הארלו
“כל סוף הוא התחלה חדשה, הארלו.”
אלה היו המילים האחרונות שאימא שלי אמרה רגע לפני שנרדמה
במושב שליד הנהג. רציתי להגיד לה שלפעמים )ובמיוחד במקרה שלנו(,
סופים הם לא באמת בחירה, אז… התחלה חדשה היא לא משהו שצריך
לחגוג, ובטח לא להתרגש ממנו.
אימא זזה בכיסא, נאנחת קלות, ובתוך כמה שניות היא שוב נוחרת.
לומר שאימא שלי עייפה תהיה לשון המעטה. אחרי שבועות של תשישות
פיזית, היא מרוקנת לחלוטין. תוסיפו לזה את הסערה הרגשית שהיא
טובעת בה כבר חודשים, ותקבלו בן אדם שמתפקד בקושי, שלא לדבר על
תפקוד כאימא או כאישה.
אני מחניקה פיהוק ומעיפה מבט במראה האחורית, מוודאת שאבא שלי
ואחיו, הדוד רוי, עדיין מאחורינו. לא שהם היו יכולים לאבד את הדרך. זה
לא שהסביבה מספקת לנו יותר מדי אפשרויות לפנייה, במיוחד כשאבא
נוהג בסמי־טריילר שלו — רכב נוח מאוד כשצריך לחצות את מדינת טקסס.
אני נאלצתי לנהוג בהונדה של אימא מאחר שהיינו חייבים למכור את
המכונית שלי כדי לממן את הדבר הקטן הזה שנקרא חיים. אמרתי לאימא
שאני יכולה לנהוג לבד, אבל היא רצתה להיות איתי “ליתר ביטחון”. זה
ממש עזר לי. למען ההגינות, החלופה היחידה שלה הייתה לשבת במשאית

עם אבא, ומאחר שהם לא ממש בקטע של לבלות זמן ביחד כבר תקופה
ארוכה, לא התנהל על זה שום דיון.
אני מניחה שהיא הייתה יכולה לנסוע עם הדוד רוי שעוקב אחרינו
בקרוואן שלו. היה לה הרבה יותר נוח לישון שם מאשר לידי, אבל אני מניחה
שאף אחד לא חשב על זה. הדוד שלי כאן כדי לעזור עם המעבר, ואולי גם
כדי לוודא שההורים שלי לא יהרגו זה את זה, במיוחד כשאני עדה לכך.
“כבוד השופט,” הייתי אומרת על דוכן העדים תחת שבועה. “לא שמעתי
כלום. לא ראיתי כלום.”
כי אני לא אומרת כלום.
בנשימה כבדה, אני בודקת את השעה בלוח המחוונים — כמעט שלוש
בצהריים. אנחנו על הכביש כבר קרוב לחמש שעות, ולפי הג’י־פי־אס בטלפון
שלי, אנחנו במרחק של עשר דקות בלבד מ”ההתחלה החדשה” שלנו.
הבית החדש שלנו.
או בשמו האחר, הגיהינום שלי בגרסה העדכנית ביותר.
ִרוֹ ויל, טקסס נמצאת בערך חמש שעות מערבית לדאלאס )הגיהינום
שלי בגרסתו הקודמת( וכשעה מזרחית לאודסה, שם הדוד שלי גר. לדברי
אימא, המקום כל כך קטן, גם בשטח וגם באוכלוסייה, שהדרך היחידה לקבל
דואר היא להיכנס לחנות הכולבו — שמשמשת גם כבר המקומי.
“זה לא חמוד, הארלו?” היא אמרה אז.
“ממש חמוד,” הסכמתי, כי מה הייתי אמורה להגיד? שאני ממש מחכה
לאסוף את ערמות החשבונות הרפואיים האין־סופיים שממשיכים להגיע
אלינו בזמן שחבורה של זקנים שיכורים וחסרי שיניים בוהים לי בתחת?
אלוהים, זה היה מערער אותה לגמרי.
אם הייתי במצב נפשי שמאפשר לי להתעניין איפה אבלה את שנת
הלימודים האחרונה שלי בתיכון, בטח הייתי עושה תחקיר כלשהו. במצב
הנוכחי, לא משנה איפה אהיה, אני אהיה בתחתית, מוקפת בחשכה. כי
בזמן שאני חוששת מהנפילה המתקרבת של אימא… כבר חוויתי את

