רוקסי

“דיזל, מה אתה עושה, אחי?” אני שומעת את גארט ממלמל.
“טוב, מישהי לא נתנה לנו לישון כל הלילה, אז חשבתי לבוא ולהפריע
לכם כדי שאוכל להירדם קצת,” דיזל עונה.
אני נאנחת וטומנת את הפנים עמוק יותר בכרית.
רגע, דיזל?
עיניי נפקחות, ואני מתהפכת על הגב ורואה אותו מחייך אליי. גארט
עדיין שוכב בצד השני שלי. “אתה ממש אוהב להסתכל עליי כשאני ישנה.
זה מטריד, די.”
החיוך שלו גדל. “זה לא כל מה שאני עושה כשאת ישנה.”
אני ממצמצת. “עוד מוקדם מדי לטירוף שלך,” אני ממלמלת
ומתמתחת, ואז מתכווצת כשגופי מוחה. הירכיים והכוס שלי כואבים
אחרי כל מה שהם עברו. הזין של גארט בכלל לא קטן, וכל הסקס גבה
מחיר.
“דיזל, הכוס שלי כואב,” אני מתלוננת, והוא וגארט צוחקים.
“יופי.”

“אידיוטים,” אני נוהמת. “בכלל לא אכפת לכם.”
“אה־הא. אבל רצית את זה בכל פעם והתחננת, לא?” הוא מחייך.
אני מביטה בו בזעף. “אני כבר לא אוהבת אותך.”
“אהבת אותי קודם?” הוא מזדקף.
“חתיכת משוגע,” אני ממלמלת. “אני הולכת לחפש את קנזו. הוא
ידאג לי.”
שניהם צוחקים. “כנראה. הוא כזה קיטשי.”
אני מתחילה לקום, אבל גארט כורך זרוע סביב המותניים שלי, מושך
אותי בחזרה אליו ועוצם עיניים. דיזל מתכרבל איתי מהצד השני, והזקפה
שלו נלחצת אל הישבן החשוף שלי. “אל תחשוב על זה אפילו. אם הנחש
הקטן שלך יתקרב אליי, אני אחתוך אותו,” אני נוהמת ועוצמת עיניים.
הוא צוחק באוזן שלי. “נחש קטן? אני צריך להזכיר לך כמה הוא גדול?”
גארט נוהם. “תשתקו ולכו לישון.”
“הוא התחיל,” אני רוטנת ומתקרבת לגארט כדי להתרחק מדיזל,
אבל שתי שניות לאחר מכן, הוא שוב נצמד אליי מאחור, ואני בתוך
כריך וייפרים.
“אני שונאת את כולכם,” אני רוטנת, ודיזל נושך לי את הכתף וגורם
לי לצרוח.
בנקודה כלשהי בדרך, הצהרות השנאה שלי כלפיהם קיבלו משמעות
אחרת, אבל אני עייפה מכדי לחשוב על זה. אני נרדמת שוב בין הווייפרים
שלי, וכשאני מתעוררת, הם עדיין שם.
“אין לכם עבודה?” אני מתמתחת שוב.
עיניו של גארט נפקחות ומתמלאות להט כשהוא צופה בי, ואני נועצת
בו מבט. “לא. וייפר רע,” אני נוהמת וסוטרת לו קלות על האף. דיזל
צוחק, וגארט מתהפך על הגב ומתמתח.

“לא היום. זה התור של קנזו וריידר,” עונה דיזל ומושך אותי לאחור
עד שאני שוכבת על החזה שלו, מעליו. הוא כל כך מוזר.
הוא מחבק אותי כמו דובי, ואני מנסה להשתחרר ומוותרת כשהוא
גונח. חתיכת סוטה. “אז מה אנחנו עושים היום?” אני שואלת, בתקווה
שהם מתכננים משהו כיפי.
“אנחנו לא יכולים לצאת מכאן. הם לקחו את רוב המאבטחים. מצטער,
ציפור קטנה. אבל אנחנו יכולים למצוא משהו לעשות,” הוא מציע.
אני מתגלגלת ממנו ומהמיטה, נוחתת על הברכיים וקמה מהרצפה.
“לא, אני הולכת להתקלח.” אני מסתובבת ומסתכלת עליהם. “לבד, בלי
זין. תכינו לי אוכל וקפה.”
כשאני מסתובבת ומתרחקת, גארט צוחק. “היו לה הרבה פחות
דרישות כשהיא שנאה אותנו.”
“אני עדיין שונאת אתכם,” אני קוראת ומפנה לעברו אצבע משולשת.
“אני פשוט אוהבת להזדיין איתכם!”
אחרי שאני מתקלחת ומתאוששת קצת, אני מחליטה להמשיך
להתנזר מזין, וזה יותר קשה ממה שזה נשמע עם שני גברים מגורים
ולוהטים בסביבה.
אני מוצאת אותם במטבח, עסוקים בבישולים. גארט מושיט לי ספל
ומסתובב כדי להמשיך לבשל, אבל הוא מהסס לרגע, מסתובב בחזרה
ורוכן מעבר לאי כדי לנשק אותי.
הכוס שלי מתהדק כשהוא מתרחק ומחייך לעצמו. אולי אני צריכה
לחשוב שוב על כל עניין ההתנזרות. הוא קורץ כאילו יכול לשמוע את
המחשבות שלי, ודיזל צוחק. “ריפאת את הזין שלו, ועכשיו הוא מתנהג
כמו נסיך מהאגדות.”
“אתה סתם מקנא.” גארט מגחך, ודיזל מצמצם את העיניים.

“אה כן? אתה קורא לזה נשיקה?”
אוי, פאק.
אני מנסה להתרחק, אבל הוא קופץ מעל האי, ידיו נשזרות בשיער
שלי כשהוא תופס אותי, מכופף לאחור ומצמיד את השפתיים שלו
אל שפתיי. זה נגמר מהר, והוא עוזר לי לעמוד. אני מתנשפת. טוב,
ההתנזרות מבוטלת.
הם יכולים לזיין אותי כאן ועכשיו אם הם רוצים.
הוא צוחק ומתרחק. מניאק. “זאת נשיקה,” הוא אומר לגארט.
“אני שונאת את שניכם,” אני ממלמלת ולוגמת מהקפה שלי.
“וייפרים? אתם מתנהגים כמו ילדים.”
שניהם צוחקים ומתעלמים ממני. כשהאוכל מוכן, אנחנו יושבים
לאכול סביב האי, אבל אני מתגעגעת לבקרים שבהם אכלנו כולנו יחד
בשולחן. זה מציק לי, אבל אני מדחיקה את זה. הם עסוקים. יש להם
הרבה דברים לעשות. הגיוני שהם לא יכולים לעשות את זה בכל יום.
אני מסיימת לאכול ונשענת לאחור. “אז, מה עכשיו?”
“אני יכול לקעקע אותך,” גארט מציע, ואני קופאת.
“באמת?” אני מחייכת.
הוא מושך בכתפיים. “אם את רוצה. לא אמרת שיש לך קעקוע
שצריך לסיים?”
דיזל מחייך. “כן, בואו נעשה את זה.”
“למה אתה מתלהב כל כך?” אני מגחכת.
הוא מחייך, והמבט שלו גולש על גופי. “אני זוכר את השיחה שלנו,
ציפור קטנה.”
אני מקמטת את המצח לרגע, אבל אז נזכרת ובולעת רוק. הוא גילה
שהייתי רטובה בזמן שעשיתי קעקוע כי נהניתי מהכאב. אולי זה לא

רעיון טוב.
“איזו שיחה?” שואל גארט בבלבול.
“כלום!” אני ממהרת לומר, ודיזל צוחק.
“אתה תגלה. קדימה, תביא את הציוד, ואני אארגן הכול כאן למטה,”
דיזל אומר ולוגם מהקפה שלו.
שניהם יוצאים מהחדר ומשאירים אותי במטבח. לעזאזל, לא חשבתי
על זה עד הסוף. גארט החתיך הולך לקעקע אותי בזמן שדיזל צופה?
יש לי תחושה שההחלטה שלי להתנזר מזין לא תחזיק עוד הרבה זמן.
כוס מטופש ובוגדני.

