בספר שהוא זיכרוני,
בעמוד הראשון של הפרק שמתעד את היום הראשון
שבו פגשתי אותך, מופיעות המילים:
“כאן מתחילים חיים חדשים.”
— חיים חדשים, דנטה

נירו

שלושה ימים אחרי שהשארנו את הגופות בניו־יורק, סנדרו ואני חוצים את
הגבול למיזורי.
“היית פעם בהרי האוזרק?” שואל הילד, ידיו רפויות על ההגה וקולו
עליז מספיק בשביל לגרום לי לחשוב שהוא שכח איך הגענו הנה. “שמעתי
שמאוד יפה שם.”
מחוץ לחלון המכונית משתרע ים של ירוק. יולי בדרום מיזורי נראה
כאילו הטבע הקיא על כל הדרכים המתפתלות. חופת העצים הירוקה
שופעת ומלאת חיים. מעת לעת שמש הצהריים משתקפת מנהר שמסתתר
אי שם בעמקים. כשאני פותח את החלון, אני יכול לשמוע אותו מפכפך.

“אני יותר טיפוס של ערים גדולות.” אני משעין מרפק על החלון ומחליק
כף יד קפוצה על שפתיי.
מקומות מהסוג הזה שקטים מדי. הם גורמים למחשבות שלי להיות
יותר מדי רועשות.
תמיד הייתי מאפיונר. אבי החורג היה מאפיונר. אימא שלי הייתה נצר
לשושלת ארוכה של מאפיונרים. אם קיים גן של עבריינות, אין בכלל ספק
שיש לי אותו.
דמיינו לעצמכם משאית עומדת בצד הכביש עם תקר בגלגל, הנהג
מנסה להשיג מספיק קליטה בשביל להתקשר לשירותי גרירה.
אתם רואים אדם במצוקה.
אני רואה הזדמנות.
אני רואה ארגזי סחורה בתוך גוף המתכת. אני רואה מקטע כביש ריק
שבו נהגים אחרים יודעים שעדיף להם לא לעצור אחרי רדת החשכה. אני
רואה עיגולים שחורים תחת עיניו של הנהג ויודע שהוא לא ישיב מלחמה.
בהתאם למה שיש בתוך המשאית, אפשר לעשות שם רווח של משהו
בין עשרים לחמישים אלף בתוך רבע שעה. כל מה שאני צריך לעשות זה
להעמיס את מה שזה לא יהיה שנמצא במשאית אל הרכב שלי, להשמיד
את הטלפון של הנהג כדי שהוא לא יוכל להתקשר למשטרה, ולהסיע את
הסחורה לאחד מהמחסנים שלנו.
תראו לי עוד עבודה שבה אפשר לעשות כזה סכום בכזאת מהירות.
עכשיו דמיינו שאתם עושים את זה כבר כמה שנים, ויש לכם עשרה או
עשרים חבר’ה שעושים את זה בשבילכם ונותנים לכם שבעים אחוז ממה
שהם מרוויחים, רק כי פילסתם את דרככם במעלה שרשרת המזון.
זה יפהפה. אין שום דבר דומה לזה.
תמיד אהבתי להיות מאפיונר.
אבל מלפני שלושה ימים, אני כבר לא יכול להיות מאפיונר יותר.
אני מכניס יד לכיס הז’קט ומוציא את תעודת הזהות שוב.