הנפילה שלי.
והחלק הכי גרוע?
אין לי את הכוח לטפס החוצה.
אני משפשפת את עיניי, מסרבת להכיר בדמעות שנמצאות שם כל
הזמן, מביטה שוב באימא ומתלבטת אם להעיר אותה. בקושי היה לה זמן
להחליף את מדי האחות שלה לפני שיצאנו הבוקר, ואני בטוחה שמעט
השעות שהיא תישן במכונית הן כל מה שהיא תרשה לעצמה לשארית היום.
אתמול בלילה היא עשתה משמרת אחרונה באורך שתים־עשרה שעות
כאחות חדר מיון בבית החולים לילדים בדאלאס, ומחר בלילה היא מתחילה
את עבודתה החדשה בבית החולים סטארלייט ספרינגס באודסה. אם הייתם
שואלים אותה לפני שנה מה דעתה על משמרות לילה, היא הייתה אומרת
שהיא שונאת אותן. שברוב הימים היא תוהה אם האהבה שלה למקצוע
שווה את המחיר שהוא גובה מהבריאות הנפשית שלה. תוסיפו למשוואה
עבודה בלילות — את המחסור באור שמש והדיכאון הכללי של להיות ערה
כל הלילה ולישון כל היום — וכן, היו פעמים שהיא נשבעה לחפש עבודה
אחרת “ברגע שהדברים יירגעו”.
אזהרת ספוילר, הדברים מעולם לא נרגעו.
למעשה, הם רק החמירו.
ההבדל היחיד הוא שעכשיו היא תגיד לכם שהיא מעדיפה לעבוד
במשמרת לילה. אישית, אני חושבת שזה בגלל שהיא מעדיפה את חברתו
של החושך. או זה, או שהיא לא יכולה לסבול להיות בקרבתי.
אולי זה שניהם.
העבודה החדשה שלה באודסה הגיעה עם קידום והעלאה בשכר, וזאת
הסיבה למעבר. או לפחות, זאת הסיבה שההורים שלי נתנו לי. הם באו אליי
לפני כמה שבועות כשהייתי בחדר שלי, על המיטה, בוהה בתקרה )כמו
שבנות שבע־עשרה עושות באמצע חופשת הקיץ… לא באמת(, וסיפרו לי
את החדשות. הם עמדו בפתח הדלת שלי, כמעט נוגעים זה בזה, מנסים

להקרין חזית מאוחדת.
אמרתי להם שאתחיל לארוז באותו לילה, מה שעשיתי, אבל כל הזמן
הייתה אי־נוחות מוכרת שהתפשטה בבטן שלי ומעולם לא באמת עזבה.
הדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא כמו שבתור ילדה את מתחילה לתהות
אם סנטה קלאוס אמיתי. וכל כך קשה להגיע למסקנה שהוא לא, כי זה
אומר שההורים שלך שיקרו לך כל החיים. ואז פתאום הכול מסתדר בראש
וזה פשוט… מביך בצורה מכאיבה. כי עכשיו את יודעת את האמת. ההורים
שלך יודעים את האמת. גם את וגם ההורים שלך יודעים שהצד השני יודע
את האמת, ובכל זאת… אתם חגים סביב הנושא עד שבסופו של דבר הוא
פשוט נעלם.
זאת התחושה שלי לגבי המעבר הזה.
תחושה של בגידה ושקרים וסודות, כולם מוסתרים בתוך מטאטא ענק
שנועד לטאטא הכול מתחת לשטיח.
אני מושיטה יד בנשיפה שקטה, מניחה אותה על הכתף של אימא
ומנערת אותה בעדינות.
היא מתעוררת בנשימה חנוקה, כאילו הייתה לכודה בתוך סיוט. אירוני —
כי בדיוק ככה אני רואה את המעבר הזה, את ההתחלה החדשה הזאת.
זאת דרך להתעורר מסיוט.
“סליחה,” אני ממלמלת, קולי צרוד מחוסר שימוש. “ביקשת שאעיר
אותך כשנהיה קרובים.”
אימא מזדקפת בכיסא ומותחת את צווארה כדי להביט סביב. היא לא
תראה הרבה. זה אותו נוף בשעה האחרונה — רק שדות ריקים של עשב מת
ויבש משני הצדדים.
“לעזאזל, הארלו.” היא מוחה את הריר משפתה התחתונה ומסיטה את
השיער הכהה מעיניה. “כמה זמן ישנתי?”
את רוב תווי הפנים שלי קיבלתי מאימא. יש לנו את אותו אף מחודד,
אותן עיניים חומות משעממות, אותו שיער גלי בצבע קרמל. ההבדל העיקרי