אני שוכבת על הצד באחד מכיסאות השיזוף שהם הביאו לסלון, לבושה
בתחתונים ובחולצה, כדי שהוא יוכל לבחון את הקעקוע שעל הירך שלי
בזמן שאני מסבירה מה אני רוצה.
“אני יכול לקעקע אותך ביד חופשית, אם את סומכת עליי,”
הוא ממלמל.
“רק בלי זין,” אני אומרת בזמן שהוא מחטא את האזור. כבר התגלחתי,
ולפחות הוא לא צריך לעשות את זה.
הוא מחייך, אבל לא מגיב. דיזל נמצא מאחוריי, בוהה בתחת שלי.
חתיכת סוטה. הוא מחכה שאהיה מגורה כדי שיוכל להלשין לגארט
על זה.
“מה לגבי נחש?” הוא שואל, ואני קופאת. הוא מרים את המבט. “את
לא חייבת להסכים, אבל אני יכול להוסיף צפע.”
“פשוט תעשה את זה.” דיזל מחייך.

העובדה שהוא שואל גורמת לי להיאנח. דיזל צודק, הם יכולים פשוט
לעשות את זה. אחרי הכול, מבחינתם, אני עדיין שייכת להם. ובכל
זאת, הרעיון לקעקע צפע על עצמי דווקא מושך בעיניי. אני מדמיינת
את ההתלהבות בעיניים שלהם כשיראו את זה, ואת התגובות של ריידר
וקנזו… כן. חוץ מזה, אין באמת משמעות, נכון? זה רק נחש, לא מעבר.
“בטח.” אני מושכת בכתפיים. “אני סומכת עליך.” וזו האמת. גארט
לעולם לא יפגע בי. הוא אולי מכה אנשים למחייתו, אבל כאן? בבית
שלו? הוא מגונן עלינו.
אני מניחה את הראש על הזרוע שלי כשהמכונה מתחילה לזמזם. הוא
מתקרב, מניח יד אחת על הירך שלי כדי למתוח את העור בזמן שהשנייה
מצמידה את המחט לעורי. הוא מצייר קו דק ועוצר כדי לבדוק את התגובה
שלי, כאילו מצפה שאתעלף. “בייב, אני מכוסה בקעקועים,” אני מזכירה
לו, והוא מחייך וממשיך.
אני צופה בו בחלק הראשון. זה די חמוד, הריכוז בפניו והדרך שבה
הוא נושך את השפה שלו. הוא נראה רגוע, לשם שינוי. נינוח. זה מה
שהוא עושה כדי לברוח? כמו הקבר של אימא של קנזו והעינויים של
דיזל? אולי. בכל מקרה, אני שמחה לעזור, וכשהכאב מחלחל לעצמות
שלי עם זמזום המחט, אני משתדלת לא לזוז או להראות סימן כלשהו
שזה משפיע עליי.
כי זה בהחלט משפיע. העובדה שהוא כל כך קרוב לכוס שלי, האצבע
המצולקת והמקועקעת שנוגעת לי בעור בזמן שהוא מקעקע אותי… זה
לוהט בטירוף. אותן ידיים שמסוגלות להרוג ולזרוע הרס יוצרות אומנות
יפהפייה על עורי, בשילוב עם הכאב. כן, אני רטובה.
אני בטוחה שדיזל מבחין בזה, אבל גארט נראה אדיש כשאני זזה
במבוכה כדי לנסות להקל את הלחץ. אני עוצמת עיניים ומדמיינת כל דבר

אחר, אבל עם כל נגיעה בבד ועם הזמזום של המחט, אני מודעת לקרבה
שלו ושל ידו לכוס שלי, ולעונג שהוא יכול להעניק לי, למרות הכאב. אני
נושכת את השפה כדי לעצור גניחה ולא להזיז את האגן, והתחתונים שלי
רטובים מרוב צורך.
“את בסדר, ציפור קטנה?” שואל דיזל, ואני יכולה לשמוע את
השעשוע ואת התשוקה בקולו. הוא כנראה נהנה מזה. טוב, ברור שהוא
נהנה — זה עינוי בשבילי, והוא מתענג. אני מופתעת שהוא לא משפשף
את הזין שלו כרגע. גארט כנראה היה קורע לו את הצורה אם הוא היה
עושה את זה.
“כן,” אני עונה בנשימה עצורה.
הזמזום נפסק, וגארט מרים את הראש ומקמט את המצח. “את
בטוחה?” הוא שואל, חושב שכואב לי.
פאק, הלך עליי.
“כן, ציפור קטנה, את בטוחה?” דיזל צוחק.
גארט נראה מבולבל, ואני נאנחת. “אני בסדר, דיזל סתם מתגרה בי כי
אני נהנית מהכאב.”
גארט מזעיף פנים ובוחן אותי. עיניו נפערות והלסת שלו נשמטת
כשהוא מחבר את הנקודות, וזה גורם לי לחייך. “אני מתערבת שאתה לא
נתקל בזה לעיתים קרובות, אה?” אני מתלוצצת.
הוא מאדים, מה שגורם לי לצחוק חזק יותר. “אני לא… פאק, בייב,”
הוא אומר בקול מחוספס ומסיט את המבט מפניי אל הקעקוע שלי.
“עכשיו הזין שלי יהיה קשה בזמן שאני מנסה לעבוד.”
“טוב, אז שנינו נסבול.” אני מתבדחת.
הוא נושם עמוק, אבל גונח שוב. “פאק,” הוא ממלמל, והזמזום
ממשיך. אני מפסיקה לנסות להסתיר את התגובה שלי, כי בכנות, אני

נהנית לראות אותו נאבק. כשהוא מקעקע נקודה כואבת במיוחד, גניחה
נפלטת משפתיי, והוא מקלל ונועץ בי מבט בזמן שדיזל צוחק. “אני נשבע
שאם תעשי את זה שוב, אני אעצור ואזיין אותך כאן ועכשיו.”
“לא, קודם תסיים את הקעקוע, חתיך,” אני עונה. הוא מזיז את
הרגליים שלי כדי לשנות זווית וממשיך, אבל מדי פעם, המבטים שלנו
נפגשים, וכשגארט מסתובב כדי לטבול את המחט בדיו, הוא בוהה בי
בערמומיות.
דיזל מתקרב קצת, והנשימה מלטפת את האוזן שלי כשהזמזום
ממשיך. אני לא מסתכלת על הקעקוע כדי שזו תהיה הפתעה. “מעניין
אם הוא ייתן לך לגמור אחר כך, או אם תגמרי עוד לפני שהוא יסיים,”
הוא לוחש בקול כדי שגארט יוכל לשמוע. “נראה לי שהוא מדמיין את
כל הדרכים שבהן יוכל לזיין אותך על הכיסא. אני בהחלט מדמיין את זה,
ציפור קטנה.”
“דיזל,” גארט נובח, נאנח ועוצר שוב. “תתנהגו יפה, שניכם.”
שנינו צוחקים ודיזל מלטף לי את הזרוע. ידו עולה אל החזה שלי,
והוא חופן שד אחד דרך החולצה. לא טרחתי ללבוש חזייה. לפעמים
הציצים שלך צריכים קצת הפסקה. הוא מושך בפטמה החשופה שלי
וגורם לי לגנוח שוב. גארט מסנן קללה. דיזל מלקק את האוזן שלי וצוחק
בזמן שהוא מסובב וצובט את הפטמה עד שאני מתפתלת בכיסא, וגארט
מתרחק. “פאק,” הוא נוהם. “אני עובד על זה רק שעתיים, ונשארה לי עוד
חצי שעה לפחות.”
“חצי שעה?” אני צוחקת בזמן שדיזל ממשיך להשתעשע עם
הפטמות שלי. “כן, אני לא אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן.”
גארט נראה מיוסר כשהוא צופה בדיזל נוגע בי. ידו עדיין נחה על הירך
שלי בזמן שהוא מנסה להשתלט על עצמו ולחזור לקעקע אותי.

