנות בוקר בין שישי ושבת.
עכשיו הנהג יודע שאני לא שיכורה. האמת, נראה שהוא די דואג
לי. “רוצה שאחכה לך, ילדה?”
לא הסתכלתי עליו אפילו פעם אחת. ישבתי במושב האחורי ורעדתי
מאימה כי הייתי לכודה במרחב קטן כל כך, לבדי עם גבר. “לא, אני
אהיה בסדר. תודה.” הרגליים שלי כמעט קורסות מתחתיי כשאני
יוצאת מהמכונית. זה דורש קצת שכנוע, אבל בסוף הן מסכימות
להשאיר אותי זקופה.
החלון של הנהג נפתח בזמזום. פנים מופיעות שם, אבל אני עדיין
לא מסתכלת עליו. “אני מעדיף לראות אותך נכנסת לתוך הבית אם
זה בסדר מבחינתך,” הוא אומר. “קוראים לי הארי. יש לי בת בגילך.
הייתי מרגיש כמו חרא של אבא אם לא הייתי מוודא שהגעת הביתה
בשלום. נראה שהיה לך לילה די קשה.”
לילה די קשה…
אני מנסה למצוא מילה שתוכל לתאר כמה קשה היה הלילה הזה,

אבל לא נראה לי שיש בשפה האנגלית מילה אכזרית מספיק. אני
אוכל להגיע הביתה בהליכה מהעיר, אבל זה יהיה מסע נוראי בלי
נעליים, בתחושה שסוף העולם הגיע. אני אוכל להזמין מונית אחרת,
אבל רוב הסיכויים שגם הנהג הבא יהיה גבר, ואולי בפעם הבאה הוא
לא ידאג כל כך לשלומי. אולי הוא יראה בי הזדמנות וינצל אותה. אני
פאקינג עייפה בטירוף. “בסדר. זה ייקח רק דקה.”
האורות בבית המרקחת דילינג’רס בוהקים מדי. ריח רפואי חזק,
צמחי, מכה בי ברגע שאני נכנסת וגורם לי סחרחורת. על חולצת
הכפתורים שגנבתי מסל הכביסה של מר ויקמן יש כתם דיו מעל הכיס
השמאלי, כמעט בצורת חצי ירח. אני משפשפת אותו במבוכה —
מגוחך, בהתחשב בעובדה שמתחת לחולצה אני עירומה ושהבד בקושי
מגיע לי לאמצע הירכיים. מה גם שפניי עדיין מוכתמות בשאריות
המסקרה, אני מכוסה בדם, והרגליים שלי מטונפות ממש.
האישה מאחורי הדלפק רואה אותי ונעצרת במקום, כששפופרת
הטלפון בחצי הדרך אל אוזנה. “מרים הקדושה, אם האלוהים,” היא
מתנשפת. “מה לכל הרוחות קרה לך, ילדה?” היא בשנות החמישים
שלה. שערה הבלונדיני מאפיר באזור הרקות. נמוכה. קצת מוצקה.
בלי טיפת איפור על הפנים. הגבות שלה עבות במיוחד. אני לא
מצליחה להפסיק להתמקד בפרטים האלה. כשאני מתקרבת מספיק,
מגיעה לדלפק, אני מריחה אותה — אבקת טלק וסוכריות מנטה —
וכמעט פורצת בבכי. אני אפילו לא יודעת למה.
“הכול בסדר, מותק?” היא מניחה את שפופרת הטלפון במקומה.
“את נראית כאילו חזרת משדה הקרב.”
“אני —” קולי נשבר. אני חייבת לכחכח בגרון. “אני צריכה… את
הגלולה של אחרי…”
הצבע אוזל מפניה של האישה. שרירי הפנים שלה מתרפים בצורה
מוזרה כל כך, כמו שחקן בסרט שמעמיד פנים שהוא מת וכל דבר בו