בינינו הוא )למרבה המזל( הגובה. אימא בקושי מגיעה למטר וחצי. אבא
שלי — שחקן כדורסל בקולג’ לשעבר בגובה מטר תשעים וחמש — אומר
שהגובה של אימא היה הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבו. ומאוחר
יותר, הפרש הגובה ביניהם משך את תשומת הלב של כל האחרים.
אני מניחה שזה מוכיח שהם היו שילוב מוזר מההתחלה.
“הארלו?” אימא אומרת, ואני מעיפה בה מבט כשהיא שואלת שוב,
“כמה זמן ישנתי?”
אני עוצרת את עצמי מלהתנצל פעם נוספת. “כמה שעות.”
“אני מצטערת. רציתי לארח לך חברה ו —”
“זה בסדר,” אני קוטעת אותה. “את צריכה לישון.” חוץ מזה, כבר די
נכנסנו לקטע של להתעלם זו מהנוכחות של זו. לא הייתי רוצה להרוס לנו
את הרצף.
אנחנו שומרות על שתיקה בשארית הנסיעה, והצליל היחיד במכונית
הוא המוזיקה השקטה שבוקעת מהרמקולים. אנחנו לא חולפות על פני
שום דבר עד שאנחנו מגיעות לשלט דרכים דהוי שמברך אותנו על ההגעה
לרוויל, ואני כמעט קופצת מעורי כשהג’י־פי־אס משמיע הנחיה קולית
ראשונה אחרי יותר משעה.
ככל שאנחנו מתקרבות ליעד, אני רואה יותר עדויות לחיים. יש בתים
קטנים שממוקמים הרחק מהכביש הראשי, כמה שלטים נוספים, ואז,
באמצע שום מקום, הג’י־פי־אס מודיע לנו שהגענו ליעד.
“לעצור בצד?” אני שואלת ומביטה במראה האחורית כדי לאמוד את
התגובה של אבא. הדברים היחידים שאני מזהה הם הכובע שלו והזקן
הג’ינג’י. מאחוריו, דוד שלי יושב מאחורי ההגה של הקרוואן שלו — העתק
מדויק של אחיו הגדול, מינוס הזקן.
“לא, זה בסדר,” אימא ממלמלת ושולפת דף מודפס מהתיק שלה.
היא סורקת את מה שנראה כמו מפה משורטטת ביד והוראות הגעה, ואז
מוסיפה, “קחי את הפנייה הבאה שמאלה.”

הפנייה הבאה שמאלה היא דרך עפר באורך קילומטר וחצי שמסתיימת
בצומת בצורת Y. אני עוצרת את המכונית רגע לפני שאני צריכה לבחור,
ומאחורינו, הסמי־טריילר של אבא בולם בגניחה, והצליל המוכר של
הבלמים מהדהד בעור התוף שלי.
אימא מביטה שוב בדף, וכל מה שאני מצליחה לחשוב הוא… אם נפנה
בדרך אחת, מה לעזאזל יש בשנייה? “שוב שמאלה.”
אני פונה שמאלה ולבסוף מופיע בית, מוקף אך ורק בשטחי מרעה בצבע
קש. שביל הגישה הוא פשוט הכביש שאנחנו נמצאים עליו, והבית… הבית
די יפה. לפחות מבחוץ. שתי קומות, כולו לבן עם תריסים שחורים דהויים
שממסגרים את החלונות הרבים מאוד, והחלק האהוב עליי — מרפסת
שנמתחת על כל חזית הבית.
אני כמעט מחייכת.
כמעט.
אבל זה יהיה קל מדי.
בלי לומר מילה, אני פותחת את הדלת ויוצאת החוצה, ומייד מתחרטת
על כך. הייתי במכונית הממוזגת כל כך הרבה זמן, שלרגע שכחתי שאנחנו
בטקסס. בקיץ. ושחם פה יותר מבחור התחת של השטן. “שיט,” אני
ממלמלת בדיוק כשאבא קופץ מהמשאית שלו, שחונה עכשיו לצד הבית.
ביד מורמת כדי לחסום את השמש הקופחת, אני צופה בו מתקרב אליי
בחיוך רחב כל כך, שאני תוהה איך הוא למד לזייף את זה כל כך טוב. “מה
דעתך, לו?”
הוא עוצר לידי ומניח זרוע סביב כתפיי כשאנחנו עומדים מול הבית.
אני סורקת במבטי את הסביבה ומבחינה במשהו שלא שמתי לב אליו
קודם. במרחק כחצי קילומטר נמצא בית נוסף, דומה לזה שלנו, ואני מניחה
שזה מסביר מה יש בצד הימני של הצומת. אבל מה שנמצא מאחורי הבית
הוא שתופס את תשומת ליבי — קו עצים שנמשך עוד ועוד. “אני חושבת
שמצאתי מקום חדש להתחבא בו,” אני ממלמלת בקול חלש כדי שרק