“יש לי רעיון, ציפור קטנה.” דיזל מחייך ומסתכל על גארט. “אני יכול
להסיח את דעתה. היא יכולה לשבת על הזין שלי עד שתסיים.”
“איך זה יעזור בדיוק? אתה חושב שאני יכול לעבוד עם הגניחות
והצעקות שלה?” הוא נוהם.
דיזל צוחק. “אני לא אזיין אותה, רק אהיה בתוכה בלי לזוז כדי
להתגרות בה. לענות אותה קצת.” הוא אומר, ועיניו של גארט מתמלאות
להט. “וכשתסיים, אני אגרום לה לצעוק בשבילך.”
פאק.
מישהו צריך לזיין אותי, עכשיו.
עיניי כמעט מתגלגלות לאחור מהמחשבה כשאני מקמרת את הגב
ודוחפת את החזה שלי אל ידו. אני רוצה את זה בטירוף. “אתה יכול לזיין
את הפה שלי,” אני מציעה לגארט, והוא נוהם.
הוא מסיר את הכפפות שלו ויוצא מהחדר בסערה. שתי דקות לאחר
מכן, הוא חוזר ונועץ בנו מבט. “זו הולכת להיות חצי השעה הכי ארוכה
בחיי,” הוא ממלמל. “אוקיי, תעשו את זה בזמן שאני שוטף ידיים.”
אני שואפת אוויר ומצטמררת מהמחשבה. דיזל רוצה לייסר אותי
ולהיות בתוכי בזמן שגארט ממשיך עם הקעקוע. זה יהיה עינוי טהור, ואני
לא יכולה לחכות. כשגארט יוצא, דיזל משתמש בסכין שלו כדי לחתוך את
התחתונים שלי, ונשכב מאחוריי על הכיסא. אני זזה קצת כדי לפנות לו
מקום וכמעט נופלת. הוא מניח את הרגל שלי על ירכו, והזין שלו נח על
הכוס הרטוב שלי.
“פאק, ציפור קטנה, את נוטפת,” הוא ממלמל ושולח יד בין רגליי.
הוא מעביר את האצבעות על הכוס הרטוב, מורח את הנוזלים ומשפשף
את הדגדגן שלי. בדיוק כשאני גונחת ומתפתלת באחיזתו, הוא דוחף את
הזין שלו לתוכי וגורם לי לצעוק. הוא לא זז, רק מנשק אותי על הכתף

וכורך זרוע סביבי כדי שלא אזוז בזמן שהוא קבור עמוק בתוכי וכמעט
נופל מהכיסא.
“אנחנו מוכנים,” הוא קורא.
אוי, פאק.
גארט חוזר, וכשהוא רואה אותי, הוא מאגרף את ידיו והעיניים הכהות
שלו ממוקדות במקום שבו דיזל קבור עמוק בתוך הכוס שלי. הוא שואף
אוויר, ועיניו נעצמות לרגע לפני שהוא שוב עוטה כפפות גומי, מתיישב
ומתקרב לכיסא.
“אוקיי,” הוא ממלמל, אוחז ברגל שלי ומקרב אותה אליו. “הנה, זה
יותר טוב… לפחות ככה אני כבר לא יכול לראות את הכוס שלך,” הוא
רוטן וגורם לדיזל לצחוק, וגניחה נפלטת ממני כשהזין שלו רוטט בתוכי.
אחרי שאנחנו מתמקמים, גארט ממשיך לקעקע אותי, ואני מנסה
להישאר בשקט ולא לזוז כדי לאפשר לו להתרכז. דיזל זז מדי פעם, כל
תנועה קטנה מתגרה בעצבים שלי ומתערבבת עם הכאב, ואני מייבבת.
“ציפור קטנה ויפה,” דיזל ממלמל באוזן שלי. “אתה חייב להרגיש
כמה היא רטובה,” הוא אומר לגארט.
אני שולחת יד לאחור כדי לסטור לו, אבל הוא תופס לי את כף היד
ומניח אותה על השד שלי כדי שאחפון אותו. “היא נוטפת, ובכל פעם
שאתה פוגע בנקודה כואבת — אה. כן, ככה — היא מתכווצת סביבי.”
גארט נוהם, ואחיזתו ברגל שלי מתהדקת כשהוא נושם עמוק.
“תשתקו, או שאני אקעקע עלייך זין.”
דיזל ואני צוחקים. “לא נראה לי שהוא באמת יעשה את זה, ציפור
קטנה. אחר כך הוא יהיה חייב להסתכל על זה בכל פעם שיזיין אותך.”
אני משתדלת לא לצחוק, ועוצרת גניחה כשדיזל נדחק עמוק יותר
לתוכי. גארט חוזר לאזור הכואב פעמיים, ואני מבינה שהוא עושה את זה

בכוונה. מניאק. אני נועצת בו מבט. עיניו מתרוממות אל פניי לרגע, וחיוך
ערמומי קטן מופיע על הפנים שלו. “בן זונה,” אני לוחשת.
“אל תדאג, די, כמעט סיימתי. אחר כך אני אזיין את הפה שלה כדי
שהיא לא תוכל להעליב אותנו יותר,” גארט אומר ומרכין את הראש שוב.
“לא, היא עושה את זה כשהיא מגורה.” דיזל צוחק.
“באמת?” גארט ממלמל. “זה נכון, בייב? כי את מעליבה אותי הרבה.”
“לכו לעזאזל, שניכם. אהה…” דיזל נושך את הכתף שלי וגורם לי
להתהדק סביב הזין שלו. אני מנסה לא לזוז ועוצמת עיניים כדי לא לדחוף
לאחור, לחפש את החיכוך ולרדוף אחרי האורגזמה שלי.
הוא צודק, זה עינוי. התשוקה מטשטשת אותי, כל גופי בוער, ואם
גארט לא יסיים בקרוב, אני אשכח מהקעקוע ואמשוך אותו אליי. אני לא
זזה במשך חמש־עשרה דקות נוספות — הדקות הארוכות ביותר חיי —
ומרגישה נשיקה על הירך שלי. “סיימתי, בייבי.”
הוא מנקה אותי כשאני פוקחת עיניים, ובזמן שאני מרימה את הראש
כדי לראות את הקעקוע, הוא נועץ בי מבט, קורע את הכפפות שלו וזורק
את המחט. “תראי אותו אחר כך. את יכולה להודות לי עכשיו. תפתחי את
הפה, שובבה שכמוך.”
“אני רוצה לראות —” אני מתחילה לומר, אבל הוא נעמד מעליי, פותח
את כפתורי הג’ינס במהירות ומשחרר את הזין הגדול לחופשי. הוא קשה
ונוטף, וגארט טופח עם הקצה שלו על שפתיי.
ִ “ואני רוצה שתשתקי ותמצצי לי כדי שדי יוכל סוף־סוף לזיין אותך.
הראש שלי היה כמעט בתוך הכוס הרטוב שלך במשך שעתיים ודמיינתי
את הזין שלי בתוכו, ואז הייתי צריך לסבול את הגניחות שלך במשך עוד
חצי שעה בזמן שדיזל בתוכך. תפתחי את הפה. עכשיו,” הוא נוהם, אוחז
בשערי ומושך את הראש שלי קדימה.

אני מצמצמת את העיניים, אבל מצייתת. הוא דוחף את הזין שלו לתוך
פי וכמעט גורם לי להיחנק, ואז אוחז בסנטר שלי וסוגר את שפתיי בכוח
סביבו בזמן שדיזל אוחז בירך שלי ומתחיל לנוע בקצב איטי ויציב. אני
שולחת יד ונאחזת בירך של גארט, והוא גונח. אני מרימה את המבט אל
פניו בזמן שאני מוצצת לו ופוגשת בעיניים הכהות ומלאות הלהט שלו.
אני גונחת סביבו ונועצת את הציפורניים בירך שלו. הוא לא נבהל — אולי
בגלל שדיזל מחזיק אותי. הוא מלקק ונושך לי את הצוואר, מחליק את ידו
על הבטן שלי עד שהוא מגיע לדגדגן ומושך בפירסינג. הכאב מהמשיכה
ומהקעקוע החדש מתפשט בתוכי ומתערבב עם ההנאה שבוערת עמוק
בבטן שלי.
התשוקה התבשלה בתוכי במהלך השעות האחרונות, ועכשיו היא
מוציאה אותי מדעתי ומשתלטת עליי לחלוטין. אני צריכה עוד. הכול.
את כל ההנאה שהם יכולים להעניק לי. אני לא מסיטה מגארט את המבט
על אף שעיניי רוצות להיעצם, ודוחפת אותו עמוק יותר לפה שלי. רוק
נוטף לי על הסנטר, אבל לא אכפת לי. אני דוחפת את התחת לאחור אל
דיזל וגונחת סביב הזין של גארט בזמן שדיזל מזיין אותי בפראות.
גארט גונח, ראשו נשמט לאחור והתנועות שלו הופכות חדות ומהירות
כשהוא רודף אחרי האורגזמה. אני מזיזה את הראש מהר יותר ויותר עם
קצב הדחיפות של דיזל, ושלושתנו שזורים בשרשרת של הנאה. דיזל
גונח מילים מלוכלכות ומדרבן אותי להמשיך בזמן שאצבעותיו מתגרות
בדגדגן שלי עד שאני צועקת סביב הזין של גארט. האורגזמה מכה בי
בעוצמה, וכשאני מנסה להתרחק, גארט אוחז בשיער שלי כדי להחזיק
אותי במקום ולוקח את השליטה לידיים.
הוא משתמש בפה שלי ומתעלל בו עם הדחיפות החזקות שלו עד
שהזין מגיע לחלק האחורי של גרוני. שאגה עולה ממנו, ותנועותיו