בהייה בשמי הבדוי הפכה להרגל חדש. לקרוא אותו שוב ושוב. לקוות
שבכל רגע עכשיו אתחיל להרגיש שהוא אמיתי.
“קוראים לי רואן מילר,” אני אומר בשקט.
סנדרו מציץ אליי. “אתה מודד את השם?”
“משהו כזה.” אני מטה את כרטיס הפלסטיק מול האור, צופה בחריטת
הלייזר מנצנצת. אם רק הכרטיס הזה היה מגיע עם הוראות הפעלה…
מי זה רואן מילר, לעזאזל?
הייתי נירו במשך שלושים שנים, אבל עכשיו אני הוא.
“זה יותר טוב מסם פאקינג וילקינס,” נושף סנדרו. “נשמע כמו שם של
ילד שדחפו לו את הראש לאסלה בבית הספר היסודי. זה בדיוק המזל שלי.”
אני מעקם לו פרצוף. אם הייתי הוא והייתי צריך לבחור דבר אחד
להתלונן עליו, זה לא היה השם החדש שלי. אני לא מבין אותו. רפא אמר
לו שהוא חייב לעזוב איתי, והוא פשוט זרם עם זה, כאילו הוא שמח להיות
בייביסיטר.
כנראה לא היה לו יותר מדי מה להשאיר מאחור.
לי דווקא היה.
“אנחנו צריכים לסגור את סיפורי הרקע שלנו,” אני אומר בקשיחות.
הוא מהנהן. “בארוחת צהריים? אני מתחיל להיות רעב.”
אנחנו מספיק רחוקים מניו־יורק בשביל לעצור סוף־סוף, אבל איפה?
קנזס סיטי, קולומביה וספרינגפילד יוצרות משולש, ואנחנו נוסעים איפשהו
במרכזו. אני מגדיל את הג’י־פי־אס בטלפון שלי ושפע של עיירות קטנטנות
מופיע כנקודות על המפה.
ַּ ּכשאני מחפש “ארוחת צהריים”, המקום הראשון שעולה — פרוֹ סטבייט
טוורן — נמצא בעיירה סמוכה בשם דארקווטר הולו. בתמונות זה נראה כמו
בר/מסעדה/בית קפה, מאלו שמוצאים במקומות שאין בהם מספיק ביקוש
בשביל שכל אחד מהעסקים האלה יוכל להתקיים בפני עצמו.
“יש איזה מקום עשר דקות מכאן.” אני מקליד את הכתובת במערכת

הניווט של המכונית. “בוא נעצור שם.”
“מתאים לי.” סנדרו מגביר את המוזיקה ואני רואה בז חג מעל השדה
שלידינו כאילו הוא מחפש טרף.
לרגע, בניו־יורק, אני הייתי טרף. הטרף של ג’ינו פררו. אולי אני עדיין
כזה. אני משחק אותה מת, לא? מעמיד פנים שאני מישהו אחר רק כדי
שמשפחת פררו המזדיינת לא תבוא אחריי.
אני חושק לסת. בשלושת הימים האחרונים, בזמן שנהגתי במכונית
הזאת, ישנתי בחדרי מלון עלובים ואכלתי אוכל מחורבן של תחנות דלק,
עברתי את חמשת שלבי האבל.
הכחשה. כעס. מיקוח. דיכאון. קבלה.
אני תקוע איפשהו בין שני האחרונים.
כן, קיבלתי את העובדה שאני כלום עכשיו, אבל זה עדיין מדכא רצח.
אני אף פעם לא אוכל לחזור הביתה. סנדרו הוא האדם היחיד שנשאר בחיי
שיודע מי אני באמת.
מפעל חיי — המורשת שלי — נחרב ביום אחד. הקדשתי את כל חיי
לביצוע ההוראות של הדון שלי, ובסוף מצאתי את עצמי כאן.
לא פלא שבכל פעם שאני בולע, יש לי טעם לוואי מר בפה.

השעה קצת אחרי שתים־עשרה בצהריים כשאנחנו מגיעים לפרוסטבייט
טוורן — בקתת עץ עם מרפסת קדמית גדולה, חלונות מרובעים וגג משופע.
שם המקום כתוב בכתב מחובר על שלט שתלוי ממש מעל הכניסה. מגרש
החניה כמעט מלא.
“עמוס כאן,” אומר סנדרו.
“בטח כי זה המקום היחיד בסביבה שאפשר לאכול בו.”
בפנים יש ריח ממש טוב. אני מסתכל מסביבי על המסעדה השוקקת

