קטע מתוך המחברת שקליאו בבינגטון מצאה בטומפקינס סקוור פארק

בשבעה־עשר ביוני, 1990

,27.5.90 איסט וילג’, ניו־יורק
הגשם נצנץ באור הנאון ברחובות. ישבתי ליד החלון וראיתי אותה
מבעד לעדשות ורדרדות. אייליינר מרוח. שיער חום דבש. שפתיים
חושניות… אלת הירח. כל סודות היקום הסתתרו בחיוך שלה.
היא דיברה עם הידיים, ודמיינתי אותנו חולקים את סודותינו
הכמוסים ומדברים שעות בלי לומר מילה, ועדיין מבינים זה את
זה לחלוטין.
רציתי להכות על החלון באגרופים או אפילו לרוץ לרחוב ולצעוק
לה שתעצור, שתסתובב ותסתכל עליי, שתיפטר מהבחור שהייתה לו
החוצפה לשמוט את ידה מידו.
לו הייתי אני מחזיק את ידך, ג’יין, לעולם לא הייתי נותן לה
להישמט מידי.
אבל המלצרית הזעופה והעייפה מילאה את כוס הקפה שלי
בפרצוף חמוץ, ונשארתי במקומי וחשבתי על הבחורה שחמקה ממני,
בעודי מנסה ללא הצלחה להעלות חיוך על פניה של המלצרית.
חזרתי לאותו דיינר וישבתי בדיוק באותו מקום כל ערב במשך
שבועות. והייתי ממשיך, אם החיים האמיתיים לא היו פולשים לפנטזיה.
אתמול רבתי עם נרקומן. כולי מכוסה עקיצות פשפשים )אני אפילו
לא רוצה לדעת איפה המזרן הזה היה(, לכן אני ישן על הרצפה. אין
לי כסף לדירה, אבל עדיין מוקדם מדי להרים ידיים.

דטרויט. לוס אנג’לס. ניו־יורק. כולן חובטות בי, שוברות לי את
העצמות ונוטשות אותי כמו כלב של אף אחד בשולי הכביש.
כמו שכתב בוקובסקי, “…מחיר היצירה לעולם אינו גבוה מדי.” אבל
אני גוסס פה, אחי. נחנק מהגפרור שזרקתי לדלק.
סליחה שלא הייתי הבן שקיווית לו, אבא. פאקינג אכזבה אחת
גדולה… בשבילך… בשבילי.
אבל היי, יש לי את האומנות שלי, עדיין. את הספרים. את המוזיקה.
את הלב החבול. את העצמות השבורות. את הנשמה שלי. היא לא
למכירה. אני כבר אשבע מפירורי העקרונות שלי ואעלה באש, ואבער,
ואבער עד שיטילו אותי אל תוך האדמה הקרה והקשה ויזרקו עליי את
רגבי העפר האחרונים ואת עלי הכותרת המתים על ארון הקבורה
הלבן שלי.

1

אוגוסט 1992

״אני אומרת לך שהוא לא כמו האחרים,״ אניקה התעקשה.
״זה מה שאמרת גם על דיק ותראי איך זה נגמר.״ מרחתי עיפרון כהה
סביב העיניים בזמן שהיא שמה מסקרה, שתינו הצטופפנו מול המראה
שמעל הכיור במקלחת.
״הוא באמת היה כזה זין,״ היא אמרה. ״מה מצאתי בו?״
שמו האמיתי בכלל לא היה דיק. זה היה מיק. או מיץ’. או ג’ים? לא
משנה. קראנו לו דיק כי היה לו פירסינג בזין וגם כי הוא באמת היה זין.
בכל פעם שהוא נשאר לישון נאלצתי לשים אוזניות עם מוזיקה בפול
ווליום. כשהם שכבו, הוא תמיד נשמע כאילו רוצחים אותו.
וככה בדיוק המוזיקה שלו נשמעה. הוא היה סולן בלהקת מטאל.
“הלהיט״ שלהם היה שיר בשם נשים הן נחשים.
לא הבנתי מה אניקה מוצאת בו.
״מה שטוב בגבריאל זה שהוא לא דומה לדיק בכלל.״
״אז הוא יותר דומה לפנקיסט ההוא שיצאת איתו בתיכון?״ אניקה
הייתה ידועה באובססיה שלה למוזיקאים, אבל עדיין לא היה לה אף אחד
עם כישרון אמיתי.
״ההוא עם המוהוק הירוק?״ היא שלפה את הרולים מהשיער ופיזרה את
הגלים באצבעותיה. אניקה החליפה צבעים בשיער לפי עונות השנה. עכשיו