הופכות חדות ולא סדירות שנייה לפני שהזרע שלו ממלא לי את הפה.
אין לי ברירה אלא לבלוע אותו, ורק אז הוא משחרר את הראש שלי.
אני מתנשפת, השפתיים והלחיים שלי כואבות, וכשאני פוקחת
עיניים, הוא מחייך אליי ומתיישב בחזרה בכיסא שלו. “תורי,” דיזל נוהם
באוזן שלי.
אני צועקת כשהוא הופך אותי ומושיב אותי על ברכיו. הוא נשכב על
הגב מתחתיי, מרים אותי וחודר לתוכי. אני נאחזת בשני צידי הכיסא בזמן
שאני מזיזה את האגן, והלחץ בבטן שלי הולך וגובר פעם נוספת.
גארט צופה בי רוכבת על אחיו בזמן שהוא מזיין אותי. אני צובטת
ומסובבת את הפטמה שלי בזמן שאני קופצת על הזין, והדחיפות שלו
חזקות ואכזריות. “פאק.” דיזל נוהם. “ציפור קטנה, אני כל כך קרוב,
תכריחי את עצמך לגמור, עכשיו,” הוא דורש.
אני מייבבת, שולחת יד ומשפשפת את הדגדגן הרגיש שלי בזמן
שהוא דוחף כל כך חזק שאני כמעט נופלת קדימה, אבל זה עושה את
העבודה. זרם נוסף עובר בגופי עד שאני לא יכולה לחשוב או לנשום,
וגלי האורגזמה שוטפים אותי שוב ושוב בזמן שהכוס שלי מתהדק סביב
הזין שלו.
הוא נוהם בקול ומפסיק לזוז, אבל מחזיק אותי עליו בזמן שהוא
גומר. אני לא מצליחה להשתלט על גופי הרועד, הכוס שלי עדיין מתהדק
סביבו, הבטן מתכווצת והלב הולם בצלעות. אלוהים אדירים.
דיזל סוף־סוף משחרר את המותניים שלי, מרים אותי כדי להוציא
את הזין שלו מתוכי ומקרב אותי אל החזה שלו. אני שוכבת עליו, נושמת
בכבדות ומסתכלת על גארט, שמביט בי ברכות. הוא מהנהן ויוצא מהחדר,
חוזר רגע לאחר מכן עם בקבוק מים קר. אני מרוקנת אותו בזמן שהוא
מנקה אותי בעדינות ובלי לומר מילה, ואז מושיט לי מראה גדולה כשהוא

מסיים. “תסתכלי, בייב.”
אני מרימה את ראשי הכבד כשהוא מחזיק את המראה ומתכופפת עד
שאני יכולה לראות את הקעקוע.
אני מתנשפת. הוא יפהפה. הוא כואב וקצת מדמם, אבל עדיין מדהים.
הסגנון שלו עדין יותר בהשוואה לקעקועים העבים והכהים שלהם. ורדים
מתפתלים על הירך שלי, עם קוצים חדים, מנדלות וחרוזים, וסביב גבעולי
הוורדים זוחל וייפר זעיר שמציץ מבין עלי הכותרת. הוא נראה אמיתי כל
כך, וההצללות שלו גורמות לו להיראות כאילו הוא חי.
“אני אוהבת את זה,” אני לוחשת ומסתכלת עליו. “אתה כל כך
מוכשר. תודה, גארט.”
הוא מושך בכתפיים, מנקה אותו בשבילי שוב ורוכן כדי לנשק אותי.
“בבקשה, בייב,” הוא ממלמל ברכות ומנסה להתרחק, אבל אני אוחזת
בעורפו ומראה לו בעזרת הנשיקה שלי כמה זה משמעותי עבורי. כשאני
מתרחקת, הוא מחייך.
“חשבת פעם להיות מקעקע?” אני שואלת בסקרנות.
“לא. אבא שלי היה מקעקע לפני שאחת המשפחות שניהלו את
העיר הזאת לפנינו הרגה אותו. אני אוהב להיזכר בו דרך הקעקועים, אבל
היאבקות תמיד הייתה הקטע שלי,” הוא מסביר ומתיישב.
“אתה נהנה מזה?” אני שואלת ומתכרבלת קרוב יותר אל דיזל.
“פעם נהניתי.” הוא נאנח. “מאוד. עכשיו… זו דרך לשחרר רגשות
בשבילי, ואחד המקומות היחידים שבהם אני לא צריך לרסן את עצמי
ולדאוג בגלל זה. אני יכול פשוט לפגוע באנשים, וזה בסדר.”
דיזל מגחך. “הוא היה מתאגרף מקצועי, והיה ממש טוב. הוא זכה
בכמה פרסים.”
“באמת?” אני שואלת בעיניים פעורות.

גארט מהנהן. “תמיד הרגשתי שזה… מגביל אותי יותר מדי. אני
מעדיף להילחם בלי חוקים. אני נהנה לפגוע באנשים, בייב. תמיד אהבתי
ַ את זה, ותמיד אוהב.”
אני מחייכת. “אז מה? אתה לא חושב שאני נהנית להשתמש במחבט
שלי על אנשים אחרים, או לבעוט לך בביצים?”
דיזל וגארט צוחקים. “את אף פעם לא תיתני לי לשכוח את זה.”
הוא אומר.
“לא, מצטערת.” אני נאנחת ומניחה את הראש על דיזל. “הם גילו מי
בגד בכם?”
“עדיין לא, אבל אנחנו נגלה, ציפור קטנה, וכשזה יקרה…” הוא נאנח.
“אוי, הדברים שאני אעשה לו ולך.”
רעד עובר בי בתגובה להבטחה שלו, והוא צוחק וטופח על הירך שלי.
“אז מה את רוצה לעשות עכשיו, ציפור קטנה?”
אני שוקלת את האפשרויות שלי. “אני רוצה לראות אתכם עובדים,
בלי עינויים. ראיתי את קנזו בתפקיד שלו… אבל מה אתם עושים כל יום?”
גארט מגחך. “זה משתנה. אנחנו בדרך כלל לא נמצאים בחדרי
הישיבות, זה התפקיד של קנזו וריידר. אנחנו מנהלים את הברים ואת
מקומות ההימורים, ואוספים מידע ברחובות ומספַּ קים.”
“אנחנו יכולים לקחת אותה ללאונג’,” מציע דיזל.
גארט מרים גבה. “למועדון החשפנות? למה?”
אני מזדקפת.
“כי היא רוצה לראות אותנו עושים עסקים, ואנחנו צריכים ללכת
ֵ לשם בכל מקרה ולוודא ששִרי הכלבה הזקנה לא דיברה עם אף אחד.”
גארט מסתכל עליי, ואני מחייכת. “נשים עירומות ומכוסות בנצנצים?
אני באה.”

הוא ממצמץ בהפתעה, וזה מצחיק אותי. “בייב, שכחת שאני מנהלת
בר. אולי אני לא אוהבת סלט, אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להעריך
את המראה האסתטי שלו.”
“סלט,” דיזל מגחך, וכולנו פורצים בצחוק.
כשאנחנו מצליחים להשתלט על עצמנו, הוא סוטר לי על הירך. “לכי
להתלבש. תלבשי משהו שמראה את הקעקוע החדש שלך, ציפור קטנה,
ואנחנו ניקח אותך.”

לא רציתי לחשוף את הקעקוע למים, אז אחרי שאני מתנקה במהירות
ומחליקה את השיער, אני מתאפרת ועונדת את תכשיטי הווייפר שלי,
ומתלבטת בין הבגדים החדשים. אני בוחרת בשמלה השחורה שריידר קנה
לי ובנעלי עקב ומוודאת שהיא מראה את הקעקוע החדש. ברגע שאני
רואה את ההשתקפות שלי במראה, אני קופאת ובוהה בה.
אני נראית שונה לחלוטין, ובו־זמנית לא. רוקסי הזו לבושה יפה יותר,
מוקפת בצבעים, אבל החיוך על הפנים שלי הוא מה שמטלטל אותי. מתי
בפעם האחרונה חייכתי באמת? אני לא זוכרת. האם אני מאושרת כאן?
מה זה אומר?
אני לא רוצה לעזוב, זה בטוח, אבל אני עדיין כועסת. אני רוצה חופש,
לקבל בחזרה את החיים שלי ואת הזכות לבחור, אבל אני בכל זאת…
מאושרת בטירוף. בזכותם. הדלת שלי נפתחת באותו הרגע, ודיזל נכנס.
הוא כורך את זרועותיו סביבי מאחור ומניח את הסנטר על הכתף שלי.
השיער הבלונדיני שלו פרוע, ועיניו התכולות נוצצות באושר. הוא לובש
מעיל עור וג’ינס שחורים צמודים עם קרעים, בלי חולצה. החזה השזוף