פשוט נשמט. היא נשענת על הדלפק, מייצבת את עצמה לשנייה. ואז
היא מושיטה אליי יד ואוחזת בידי. “אולי תשבי ליד תרופות השיעול
שם, מתוקה? נראה לי שכדאי שאתקשר למשטרה.”
“לא! לא. אני רק רוצה את מה שבאתי לקנות פה וללכת הביתה.
אני —” הגרון שלי נאטם. לא משנה כמה אני מנסה לדבר, אני לא
מצליחה להוציא את המילים. הרוקחת מתנדנדת, ונראית מטושטשת
פתאום בצורה מוזרה. נדמה לי שאני עומדת להתעלף, אבל אז אני
מבינה שאני בוכה. “אני רק… רוצה ללכת הביתה.”
“בסדר, בסדר. אלוהים שבשמיים,” האישה ממלמלת. היא עוזבת
אותי לרגע, ממהרת אל אחד המדפים הצרים מאחוריה, מתרוממת על
קצות האצבעות ומביאה את הקופסה הנכונה. היא מניחה אותה בינינו
בעדינות, ונראית מבוגרת בעשר שנים ממה שהייתה כשנכנסתי לכאן
לפני כמה רגעים.
“את יכולה — את מוכנה לפתוח את זה?” אני שואלת בנוקשות.
הקופסה אטומה בפלסטיק עבה, מהסוג שאורזים בו סכיני גילוח. צריך
מספריים כדי לחדור את החומר הזה. אין לי סיכוי לקרוע אותו עם
השיניים. האישה מביטה בי מתחת לגבות מכווצות.
“את לא רוצה לחכות עד שתגיעי הביתה, מותק —”
“לא.”
היא מהנהנת, ידיה נעות במהירות כשהיא שולפת סכין יפנית מכיס
החלוק הלבן שלה וחותכת בזריזות את הפלסטיק העבה. היא מוציאה
את הקופסה מהאריזה ומושיטה לי אותה. אני בקושי מצליחה להחזיק
את הדבר המחורבן הזה בלי להפיל אותו כשאני מנסה לפתוח אותו.
לוקח לי שלושה ניסיונות לקרוע את לשונית הקרטון, ואז עוד שני
ניסיונות עד שאני מושכת את האריזה האטומה שמכילה את הגלולה
הקטנטנה שבפנים.
“רגע, אני אביא לך מים.”

אני לא מחכה למים. אני דוחפת את הגלולה דרך רדיד המתכת
בגב ציפוי הפלסטיק, ובולעת אותה מהר ככל שאני יכולה בגרון יבש.
אני יוצאת מבית המרקחת בלי מילה נוספת.
רק כשאני בבית, נועצת את המפתח בדלת הכניסה, מתגנבת אל
חדר השינה שלי ומשתדלת בכל כוחי לא להעיר את אימא ואבא, אני
קולטת שאפילו לא שילמתי על הגלולה.
אני מתעוררת מהסיוט בהקיץ כשסירנה מייללת במרחק ומקפיצה אותי. אני
שוב בבית הקברות, בקור המקפיא, בוהה בקבר של סמואל הותורן. הכול עוד
פאקינג טרי בראש שלי. כאילו זה קרה אתמול. לפעמים נדמה לי שבכלל לא
עבר מאז זמן, ואני עדיין תקועה בתוך הגוף המשותק שלי מחוץ לחלון ההוא,
מביטה פנימה, לא מסוגלת לזוז או להסיט מבט בזמן שהחברות שלי פונות
נגדי.
“מה לעזאזל אמרת לה, אה?” אני לוחשת למצבה. “מה אמרת לקייסי
שהיא הגיבה ככה?”
אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת כבר הרבה מאוד זמן. זה בטח
היה רע. פאקינג רע. שאלתי את קייסי פעם, בימים שאחרי המסיבה, והיא
ירקה לי בפנים. ממש ככה.
מקברו הקר והבודד, סמואל הותורן מסרב להסגיר את הסודות שלו.
אני נאנחת, מניחה את התיק שהחזקתי בכוח כל הזמן הזה. מתכת
מצטלצלת במתכת כשאני פותחת את הרוכסן ומוציאה אזמל ופטיש.
הכלים של אבא, ששאלתי מהמוסך. בימים אלה הוא נמצא רוב הזמן מול
שולחן שרטוט, אבל כשהיה בקולג’ הוא לקח קורס בסיתות אבן. הוא מבטיח
לעצמו שיחזור לזה מתישהו, אבל עד כה לא היה לו זמן.
אין לי מושג איך להשתמש באזמל ובפטיש שהוצאתי מהתיק, אבל אני
מבינה את העיקרון הכללי. לנעוץ את האזמל. להכות באזמל. להשאיר סימן.
אני מתחילה לעבוד.

זה יותר קשה ממה שדמיינתי, אבל כעבור עשרים דקות אני משיגה את
מה שרציתי. יש הרבה מקום לשיפור, אבל המילה שחרטתי עמוק במצבה
של סם הותורן נראית בבירור.
בן מסור.
חבר אהוב.
ספורטאי מוכשר.
אנס
מלורי הותורן היא פאקינג חובבנית. היא חושבת שאף אחד לא יודע
שהיא זאת שמתגנבת לגרדנס אוף רסט כל יום שלישי בלילה וכותבת רוצח
על המצבה של ליאון ויקמן. ספריי בצבע אדום אולי נראה די דרמטי, אבל
הוא יורד עם מברשת קשה, סבון וקצת מאמץ.
אני, לעומת זאת, הקדשתי לזה מחשבה רצינית. אין סיכוי בעולם
שמישהו ימחק את זה.

הודעת טקסט חדשה:

+1)564(:9873491 לא תצליחי לסיים את השנה, סילבר. את תצטערי
שפאקינג נולדת בכלל.