הוא היה בצבע כסף. ״או זה שהייתה לו סיכת ביטחון בשפה?״
״נראה לי שזה היה אותו אחד.״
היא חשבה על כך לרגע. ״כן, נראה לי שאת צודקת. הוא עובד בגאפ
עכשיו. החליף סיכות ביטחון במכנסי חאקי.״
״את רצינית?״ היא הנהנה. שתינו התפקענו מצחוק. ״הוא היה כל כך
נגד הממסד. איך הוא מכר את עצמו.״
״אל תשפטי את גבריאל לפני שתכירי אותו,״ היא הזהירה אותי בדרך
החוצה. ״הוא הדבר האמיתי.״
״זאת אומרת שהוא יודע לשיר וגם לנגן בגיטרה?״
״כן.״ היא הרקידה את הגבות. ״והוא גם חתיך.״
ההגדרה של אניקה לחתיך הייתה ממש שונה משלי. אני נמשכתי
לשקטים, לחנונים שהסתירו את הגאונות שלהם מאחורי משקפיים
שחורים עבים.
אניקה נמשכה לבאד־בויז שתמיד נראו כמו אנשים שצריכים מקלחת
וגירוש שדים.
ואני אף פעם, אבל אף פעם, לא יצאתי עם מוזיקאים. לא רק כי היה לי
תסביך אב אלא כי לא יכולתי לבטוח בהם. הם נותנים לאגו שלהם להוביל,
והם רוצים שיעריצו אותם. עם מוזיקאי את אף פעם לא במקום הראשון.
אבל אניקה הייתה דלוקה קשות על הגבר הזה שהיא הכירה לפני חודש
בערך. מפגש מקרי בדרך הביתה מהסטודיו לריקוד, שהסתיים בארבע
לפנות בוקר כשהם שיכורים למחצה ונגררים ללשקו’ס לקפה וארוחת בוקר
מטוגנת של השעות הקטנות.
עוד לא פגשתי את הבחור המסתורי הזה, אבל הלילה זה יקרה.
לגבריאל יש הופעה במונקס קפה בסנט מארקס, שזה ממש קרוב
לדירה שלנו.
״אה, שכחתי להגיד לך…״ אניקה שילבה את זרועה בזרועי כשצעדנו
בגשם הקל ועקפנו שלוליות ושברי מבחנות קראק על מדרכה מלאה זבל.

כשפנינו לשדרה איי, גבר עם בקבוק עטוף בשקית נייר חומה התנדנד מאחת
הדלתות, פתח את הרוכסן של מכנסיו והשתין על קיר מלא גרפיטי.
אניקה עיקמה את האף. ״איכס, זאת כבר הפעם השלישית החודש.״
אם הייתי מקבלת חמישה סנט על כל פעם שראיתי מישהו משתין
ברחוב, כבר הייתי יכולה להתפטר מהעבודה.
״גבריאל שאל אם את יכולה לתפור לו חולצה,״ היא אמרה. ״לבשתי את
השמלה הזאת לפני שבועיים והוא מאוהב בה לגמרי.״
אם שואלים את אניקה, גבריאל היה מאוהב לגמרי בכול.
תפרתי את השמלה ליום הולדתה ה־.22 עיצבתי קולאז’ של בדים שונים
ותפרתי אותם זה לזה בחוט כסף. אניקה נראתה מהממת בשמלה, אבל היא
יכלה ללבוש שק יוטה חסר צורה ועדיין להיראות מדהים.
שערה נצץ כמו אור ירח, והעור שלה זהר. אני, לעומת זאת, לא זהרתי
ולא נצצתי.
תמיד חשבתי שאני נראית קצת מלוכלכת.