שלו נוצץ, הקעקוע החדש מוצג בגאווה, ושרירי הבטן מושכים את
תשומת הלב שלי לרגע. אנחנו נראים טוב יחד, בהיר וכהה — השיער שלו
ועורו זהובים, בזמן שהעור שלי חיוור ושערי כסוף.
“את מושלמת, ציפור קטנה,” הוא ממלמל, מנשק אותי על הצוואר
ומבטינו נפגשים במראה. “את תמיד מושלמת. בואי, את רוצה לראות מה
הווייפרים עושים, נכון? את רוצה לראות מי אנחנו בחוץ, ואנחנו רוצים
להשוויץ בך. כדי שכולם ידעו שאת האישה שלנו.”
“האישה של הווייפרים?” אני מחייכת, והוא מחייך על צווארי.
“לנצח,” הוא ממלמל.
“אתם מוכנים?” גארט צועק מהמסדרון.
דיזל מחזיק לי את היד ומוביל אותי החוצה מהחדר, אבל הוא עוצר
במסדרון, חוזר פנימה במהירות ויוצא כמה רגעים לאחר מכן. הוא כורע
על הברכיים, תופס את קצה השמלה תוך כדי שהוא מסתכל עליי, מרים
אותה באיטיות וחושף את הירך שלי, לא זו שגארט קעקע. הוא מוציא
משהו שחור מהכיס, עוטף אותו סביבה ומחליק לתוכו את הסכין שהוא
נתן לי. “הנה.” הוא מנשק אותי על הירך ומסדר את השמלה, ואז קם
ומחזיק את היד שלי.
אנחנו פוגשים את גארט בהמשך המסדרון. הוא עסוק בטלפון שלו,
ואני מתנשפת כשאני רואה אותו. היופי של הגברים האלה מסוכן מדי.
שערו אסוף לאחור, והוא מזעיף פנים, מה שרק מוסיף לסקסיות שלו.
גופו הגבוה והחסון עטוף בשחור, הקעקועים מציצים מתחת לבגדים,
וידיו גדולות ומצולקות.
כשגארט מבין שאני שם, הוא מכניס את הטלפון לכיס ומחייך, אבל
נאנח כשרואה את השמלה שלי. “אני אצטרך לתת כמה אגרופים היום.”
“זה יהיה כיף, אתה לא חושב?” דיזל צוחק ומסובב את גופי עד שאני

נתקלת בחזה של גארט, שתופס ומחבק אותי קרוב. ידיו הגדולות נחות
על התחת שלי, הוא מצמיד אותי אליו, לוחץ אותו ורוכן כדי למלמל
על שפתיי.
“אני אהרוג כל מי שיסתכל לכיוון שלך. תישארי קרובה אלינו, אבל
אל תראי פחד, בייב. אנחנו אולי במאורת הווייפרים, אבל בחוץ… זה קן
צרעות.” הוא מנשק אותי, פותח את הדלת ויוצא ראשון. דיזל מחזיק את
היד שלי ומניח את ידו השנייה על הסכין שחגורה אל מותנו.
“הידיים של גארט צריכות להיות פנויות בשביל האקדחים שלו,” הוא
מסביר, ואני מהנהנת.
אנחנו יורדים לחניון ונכנסים לאחת ממכוניות הספורט הגדולות
יותר. גארט לא נותן לדיזל לנהוג, וכשאני שואלת למה, הוא מניד בראשו.
“תסמכי עליי.”
דיזל מגחך, אבל נכנס למושב האחורי בזמן שאני מתיישבת במושב
הנוסע. “לא הייתי הורג אותנו עם הציפור הקטנה שלי כאן.”
“בטח,” גארט מגחך, מתניע את המכונית ופותח את השער האוטומטי.
“תחגרי את עצמך, בייב.”
אני מצייתת, וכשאנחנו דוהרים אל תוך העיר, אני מסתכלת על
הבניינים ועל האנשים שחולפים על פנינו. אנחנו בחלק העשיר של העיר,
עם חנויות מעצבים, בוטיקים ומכוניות ספורט מסביב, ונשים וגברים
שלא ממהרים להגיע לשום מקום. הכול צועק כסף. אני מרגישה פחות
בבית כאן מאשר ברחוב, ורק כשאנחנו מגיעים לצד האפל יותר של העיר,
מצליחה להירגע. אני יודעת איך לחיות כאן, איך לשרוד, אבל ברחובות
הנוצצים עם הדם והכסף? פחות.
אנחנו לא מתקרבים לבר שלי, אלא לצד השני, ממש ליד כל הבנקים
הגדולים והמוסדות הפיננסיים, וזה הגיוני. אנחנו עוצרים ממש בחוץ,

וגארט יוצא ראשון, מקיף את המכונית ומונע ממני לצאת בזמן שהוא
מסתכל סביב. רק כשהוא מרוצה, הדלת שלי נפתחת. דיזל מחזיק לי שוב
את היד ומוביל אותי למועדון כשגארט שומר עלינו מאחור.
מבחוץ, זה נראה כמו מועדון חשפנות טיפוסי, עם שלט נאון גדול
וישן וחלונות כהים. אני אוהבת את זה. דיזל לא משלם ואפילו לא מעיף
מבט במאבטח שעומד בדלת, רק פותח אותה ומושך אותי פנימה.
חושך אופף אותנו מייד. המוזיקה החושנית מהדהדת באוזניים שלי,
וריח הסיגרים, האלכוהול והזיעה ממלא לי את הנחיריים. המסדרון עם
רצפת הפרקט מוביל לשתי דלתות גדולות, ואנחנו פותחים אותן ונכנסים
לאזור הראשי של המועדון.
הבר נמצא מאחורינו מימין, ואזור הבמה תופס את רוב החדר. במות
קטנות יותר וכלובים תלויים מהתקרה, ואזור הווי־איי־פי נמצא למעלה.
יש תאים עם וילונות לאורך כל קיר, ואני צריכה למצמץ כדי לראות
אותם. הכול חשוך ואפל, עם אורות צבעוניים. עמודים ושולחנות קטנים
מקיפים את הבמות מכל כיוון.
זה בהחלט מקום מפוקפק, ואני מרגישה בבית. יש שלטי נאון על
הקירות — דובדבנים, שפתיים, כל דבר שאפשר להעלות על הדעת. רצפת
הפרקט דביקה, וסוליות נעלי העקב שלי נדבקות אליה בזמן שאנחנו
הולכים. המקום הומה, אפילו בשעה הזו של היום, עם גברים לבושים
בחליפות ובבגדי עור, וגם כמה נשים. מלצריות בבגדים חושפניים
משוטטות בין הקהל עם מגשים, ושתי ברמניות מתפעלות את הבר.
הרקדנית שעל הבמה לבושה בביקיני משובץ באבנים, והיא מסתובבת על
המוט ומתנועעת לצלילי המוזיקה. אני מטה את הראש. “היא טובה.” אני
מהנהנת, ודיזל מחייך ורוכן כדי שאוכל לשמוע אותו עם המוזיקה.
“את מוזרה, ציפור קטנה. אני אוהב את זה,” הוא ממלמל.

“היי, למדתי ריקוד על עמוד, זה קשה. הנשים האלה ספורטאיות,
ואתה יודע כמה קשה להיפטר מכל הנצנצים האלה?” אני מגחכת.
אישה ניגשת אלינו עם חיוך מתוח על הפנים, ומבטה מזנק בין שני
הגברים. “שרי במשרד, מתוקים. רוצים שאקרא לה? היא בפגישה.”
“לא, זה בסדר. אנחנו יכולים לחכות,” אומר גארט ותופס שולחן
ליד אחד הקירות כדי שיוכל לראות את כולם. הוא מניח את הידיים על
הברכיים, קרוב לאקדח שלו, ומבטו חד כשהוא סורק את הבר. דיזל,
לעומת זאת, תופס כיסא ומושיב אותי בחיקו, ואנחנו צופים באישה
שעל הבמה.
“רוצים לרקוד איתה בזמן שאתם מחכים?” שואלת המלצרית
הלחוצה. היא יודעת מי הם.
“לא,” נוהם גארט.
“מצטער, הבאתי מהבית.” דיזל צוחק.
המלצרית בורחת מהר ככל האפשר, ואני מבחינה באנשים האחרים
בבר מביטים בנו בעצבנות. חלקם יודעים בבירור מי אנחנו, כי הם קמים
והולכים, ואחרים נשארים. הם אולי לא יודעים מי הם דיזל וגארט, אבל
יכולים להרגיש כמה הם מסוכנים, גם אם לא מכירים אותם באופן אישי.
רוצחים.
עשירים.
חזקים.
מצב הרוח משתנה כשגברים מזדקפים ומתפכחים.
כל המבטים פונים אלינו, חלקם חטופים כדי שלא יתפסו אותם.
אנשים מניחים את המשקאות שלהם ומציצים לעברנו, ומלצריות מגיעות
ומניחות משקאות על השולחן שלנו. זו התגובה שהווייפרים מעוררים
באנשים — פחד ויראה. כמו מלכים.