הוא ישמע.
אבא נאנח ותשומת הלב שלו עוברת לאימא שיוצאת מהמכונית. גם דוד
רוי יוצא ומבטו עובר מהבית אלינו — משפחה כל כך קרועה שאנחנו אפילו
לא מסוגלים לתקשר. “נראה טוב, מרסלה,” דוד רוי מכריז, אבל אימא כבר
בחצי הדרך לדלת הכניסה…
והיא מנותקת לחלוטין מהמציאות.
עם רגל אחת על מדרגות המרפסת, היא נעצרת, מניעה את ראשה מצד
לצד ומנסה למצוא את המקור לצליל שבגללו כולנו קופאים. “מה זה?” היא
שואלת, אף על פי שכולנו יודעים.
היינו שומעים את זה בכל לילה, במשך שעות על גבי שעות. הייתי
מתעוררת לצליל הזה ברוב הבקרים. נרדמת באותה צורה. עבור המשפחה
שלי, אי אפשר לטעות בצליל של עור נחבט בבטון, שוב ושוב, פעם
אחר פעם.
“מה זה לעזאזל?” אימא ממלמלת ואז היא מזנקת, ממהרת לעבר
הצליל.
“לעזאזל,” אבא פולט, שומט את הזרוע מכתפיי ורץ אחריה.
אני עוקבת אחריהם, ליבי השבור הולם איכשהו, חובט בחוזקה בצלעות
שלי. “אימא!” אני קוראת, אבל אין סיכוי שהיא תאפשר לעצמה לשמוע
אותי.
היא ממהרת מסביב לבית, אל החלק האחורי…
ברגע שאני פונה בפינה ורואה את מה שאימא רואה, כל מה שמוצק
בתוכי מתנפץ לרסיסים.
“אימא!” אני צועקת.
אבא מקלל וצועק, “מרסלה!”
אבל אף אחד מאיתנו לא זז. אנחנו פשוט צופים, קפואים באימה,
כשהיא ניגשת לנער ללא חולצה בערך בגילי — גופו האתלטי נע במהירות
על חצי מגרש בטון. אני מבחינה באוזניות הלבנות באוזניו ומתארת