מונקס קפה היה בית קפה זעיר, עם קירות לבנים צבועים בספוג, רצפת עץ
חורקת וכמה שולחנות.
המקום הזה היה מקלט לסופרים, לאומנים ולמוזיקאים — מקום
שאפשר להזמין בו קפוצ’ינו ולבלות יום שלם עם ספר או עיתון בלי שאף
אחד יציק לך.
אימא שלי ואני אהבנו לשבת כאן בימי חורף קרים, כשהרדיאטורים
בדירה שלנו היו שורקים ומקרקשים אבל לא מפיצים חום. שון, בעל בית
הקפה, היה מגיש לנו נזיד אירי מסיר בישול איטי.
בשעות יום המקום תפקד כבית קפה, ובערבים התארחו בו ערבי שירה
והופעות חיות. “הבמה״ הייתה ליד הקיר האחורי, אחרי שהמלצרים הזיזו

משם את השולחנות.
הערב היו בחדר אולי שנים־עשר אנשים, כולל אותנו. לא בדיוק קהל.
״אני מתרגשת כל כך.״ אניקה תפסה לי את היד ומשכה אותי אל הבר
המעוטר בנוריות חג קטנות, ליד הוויטרינה של המאפים. ״את תעופי עליו.״
התאפקתי לא להזכיר לה שהיא אמרה את זה גם על דיק.
אניקה שנוררה סיגריה מהבריסטה שהגיש לנו בירה בבקבוקים ורשם
אותם בקופה כקפוצ’ינו עם קצפת. לשון לא היה רישיון למכור אלכוהול.
העברנו את הסיגריה בינינו ושתינו את הבירה. אניקה הסתכלה כל הזמן
על הדלת, וחיכתה שהרוקסטאר שלה יגיע.
זה עוד דבר שמאפיין מוזיקאים. תמיד צריך לחכות להם.
שתי סיגריות משנוררות אחר כך, הדלת נפתחה בבעיטה וגבר עם
גיטרה פרץ פנימה — באיחור. אניקה העבירה לי את הסיגריה ורצה ישר
אל זרועותיו.
״לבשת את השמלה,״ הוא אמר. הוא אחז בפניה בשתי ידיו ונישק
את שפתיה.
הנשיקה הייתה כל כך אינטימית, שהיה לי לא נעים להסתכל. הסבתי
את הראש במהירות וכיביתי את הסיגריה במאפרה, בדיוק כששון יצא
מהמטבח עם מגש כוסות נקיות.
״קליאו בבינגטון! כמה זמן לא נפגשנו.״ הוא התכופף ועבר מתחת
לדלפק לחיבוק חם. שון היה גבר ענק עם שיער שחור גלי ולחיים סמוקות.
היה לו ריח מרענן של סבון לגברים. ״מה שלום אימא שלך?״
״היא בסדר. מסתגרת בבקתה לכתוב ספר. חיים של קיפוד.״
הוא צחק. ״אה, חיי היצירה. אני מקנא בה. אז מה מביא אותך לכאן
הערב?״
״החברה שלי יוצאת עם המוזיקאי.״ הנמכתי את קולי. ״הוא שווה
משהו?״
״עוד מעט נראה. הוא צץ פתאום בשבוע שעבר ואמר שהוא רוצה לנגן.