“אני הולכת לשירותים,” אני ממלמלת לדיזל וקמה. גארט אוחז
בידי ומתקשר איתי בלי לומר מילה. “זה ממש שם, אתה יכול לראות
את הדלת מכאן. אני כבר חוזרת.” אני מתכופפת ומנשקת אותו, ואפשר
לראות שהפתעתי אותו כשהוא משחרר לי את היד.
“תמהרי, בייב, אחרת אני אבוא לחפש אותך,” הוא נוהם, ואני
מתרחקת.
אני מנופפת בידי בביטול ומפלסת את דרכי בקהל אל השירותים.
אנשים נועצים בי מבטים, וכולם כנראה תוהים מי ומה אני עבור
הווייפרים. אני נכנסת לשירותים, מטפלת בעניינים שלי ושוטפת ידיים.
אני פותחת את הדלת, והמוזיקה מהדהדת באוזניים שלי. בדיוק
כשאני חוזרת לאזור הראשי של המועדון, גבר חוסם לי את הדרך. הוא
גדול, כפול ממני, לובש חליפה שלא מתאימה למידותיו ועונד שעון
מזויף על מפרק כף היד שלו. הוא מנסה להיראות עשיר יותר ממה שהוא,
בניגוד לגברים שלי, שאפילו לא משוויצים בעושר שלהם.
העיניים של הגבר מזוגגות — בטח מסומם או שיכור, או אולי
שניהם — והוא מועד לעברי. “היי, בובה. הנה חמישים למציצה.” הוא
זורק עליי את השטרות.
אני מגחכת, מגלגלת עיניים ובועטת עם העקב במפשעה שלו. הוא
נופל בצווחה על הברכיים ומשתעל.
“מה לעזאזל את עושה, כלבה?” הוא צועק בדיוק כשגארט מתקרב
מאחוריו.
אני מניפה אגרוף באוויר ומטיחה אותו בפניו. “כל המוצא זוכה.” אני
צוחקת, מכניסה את השטרות לכיס ועוברת מעליו בזמן שהוא מתפתל
ומייבב על הרצפה.
“זונה טיפשה,” הוא נובח. גארט שומע את זה, אבל גם אני.

אף אחד לא יכול להעליב אותי. אני מסתובבת, שולפת את הסכין
שלי, מושכת בשערו השומני ומצמידה את הלהב לצוואר שלו. “אם
תעליב אותי שוב, זה יהיה הדבר האחרון שתעשה. הבנת את זה, אידיוט?”
אני נובחת.
הוא קופא. ריח האלכוהול מקיף אותי, והוא רועד תחתיי.
“כשאני אשחרר אותך, אתה תתנצל ותגיד, אני מצטער, רוקסי
המלכה, אני אידיוט עם זין קטן, ואז תשלם על כל האלכוהול שלנו
הערב, נכון?”
הוא מהנהן, ואני צוחקת, מכניסה את הסכין בחזרה למקומה ונסוגה
למקרה שהוא ינסה לעשות משהו. הוא קם בחוסר יציבות ומסתובב,
ופניו חיוורות כשהוא מסתכל עליי.
“תגיד את זה.” אני מחייכת וטופחת על הסכין שצמודה לירך שלי.
“א…אני מצטער, רוקסי המלכה, אני אידיוט עם זין קטן —” הוא
מועד, ועיניו נפערות בפאניקה.
“ואתה תשלם על כל האלכוהול שלנו,” אני ממשיכה, והוא מהנהן
במהירות.
“כל האלכוהול, אני כל כך מצטער,” הוא קורא שוב, ואני מסתובבת
ורואה את גארט מחייך אליי.
“בייבי, איפה בכלל הסתרת את הסכין הזאת?” הוא שואל, ומבטו
הרעב משוטט על גופי ועל השמלה הצמודה שלי. אני מחזיקה את היד
שלו ומחליקה אותה במעלה הירך עד שהוא מרגיש את הנדן. הוא גונח,
ועיניו נעצמות לרגע. “פאק, רוקס.”
אני מתרחקת ממנו ומצחקקת. “אל תפגע בו, טיפלתי בזה.” אני
ממשיכה להחזיק את ידו ומושכת אותו בחזרה לשולחן ואל דיזל, שצופה
בי בחיוך.

“ציפור קטנה, זה היה סקסי בטירוף,” הוא ממלמל ומעיף מבט בסכין
שלי. “תשתמשי בה עליי אחר כך.”
אני צוחקת ומתיישבת בחיקו. הידיים של גארט צריכות להיות
פנויות. אנחנו צופים בבחורה הבאה כשבקבוק נוסף מונח על השולחן
שלנו. זו שמפניה. אני פותחת את הפקק, לוגמת מהבקבוק ומרימה אותו
לעבר הבחור שאיימתי עליו שיושב בשולחן בפינה. הוא מהנהן ומסיט
את המבט בפחד.
בדיוק באותו הרגע, מאבטח עוצר ליד השולחן שלנו. הוא מסתכל
עליי ונוחר. “תחזרי לחדר ההלבשה, בובה.” הוא פונה לגברים שלי. “היא
מוכנה לפגוש אתכם. בואו אחריי.”
דיזל מתקשח מאחוריי. אוי, לא. אני נשענת עליו לפני שהוא יהרוג
את האידיוט הזה, אבל גארט מקדים אותו. הוא כל כך מהיר שאני אפילו
לא רואה אותו קם. האגרופים שלו נעים במהירות, והמאבטח נופל על
הברכיים עם אף שבור ושפה פצועה בזמן שגארט עומד מעליו בכעס.
“מה אמרת עליה?” הוא נוהם בקול עמוק.
עיניו של המאבטח נפערות כשהוא מבין שהוא טעה בגדול. הוא
מנסה להסתכל עליי, אבל גארט נעמד מולו ומסתיר אותי. “שלא תעז
להסתכל עליה.”
“אני מצטער, אדוני, חשבתי שהיא רקדנית. אני באמת מצטער,” הוא
ממלמל. לפני כמה דקות, הוא היה בחור גדול וחסון שאפילו אני הייתי
מהססת להילחם בו, ועכשיו הוא נראה כמו ילד קטן ומפוחד מול גארט.
“בבקשה, בבקשה, אני כל כך מצטער,” הוא מתחנן.
“העלבת אותה,” גארט חורק שיניים ומטיח אגרוף נוסף בפניו של
הבחור, ואני ממשיכה לשתות את השמפניה שלי וצופה בהם. די הגיע
לו, וחוץ מזה, דיזל עדיין מנסה לקום. אם הוא יצטרף, הבחור הזה ימות,

וזה לא יהיה טוב. המאבטח נופל על הבטן ומנסה לזחול משם, אבל גארט
דורך על היד שלו ומחזיק אותו במקום. הצרחה של המאבטח מהדהדת
בחלל, המוזיקה נעצרת, וכל המועדון קופא. לגארט לא אכפת. אף אחד
לא יכול להגיד להם שום דבר.
“העלבת אותה,” הוא נוהם שוב, דורך על היד השנייה שלו ובועט בו.
“קום.”
לעזאזל. המאבטח מועד כשהוא קם, ידיו שלובות על החזה שלו
ודמעות זולגות על פניו. “אני מצטער, אני כל כך מצטער, בבקשה,” הוא
מתחנן כשנזלת נוטפת מהאף שלו.
טוב, הוא נהנה מספיק. אני קמה, שולפת את הסכין ומצמידה אותה
לגרון של דיזל לרגע. “אל תזוז, אחרת אני נשבעת שלעולם לא אשחק
איתך שוב.”
הוא מזעיף פנים, אבל מהנהן ולוקח ממני את השמפניה. אני מחזירה
את הסכין למקום ומתקרבת לגארט בדיוק כשהוא מניף אגרוף לאחור
פעם נוספת. אני יכולה לראות את הזעם רוטט בגופו. הוא לא יפסיק,
כמו בזירה, אבל באנו לכאן מסיבה מסוימת, לא כדי להרביץ לאידיוטים.
אני מניחה יד על הגב שלו, והוא קופא ומסובב את הראש כדי להביט
בי עם עיניו האפלות. “תניח לזה, בייב,” אני ממלמלת.
בדיוק באותו הרגע, קול נשי נשמע לידנו. “מה לעזאזל קורה כאן?”
כולנו מסתובבים לכיוון הקול. זו אישה גבוהה, מעל מטר שמונים, עם
שדיים עצומים. איך לעזאזל זה אפשרי? הם נשפכים מהשמלה הוורודה
הצמודה שהיא לובשת, שמחבקת את גופה השופע ומבליטה את האגן
הרחב שלה. שערה אדום ונפוח כמו בשנות השמונים, והשפתיים צבועות
בשפתון אדום, העיניים שלה חומות והאיפור כבד. היא מהססת לרגע
כשהיא מסתכלת על שני הווייפרים, אבל בסופו של דבר חוזרת לעצמה.