חיים, קולט את התמונות בשחור־לבן על הקירות ואת הבר מאחורה.
האווירה שמחה. מזמינה.
וכך גם המארחת בת השלושים ומשהו. היא מחייכת אליי חיוך רחב
ומובילה אותנו לשולחן בפינה, עיניה סורקות את גופי בניצוץ של עניין.
אני מחייך אליה בחזרה. לפחות יש דברים שלא משתנים.
“המלצרית שלכם תתפנה אליכם בעוד רגע.” שני תפריטים מצופים
בפלסטיק מופיעים על השולחן מולנו. היא מתופפת עליהם פעם אחת
בציפורניים אדומות והולכת.
סנדרו מרים תפריט ונאנח. “אתה יודע, זה לא הוגן.”
“מה?”
הוא מטה ראש לכיוון המארחת. “זה. איך שאתה פשוט סתם מתקיים,
והן מתעלפות עליך.”
“אין לי מושג על מה אתה מדבר,” אני אומר, סתם כדי לעצבן אותו.
“אבל נראה לי שאני מבין את זה. אתה נראה כמו גרסה מוגדלת של אחד
מהפסלים היווניים ההם. מה הגובה שלך, מטר תשעים ושלוש?”
“ושש.”
הוא מגלגל עיניים. “ברור. אם אני ארצה להשיג זיון מתישהו, אין מצב
שאני לוקח אותך בתור טייס משנה שלי.”
אני מגחך. “להשיג זיון? אתה לא צעיר מדי בשביל זה?”
הוא נושף. “אני בן עשרים ושתיים. אל תגיד לי שהיית בתול כשהיית
בגילי.”
אני מחליק אגודל על השפה התחתונה. מרי שגרה ברחוב שלי הייתה
האישה הראשונה ששכבתי איתה. הייתי בן חמש־עשרה, אחרי פרץ
הצמיחה שלי. היא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים והיו לה ציצים שאפשר
לטבוע בהם. “ממש לא.”
“אתה רואה.” הוא מסתכל על החדר, בוחן את השולחנות מסביבנו ואז
רוכן אליי ומנמיך את הקול ללחישה. “אז? מה אנחנו הולכים לעשות?”

“אנחנו צריכים למצוא משהו שייתן לנו תעסוקה בפרישה.” המילה
האחרונה הזאת נשמעת כל כך שגויה. לא חשבתי שאני אפרוש מתישהו
בחיים שלי, ובטח לא בגיל שלושים.
סנדרו נועץ בי מבט בוחן. “אני חייב להודות, ממש קשה לי לדמיין אותך
נותן דין וחשבון למישהו חוץ מרפא.”
עצם אזכור שמו של הבוס שלי לשעבר מצית לי כדור של זעם בשיפולי
הבטן. אז אולי אני עדיין בשלב הכעס.
הוא לא היה רק הבוס שלי. הוא היה חבר. והוא אמר לי לשחק אותה מת
ולא לחזור לעולם לעיר שהייתה הבית שלי כל חיי.
עשיתי מה שהוא פאקינג אמר לי לעשות. הצלתי את אשתו.
אבל רפא פישל בלילה ההוא. הטעויות שלו הולידו רצף של אירועים
שהובילו למפלתי. זאת הייתה תאונה, אבל משהו בי נוטר טינה על כך
שבסוף אני היחיד שמשלם את המחיר.
אני מחליק את כף ידי על השפתיים. “אין דרך לשלם לי מספיק כדי
שאעבוד שוב בשביל מישהו.” סיימתי לתת לאנשים כזה כוח עליי. “אנחנו
צריכים להקים עסק משלנו.”
“כן, אבל בלי עסקים מפוקפקים, נכון? יש לנו הזדמנות שנייה כאן,
ניר —”
“רואן.”
“פאק. כן. רואן.” סנדרו מגרד את המצח ונשען אחורה בכיסא. “ייקח לי
קצת זמן להתרגל לקרוא לך ככה.”
מלצרית מגיעה לשולחן ומוזגת קפה לספלים הלבנים שלפנינו.
“מוכנים להזמין?”
“בטח, מותק. אני ארצה —”
“אני לא המותק שלך.”
אני מרים מבט בחדות.
המלצרית שלנו היא בלונדינית קטנטנה. השיער שלה אסוף בקוקו ויש

לה זוג עיניים כחולות משגעות שנועצות בי מבט זועם. אני מרגיש כמו
תלמיד סורר שננזף על ידי המורה הסקסית אחרי שניסה לפלרטט איתה.
זאת מחשבה מגוחכת כי היא בטח לא יותר מבוגרת מסנדרו, ובלי שום ספק
צעירה ממני.
אבל היא סקסית. יפהפייה בדרך לא שגרתית. זה יופי כזה שמחלחל
אליך ככל שאתה מביט בה יותר. ואיכשהו, השפתיים הקפוצות ואווירת
העוינות רק הופכות אותה למושכת יותר.
אני סורק אותה מכף רגל ועד ראש. זה גורם למבט שלה להפוך למצמית
אפילו יותר, אבל זה שווה את זה, כי מתחת למדים האלה יש גוף שיכול
לגרום לתאונת דרכים.
השפתיים שלי מתעקלות בחיוך — החיוך שגורם לנשים להפוך
לפלסטלינה בידיי. “אני מתנצל, מיס. לא התכוונתי להעליב אותך.”
מבטה משתהה על שפתיי לרגע, אבל הבעת פניה לא מתרככת. היא
מניחה — או נכון יותר, מטיחה — את קנקן הקפה על השולחן, מוציאה פנקס
מהמכנסיים ושולפת עט שחור מאחורי האוזן. “מה תרצו?”
“על מה את ממליצה?”
עיניה מתרוממות בחזרה לפניי. אני עדיין מחייך, ובשלב הזה נשים
בדרך כלל מתחילות לחייך בחזרה.
אבל היא?
היא לא נותנת לי כלום.
למען האמת, היא מסתכלת עליי בכעס כאילו עדיין לא סלחה לי
שקראתי לה מותק. אפשר לחשוב שביצעתי פשע חמור עם המילה הזאת.
“המנה המיוחדת היום היא עוף קצ’טורה עם אספרגוס ותפוחי אדמה
פריכים בתנור. זה טעים.” הטון שלה תמציתי.
“אני אקח את זה.”
היא משרבטת את ההזמנה שלי בפנקס ופונה לסנדרו. “ובשבילך?”
“אותו דבר.”