לעצמי באיזו עוצמה המוזיקה צורחת אצלו, כי ברור שהוא לא מודע למה
שקורה, לזה שאימא שלי צועקת עליו להפסיק. ללכת משם. לעוף לעזאזל
מהשטח שלנו.
רק כשהיא מסתערת עליו, עם כל המטר וחצי שלה, אבא ואני סוף־
סוף מתעוררים ורצים אחריה. עכשיו היא מטיחה אגרופים בחזה של הבחור
המסכן הזה, פעם אחר פעם, והיא צועקת, ואני לא יודעת מה היא אומרת,
אבל היא צורחת. בוכה. מייבבת.
והנער הזה… הנער המסכן והחף מפשע פשוט עומד שם, שערו הכהה
נופל על המצח שלו, טיפות זיעה בקצוות, נאחזות כאילו חייהן תלויים בזה.
בגבות מכווצות הוא סופג אגרופים קטנטנים בחזה החשוף שלו, שוב ושוב,
בזמן שאישה מטורפת מקללת אותו על עצם קיומו.
זה כמו סרט. כמו הילוך איטי. כאילו אני עומדת בעולם בדיוני עם
דמויות בדיוניות והצליל מעוות ושום דבר לא הגיוני.
אבא כורך את זרועו סביב המותניים של אימא ומרים אותה בעדינות
בזמן שאני מנסה למשוך בידה.
“אימא.” זו לחישה.
תפילה.
והעיניים של הנער מתרוממות מעיניה של אימא לעיניים שלי, כאילו
הוא יכול איכשהו לשמוע את תחינותיי. המבטים שלנו ננעלים. שנייה אחת.
שתיים. שלוש. ארבע. “מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?” אימא צועקת,
והנער קוטע את נעיצת המבטים שלנו ומוריד את עיניו אליה. לאט, ללא
מאמץ, הוא אוחז במפרקי כפות הידיים שלה ומוריד אותם בדיוק כשאבא
מושך אותה משם.
“סליחה,” הבחור אומר לה בקול עמוק, רגוע, וברור לי שאין לו מושג
על מה הוא מתנצל. הוא פשוט יודע שהוא צריך. כי ככה כולם מתנהגים ליד
אימא שלי.
אבא כבר סובב אליו את אימא והוא לוחש מילים באוזנה. מילים שאני

לא מצליחה להבין. אחרי כמה שניות הוא מעמיד אותה שוב על הרגליים,
ואני מציצה בנער בדיוק כשהוא שולף אוזנייה אחת מהאוזן.
“סליחה,” הוא אומר שוב.
“זה הבית שלי,” אימא בוכה ופונה אליו. הכתפיים שלי נשמטות. “אסור
לך לדרוך במקום הזה שוב!” היא צועדת כמה צעדים אל הכדורסל, בועטת
במניאק רחוק ממנה.
עיניי נעצמות, אבל רק לשנייה אחת לפני שאני מכריחה אותן להיפקח
שוב. אני מנסה ליצור קשר עין עם הזר שלפניי כדי שאוכל להעביר בעיניי
את מה שהמוח שלי לא מצליח לתפוס. “אני מצטערת,” אני רוצה להגיד
לו. “היא באבל.”
“סליחה, גברתי,” הוא אומר בפעם השלישית. “זה לא יקרה שוב.” ואז,
בפתאומיות, עיניו פוגשות את עיניי והנשימה שלי נעתקת בגלל הזיהוי
הפתאומי. ההבנה שמכה בבת אחת. אני מכירה את המבט הזה. אני חיה את
המבט הזה. אין בעיניו דבר מלבד ריקנות.
הוא לא מתווכח, לא עונה לה, לא מכריז על השיגעון שלה. הוא
פשוט מתרחק, אפילו לא טורח לאסוף את הכדורסל שלו, ואני צופה בו,
מהופנטת, תוהה מה לעזאזל קרה בחייו שעשה אותו מנותק כל כך, מנותק
כמו שאני מרגישה.
“הוא רק ילד, מרסי,” אבא אומר, ואני מתיקה את המבט מגבו של הנער
לאבא שלי, שיושב עכשיו על הבטון כשאימא בזרועותיו. “הוא לא התכוון
לשום דבר רע.”
אימא בוכה חזק יותר, אוחזת בשרירי הזרוע של אבא, ואני נזכרת
בפעמים שאבא שלי היה מחזיק אותה בדיוק כך, בימים שהם עוד אהבו זה
את זה. בימים שהם הפגינו את האהבה הזאת בגינוני חיבה.
“בואי, הארלו,” דוד רוי אומר, מניח זרוע על כתפי ומסובב אותי
מההורים שלי. “אולי נלך לראות את הבית?”
אני מעיפה מבט בכיוון הכללי שאליו הנער הלך ומוצאת חלל ריק כמו

הלב שלי. ואז אני מביטה חזרה בהוריי, שיושבים עכשיו בנפרד על הבטון,
במבטים מושפלים, שפופים כמו שאני מרגישה.
ואז, בפעם הראשונה זה חמישה חודשים, אני מרשה לדמעה בודדת
לנשור מהריסים שלי.
גם כן התחלות חדשות.