לאישה הזו יש ביצים. היא מעיפה את השיער שלה מעבר לכתפה.
“מה אתה עושה לצוות שלי?”
גארט מזדקף ומביט שוב בגבר. “לך, לפני שאשנה את דעתי.”
המאבטח לא מהסס ובורח במהירות. דיזל קם מהכיסא, והם עומדים
משני הצדדים שלי. המבט שלה משוטט עליהם, קליני וחסר רגש, ולבסוף
נעצר עליי. היא מכווצת את השפתיים כאילו לא אוהבת את מה שהיא
רואה ושוב מסיטה את השיער. “טוב לראות את שניכם, בואו למשרד
שלי.”
וואו, הכלבה הזו פשוט התעלמה ממני. איזו גסות רוח.
דיזל רוכן קרוב יותר. “רוצה שאהרוג אותה? או שאחזיק אותה כדי
שתעשי את זה בעצמך?”
אני צוחקת ודוחפת אותו ממני, אבל הוא כורך זרוע סביבי והולך
אחריה כשגארט שוב ​​ מאחורינו, תמיד דרוך. האישה מובילה אותנו
במסדרון ליד הבר לדלת בקצה, שנפתחת למשרד. היא נשענת על השולחן
ומפשקת את הירכיים כדי שכולנו נוכל לראות מתחת לשמלה שלה.
דיזל מוביל אותי לספה שצמודה לקיר האחורי ומושך לי את היד כדי
שאשב לידו. הוא משחק עם השיער שלי בזמן שגארט סוגר את הדלת
ונשען עליה בזרועות שלובות. היא צוחקת, ממשיכה להתעלם ממני
וניגשת אליו, והאגן שלה נע בחושניות עם כל צעד.
היא מושיטה יד כדי לגעת בו, ואני מזנקת ועוצרת אותה לפני שהיא
מספיקה ללטף את החזה שלו. אני מהדקת את האחיזה סביב האצבעות
שלה ומכווצת את העיניים כשהיא מתנשפת מכאב. “אל תיגעי בו,” אני
מזהירה אותה. הוא שונא שנוגעים בו, וכן, אני קצת מקנאה.
אני דוחפת אותה הצידה, והיא מתאוששת בצחקוק נבוך ונשענת על
השולחן.

אני מושכת את גארט לספה ומתיישבת ביניהם, והוא רוכן ומנשק
אותי על הלחי. “תודה, בייב,” הוא ממלמל בשקט.
“למה זכיתי בביקור שלכם? ריידר לא כאן, אז אני מנחשת שזה לא
קשור לעסק?” היא שואלת בחיוך, ורגליה עדיין פשוקות. היא מעבירה
יד במעלה הירך שלה כדי לנסות למשוך את תשומת הלב שלהם, אבל הם
אפילו לא מעיפים מבט, וזה מרגיע אותי.
“כן,” גארט נובח. כבר נמאס לו ממנה, וזה לא מפתיע. היא אישה
שמשתמשת במיניות שלה, וכמעט נגעה בו. הוא כנראה שונא אותה. דיזל
עסוק בשיער שלי מכדי לשים לב אליה, אבל ההתנהגות שלה גורמת
לו לגחך.
היא מחליקה יד על החזה השופע שלה, רוכנת כדי לחשוף אותו עוד
יותר ומנסה למשוך שוב את תשומת הלב שלהם. “למה זה קשור?” היא
ממלמלת בחושניות, ואני מבינה שהיא משתמשת בגוף ובמיניות שלה
כמו בנשק כדי להסיח את הדעת.
היא לא האישה החזקה או המשפיעה ביותר, אבל שרדה כל כך הרבה
זמן כי היא יודעת איך לשחק בגברים ואיך העולם הזה עובד. זה גורם לי
לכבד אותה פתאום, וגם מרגיע אותי. “שרי, אנחנו לא כאן כדי לפגוע בך,
את יכולה להפסיק עם ההצגה.”
עיניה נפערות, והמבט שלה הופך נוקשה שנייה לאחר מכן כשהיא
שומטת את היד. שרי האמיתית נחשפת, ואפילו שרירי הפנים שלה
משתחררים, וזה גורם לה להיראות מבוגרת יותר. “תודה.” היא אומרת
ומפנה אליי חיוך ידידותי. “סליחה, זה הרגל.”
“אני בטוחה. אני עושה את אותו הדבר, בדרך כלל עם תדמית של
כלבה קשוחה והמחבט שלי.” אני מושכת בכתפיים.
“אני מחבבת אותך. למה את כאן?” היא שואלת ומסתכלת רק עליי

עכשיו, מה שגורם לי להטות את הראש בסקרנות. “נו, באמת. שניהם
עשירים וחזקים, אבל הם לא בשליטה כאן, אלא את. למה את כאן?”
אני? אני מחכה שהם יתקנו אותה, אבל הם לא אומרים כלום, אז אני
מזדקפת. “אנחנו צריכים לדעת אם מישהו כאן מסוגל לבגוד בנו, אם
מישהו שאל שאלות או התנהג באופן מחשיד.”
היא מכווצת את השפתיים. “איך אני אמורה לדעת?”
“אל תיתממי, שרי. זה לא מתאים לך. את חכמה מדי בשביל זה. את
תמיד דואגת להיות בעניינים, וראיתי את הבנות שלך אוספות מידע כמו
שהן אוספות כסף. אנשים מדברים בחופשיות לידן. אנחנו רק צריכים
לדעת אם שמעת משהו. זה יעזור מאוד לווייפרים, לנו, ואנחנו בהחלט
נהיה חייבים לך טובה.”
אני מרשה לעצמי להבטיח הבטחות, אבל הם לא עוצרים אותי. אני
רק מקווה שריידר לא יהרוג אותי אחר כך.
חיוך אמיתי מופיע על פניה. “וואו, את טובה. אוקיי, בסדר. כן, יש
לי מידע. אני יודעת על ניסיונות החיסול שלכם, אבל לא טיפשה מספיק
כדי להיות מעורבת בזה. אני יודעת כמה כוח יש לכם. אתם תמיד תנצחו.
לגבי הבגידה,” היא נאנחת ומתיישבת מאחורי השולחן שלה. “שמעתי
שיש סמוי שמספק מידע, אבל אני לא מצליחה להבין מי. ניסיתי לגלות
כדי שאוכל למכור לכם את המידע. כמה מהאנשים של הטריאדה היו
כאן לפני כמה ימים ושלחתי אליהם את הבנות הכי טובות שיש לי, אבל
כל מה שהצלחנו להשיג זה חבר ותיק. שמעתי שהם יחזרו אחרי סבב
הברחות בשבוע הבא. אני יכולה להודיע לכם כשהם יהיו כאן אם תרצו…
ותוכלו לדבר איתם בעצמכם.” היא מחייכת. “אני יכולה, כמובן, לספק
חדר פרטי בשביל ה… שיחה הזאת.”
“אני אעריך את זה מאוד.” אני משרבטת במהירות את המספר שלי.