אמרתי לו שייכנס למטבח לשטוף כלים ונמשיך משם,״ שון צחק.
כעבור כמה דקות אניקה הצטרפה אליי לבדה, ושון הגיש לנו עוד שתי
בירות על חשבון הבית. הלכנו איתן לשולחן עץ ישן ליד הקיר וחיכינו
שההופעה תתחיל.
כולם המשיכו לדבר, התעלמו מהבחור שבינתיים חיבר גיטרת טלקסטר
למגבר מרשל וכיוון אותה בראש כפוף. סרט הדבקה שחור חיבר את רצועת
הגיטרה הקרועה.
כשהוא נכנס לאור, ראיתי אותו טוב בפעם הראשונה.
כולו עצמות לחיים, ריסים ארוכים ושיער פרוע בחן. הוא נראה כמו
מלאך שטני, בחולצת וי לבנה, מכנסי ג’ינס שחורים ונעליים שחורות
גדולות בלי שרוכים.
אניקה צדקה. הוא ענה על כל הסעיפים של חתיך.
אבל לא היה לי מושג למה לצפות. גראנג’? עוד אחד שמנסה להיות כמו
קורט קוביין או אדי ודר, רק בחוף המזרחי במקום בסיאטל?
לא יכולתי לדעת, כי הוא עדיין לא ניגן תו אחד. ראשו היה מורכן, עיניו
עצומות, תלתל סורר משערו הכהה נפל על המצח שלו.
צחוק נשי רם נשמע לצד זמזום מכונת הקפוצ’ינו. הזמן חלף, אבל הוא
המשיך לעמוד שם בעיניים עצומות, כאילו הוא נמצא בחדר מדיטציה ולא
מחובר למגבר.
״אתה מתכוון לנגן או סתם לעמוד שם?״ מישהו צעק. כמה אנשים
צחקו בלעג.
ניגבתי את כפות הידיים המזיעות במכנס הכאילו־צבאי הרחב שלי
ושתיתי את הבירה כאילו אני תקועה במדבר שבועות ומתה מצמא.
התחילו לי פלשבקים.
לפני כמה שנים אניקה ואני הלכנו למופע סטנדאפ. הקומיקאי היה כל
כך לחוץ שהוא ניגב את הפנים המזיעות שלו במגבת. התזמונים שלו היו
גרועים, והוא התחיל לגמגם. הקהל הציק לו בלי רחמים עד שהוא קפא

ובסוף ברח מהבמה באמצע בדיחה.
מאז נשבעתי לא ללכת שוב להופעת סטנדאפ.
עכשיו הייתה לי בדיוק אותה הרגשת בחילה בבטן.
הזמר הזה יהיה גרוע. לא רציתי להישאר ולראות את זה. העיניים שלי
נדדו אל הדלת, כמתכננות בריחה מהירה. אולי פשוט…
אניקה תפסה לי את היד ומשכה אותי בחזרה לכיסא. ״לאן את הולכת?״
היא לחשה. ״תורידי את התחת לכיסא שלך מייד.״
״יש לי שתי מילים להגיד לך. מופע. סטנדאפ.״
היא הצטמררה. ״אל תעשי לגבריאל עין רעה. אני צריכה אותך כאן.
תמיכה. רגשית.״
הנה עוד כמה מילים. החברה. הכי. טובה.
אניקה אחזה בידי כאילו הייתי חבל ההצלה שלה. אפילו היא נראתה
לחוצה, אחרי שעד לא מזמן היא היללה אותו.
מזל שהמקום היה חשוך, כך אף אחד לא ישים לב למבוכה שהרגשנו
בשמו.
״אני צריכה סיגריה,״ אמרה אניקה וסרקה את המקום בחיפוש אחרי
מישהו שמעשן.
כמה זמן הוא כבר עומד שם בעיניים עצומות? בן אדם, תחסוך לנו את
הסבל ותוותר כבר.
וברגע הבא הוא פרט על הגיטרה. הצליל לא היה רך או מתנצל. הוא היה
חד, תוקפני. הוא פילח אותי כמו בום על־קולי, ופתאום היה חשמל באוויר.
הוא רק פרט שוב ושוב על אותם אקורדים, אבל עכשיו הייתי מרותקת.
כשהוא פתח את הפה והתחיל לשיר, חשבתי שאני מתה. כל השערות
שלי סמרו. ממש צמרמורת. לא שמעתי דבר כזה כל החיים.
הכרתי את השיר. הכרתי את המילים. זה היה השיר של הסמית’ס
שהכי אהבתי. אבל הגרסה של גבריאל ל־ That Dreamt I Night Last
Me Loved Somebody לא נשמעה בכלל כמו הגרסה של מוריסי.