“מעולה.” המלצרית חוטפת את התפריטים מהשולחן ומסתובבת
ללכת.
“רגע.”
היא עוצרת. כתפיה עולות ויורדות בנשימה עמוקה.
כשהיא מסתובבת, הבעת פניה נעולה יותר מכלא באבטחה גבוהה. “כן?”
“יש לכם אולי איזה עיתון כאן?”
היא מביאה לי עיתון שמישהו השאיר על אחד מהשולחנות הסמוכים.
“בבקשה. עוד משהו?” לעיניים שלה יש את אותו צבע כחול מהפנט כמו
לאגם שעל פניו חלפנו בדרך לכאן.
“תודה. זה הכול.”
היא הולכת ונעלמת מעבר לפינה.
סנדרו צוחק. “היית צריך לראות את הפרצוף שלך. עכשיו אתה יודע
איך זה בשביל כולנו, בני התמותה.”
עכשיו תורי לגלגל עיניים. זה לא שאף פעם לא נתקלתי באישה שלא
חיבבה אותי. זה פשוט לא קורה לעיתים קרובות. “מה שתגיד.”
אני פותח את העיתון על השולחן ופותח את מדור המודעות כדי למצוא
כיוון. משרות פנויות, מכוניות משומשות למכירה, מטפלת להשכרה…
“תראה.” סנדרו שולח יד ומצביע על אחת מהמודעות. “גיבורים
בשיפוצים. עסק לשיפוץ בתים למכירה. נראה לך שזה יכול לעבוד? אנחנו
מבינים קצת בבנייה.”
“אנחנו יודעים איך לסחוט מחברות בטון אחוזים מהחוזים שלהן. אני לא
בטוח שזה ממש רלוונטי.”
“עזרתי לאחד מהנהגים בבית לשפץ את הדירה שלו בשנה שעברה.”
“באמת?”
“כן. זה היה כיף. אני אצטרך ללמוד כמה דברים, אבל אני חושב שאני
מסוגל לנהל פרויקטים. ואתה תוכל להתעסק במכירות. אתה טוב בחרא
הזה של לדבר עם אנשים.”

הוא לא טועה. אני קורא את המודעה שוב. זה יספיק בשביל למנוע ממני
לתקוע לעצמי כדור בראש מרוב שיעמום?
כנראה יש רק דרך אחת לגלות.
“בוא נתקשר אליהם.”
סנדרו מוציא את הטלפון שלו, ועד שהבלונדינית חוזרת עם הצלחות
שלנו, כבר יש לנו פגישה עם הבעלים.
לעוף קצ’טורה יש ריח מדהים. סנדרו מתנהג כמו איזו חיה מורעבת,
מתנפל על הצלחת שלו בשנייה שהיא מונחת מולו. הבלונדינית מביטה בו
לרגע ואז מעבירה את מבטה אליי.
הכחול הזה באמת משגע.
אני פותח את הפה לשאול לשמה, אבל היא מסתובבת ומתרחקת
בצעדים בטוחים לפני שאני מספיק להוציא את המילים.
“אז אם הגיבורים בשיפוצים הזה יעבוד,” אומר סנדרו בפה חצי מלא,
“אתה רוצה שנמצא מקום לגור פה איפשהו בעיירה הזאת?”
אני מסיט את המבט מהבחורה המתרחקת. “כן. נראה לי שדארקווטר
הולו תוכל להתחבב עליי.”