“תשלחי לי הודעה, ואנחנו נגיע. בינתיים, אם תגלי משהו, נשמח לתגמל
אותך על הזמן ועל המאמצים שלך.” אני קמה ולוחצת את ידה, וזה גורם
לה לצחוק.
“שמעתי עלייך, ילדה. רוקסי, נכון? הבת של ריץ’?” היא שואלת,
ואני מחייכת. אם היא הכירה אותי, למה הייתה קשה איתי בהתחלה? היא
בטח רואה את ההיסוס בעיניים שלי. “הייתי צריכה לוודא שאת הבחורה
שהוא דיבר עליה. בחורה שלא עניין אותה שום דבר, ועשתה את מה ומי
שהיא רצתה. חסרת פחד. אמיצה וחכמה מדי.”
“ערכת עליי מחקר?”
היא פורצת בצחוק. “מה ציפית שאעשה כששמעתי שאישה הצטרפה
לווייפרים, שהם נאמנים לה לחלוטין ומקדישים לה את כל תשומת הלב
שלהם? הרבה נשים ניסו לעשות את זה, וברור שהתעניינתי. ריץ’ היה
חבר ותיק, איש טוב.” היא מקמטת את המצח. “אני משתתפת בצערך,
לאיש הזקן הגיע הרבה יותר.”
אני מהנהנת. “כן, הוא היה אחד האנשים הטובים היחידים שפגשתי
אי פעם. הוא נתן לי בית על אף שהייתי ילדה חוצפנית ומעצבנת.”
“כן, ומה קרה אז?” היא מחייכת.
“נהייתי חוצפנית יותר.” אני קורצת. “וצברתי כישורים שמצדיקים
את זה.”
היא מגחכת. “אין לי ספק. הוא הוציא אותי ממערכת יחסים מתעללת
כשמצא אותי בוכה בשירותים של רוקסרז.” היא מחייכת בעצב. “אני
חייבת לאיש הזה את חיי. לא הספקתי להחזיר לו, אז תשאירי את הכסף
שלך אצלך, רוקסי. החוב הזה עובר עכשיו אלייך, ואני אעזור לך בכל דרך
שאוכל. בשביל ריץ’.” היא מהנהנת.
אני מהנהנת בחזרה. “תודה, ותרגישי חופשי להביא את הבנות שלך

לרוקסרז מתי שתרצי. משקאות חינם.” אני קורצת. “אנחנו בהחלט יכולים
להיעזר ב… עניין שהן יביאו למקום.” אני צוחקת ומתחילה ללכת לכיוון
הדלת, אבל עוצרת ומסתכלת עליה מעבר לכתפי. “את טובה במשחק
הזה, שרי, רק תוודאי שאת נשארת בחיים. יהיה חבל מאוד אם לא.”
אני פותחת את הדלת ויוצאת מהמשרד שלה כשדיזל וגארט מאחוריי.
גארט רוכן. “זה היה פאקינג מדהים, בייב.”
“חכי עד שנספר לריידר.” דיזל שורק. “ידעתי שהציפור הקטנה שלי
תהיה מושלמת.”
אני מנענעת את הראש וצוחקת. אנחנו חוצים את המועדון ומפלסים
את הדרך בין השולחנות, אבל נעצרים במרחק קצר מדלת הכניסה. גבר
עומד בפתח. הוא היה עם הבחור השיכור שהטריד אותי קודם לכן, ונראה
כועס. “חתיכת זונה. בזבזת את כל הכסף שלו. לא יכולת לשלם על זה
בעצמך?”
אוי, שיט.
שני הגברים מאחוריי מתקשחים, אבל הטיפש ממשיך. “תעזבי את
אח שלי בשקט. אם יש לך בעיה, אנחנו יושבים בתא מספר שלוש. את
יכולה למצוץ לנו בשביל כסף.”
טוב, הוא הרגע גזר על עצמו גזר דין מוות, ואין שום סיכוי שאעזור לו.
“מה אמרת הרגע?” דיזל נוהם, והבעת פניו הופכת אכזרית כשהוא
מסתובב באיטיות לעבר האיש. “קראת לאישה שלי זונה?”
איפה הפופקורן כשצריך אותו?
הוא מתנער מהז’קט שלו, זורק אותו עליי ומסיט את שערו לאחור כדי
לאסוף אותו בקוקו על העורף. החזה שלו נוצץ תחת האורות המהבהבים
כשהוא מתקרב אל האיש, שנראה עכשיו מלא חרטה על מה שאמר.
“די —” אני קוראת, אבל הוא מתעלם ממני.

ההליכה מלאת הביטחון שלו גורמת לי ללקק את השפתיים. הוא
פאקינג יפהפה, מסוכן, אפל, משוגע ומהמם בטירוף.
הוא שולף את הסכין שלו ומרים אותה כדי שהאיש יראה. “חשבת
שלא אשמע אותך מעליב את האישה שלנו?”
כן, הבחור הזה מת. אני צופה באידיוט, שעדיין נראה כאילו הוא מוכן
לקרב מול דיזל. זה ביטחון מזויף, כמובן. כל אחד יכול לראות כמה דיזל
מסוכן. הוא גפרור שמחכה לניצוץ הקטן ביותר, והבחור הזה הרגע הדליק
אותו.
“תברח כל עוד אתה יכול, אידיוט,” אני מייעצת, אבל הוא יורק לכיוון
שלי. טוב, ניסיתי.
אני מרימה כוס שוט מהשולחן הקרוב ביותר ומרוקנת אותה,
נשענת על גארט וצופה בגבר המשוגע שלי מתחיל במלאכה. “זה אמור
להיות כיף.”
“בייב, אף פעם לא משעמם כשאת בסביבה.” הוא צוחק, אבל ממשיך
לסרוק את הקהל למקרה שמישהו יחליט להשתגע ולתקוף אותנו או
את די.
“לך לעזאזל,” הבחור נוהם. “אתה מחזיק מעצמך כי אתה כאן עם
הזונה שלך?” הבחור צוחק שוב וגורם לי להתכווץ. טוב, זה הולך להיות
אכזרי. “אתם אפסים, סתם שני אידיוטים שחושבים דרך הזין בגלל זונה
זולה אחת.”
לדיזל נמאס לדבר. הוא תוקף עם דיוק של אדם שרגיל להרוג ויודע
בדיוק איפה לפגוע. הוא חסר פחד ונועז. הסכין חותכת את פניו של
הבחור, והאידיוט מועד לאחור בצעקה של ייסורים. הוא מרים את היד
כדי לחסום את המהלך הבא של דיזל, שמכוון לחזה שלו. הוא חותך
לו את החולצה ואת העור, ודם נשפך על הרצפה. בשונה מהאנשים

האחרים שהוא התעלל בהם, דיזל אחוז דיבוק הפעם — הוא לא מענה
אותו או מתגרה בו, אלא מסתובב וחותך, מלא זעם וקטלני, עם מבט של
מוות בעיניים.
הוא חותך את מפרקי כפות ידיו ואת החלק האחורי של הברכיים שלו,
וגורם לו ליפול על הרצפה בזעקה. כולם צופים בהם, לא בטוחים אם
לעזור או לא, ודיזל נושף כדי להעיף את השיער הזהוב שלו מפניו ונעמד
מאחורי האיש. הוא מצר את העיניים בזעם, אוחז בשערו ומושך את
הראש שלו לאחור. “הזונה הזאת,” הוא יורק את המילה. “ניסתה להציל
אותך. תזכור את זה כשיקברו אותך.” דיזל משסף את גרונו משמאל
לימין, והוא נפער כמו חיוך מדמם. די זורק אותו לרצפה בלי מאמץ ונותן
לו להיחנק מהדם שלו, שנשפך מהחתך בצוואר.
דיזל עובר מעליו ולא עוצר עד שהוא קרוב אליי, ומושיט לי את
הסכין כמו מתנה. “רוצה שאחתוך לו את הביצים בשבילך, ציפור קטנה?”
אני צוחקת, לוקחת את הסכין ומנשקת אותו על השפתיים. “לא,
בייב. זה בסדר. בואו נלך, אני עייפה.”
הוא מחייך, לוקח את הז’קט שלו ותולה אותו על כתפו. לאחר מכן,
הוא כורך את הזרוע שלו סביב מותניי ולוקח אותי מגארט. “בואו נלך
הביתה.”
אני מסתכלת סביבי. “אני בטוחה שהמשטרה בדרך.”
חלק מהאנשים מדברים בטלפון, חלקם בוכים ובנות צורחות. שרי
נדחפת ביניהם בסערה, נראית רגועה לחלוטין, וכשהיא מבחינה בגבר על
הרצפה, היא מסתכלת עלינו ומהנהנת בקור רוח.
“אני אטפל בזה, לכו,” אומרת שרי ומסתובבת אל הלקוחות והעובדות
שלה. “לא ראיתם כלום! תחזרו לעבודה! ריק, תמזוג משקאות חינם
לכולם!”

אני מהנהנת בהכרת תודה, ועל אף שלא נראה לי שהם יסתבכו יותר
מדי עם המשטרה, אנחנו עוזבים את המקום כל עוד אנחנו יכולים. אולי
יש להם קצת השפעה על המשטרה, אבל אין לי ספק שהם יצטרכו לענות
על כמה שאלות, וזה לא ייגמר טוב עם מצב הרוח האלים שלהם.
חוץ מזה, אם הצמד המשוגע ייעצר בפעם הראשונה שיצאתי לבלות
איתם, זה ירגיז את ריידר. הוא בטח יעניש אותי כל הלילה.
במחשבה שנייה… אולי אני צריכה לחזור ולתת לשוטרים לעצור
אותנו.