הקול שלו היה כלי הנגינה הכי יפה ששמעתי בחיי. מהפנט, חשוף, מלא
תשוקה וסערה. ספוג כאב וגעגוע, צער והתרוממות. הוא המריא וצלל בלי
להתאמץ, והחזיק את הצלילים כל כך הרבה זמן, שהרגשתי שאין לי אוויר.
כאילו אני זאת ששרה.
המוזיקה שלו לא הייתה גראנג’, לא רוק, לא מוזיקת נשמה ולא בלוז.
ואולי היא הייתה הכול יחד.
כך או כך, היא שבתה אותי בעל כורחי. נמשכתי אליו כמו עש ללהבה.
גם כשהוא צרח למיקרופון, הגיע לתווי פלצט בגבהים מטורפים,
אלתר חמש־עשרה דקות ברצף בשיר בלוז הנדריקסי שלא שמעתי מעולם,
נשארתי מרותקת. מהופנטת.
אלוהים, הקול הזה. הקול הזה.
הרגשתי שכל מי שהיה שם עצר את נשימתו. כולם חיכו בציפייה לראות
מה יהיה השיר הבא שהוא ישיר. הוא לקח אותנו למסע על השטיח המעופף
שלו, ואני חושבת שכולנו היינו הולכים אחריו לכל מקום.
הוא ניגן יותר משעתיים, עצר רק כדי לשתות בירה ולדבר קצת עם
הקהל. הוא הקסים. הוא התבדח. הוא דיבר הרבה, סיפר סיפורים על איך
הוא נאלץ לשאול גיטרה כי שדדו אותו ברגע שהוא הגיע לניו־יורק.
הגנב לקח לו את הגיטרה ואת כל אוסף המוזיקה שלו. ״תגנוב כבר את
הנשמה שלי וזהו,״ הוא אמר.
הוא דיבר על מוזיקה כמו על חוויה מיסטית. ״מוזיקה היא הדת שלי,
ההתעוררות הרוחנית שלי, הדרך שלי לגילוי עצמי. יום גשום אחד שתיתי
יותר מדי ויסקי זול ופשוט ישבתי ונתתי לכל העצב להציף אותי. כשהגעתי
לבית קפה לנגן, בכיתי. אני מת על זה. פשוט להתבוסס ברגשות שלך, לתת
לכאב להציף אותך.״
הייתה בו פגיעות וגם מודעות עצמית. הוא הרי ידע איך הוא נראה.
ידעתי את זה לפי הטיות הראש עם המבטים מהצד שהוא זרק מדי פעם
לקהל. שילוב ממכר של היחשפות ופיתוי, טריק ידוע של חתיכים יפיופים.

אבל חשבתי שזה לגיטימי מצידו. הוא היה פרפורמר. למה לא להשתמש
בכל הכישרונות שאלוהים נתן.
כשהמופע נגמר, הייתה דממה. עד שמישהו אמר, ״כן, אחי.״
מה כבר אפשר להגיד אחרי הופעה כזאת?
פשוט כן, אחי.
נדמה לי שכולנו הרגשנו שזכינו לראות במו עינינו איך נולדת אגדה.
אניקה חייכה אליי חיוך מנצח. לא היה צורך במילים.
נשארתי המומה לחלוטין.