הכירו את חוטב העצים
ג’וזי

אוי, שיט.
החניתי את הפורד אקספלורר השכורה ויצאתי כדי להקיף את הרכב
מאחור. הזעפתי פנים אל השקע הקטן בטמבון ושמחתי שלפחות הסוכן
המציק שכנע אותי לקחת את הביטוח המורחב. למה בכלל היה תקוע פה
עמוד אקראי? נאנחתי.
לא משנה. אטפל בזה מחר. זה כבר היה יום ארוך מספיק. מה שהיה
אמור להיות נסיעה של אחת־עשרה שעות מהעיר ניו־יורק ארך חמש־
עשרה שעות בגלל פנצ’ר ופקקים מייגעים בכמה מדינות, וכל זה בזמן שאני
מתמודדת עם שטף של הודעות ושיחות מהאקס שלי, נואה. הסתובבתי
כדי לחזור לרכב, אבל עצרתי כשהבחנתי במשהו אדום שבלט מתחת לגלגל
האחורי.
זאת הייתה… תיבת דואר?
פאק. כנראה זה לא היה עמוד אקראי אחרי הכול. הבטתי על הבית שלו
היא הייתה שייכת ושקלתי לא לדפוק על הדלת עד מחר. אבל התכוונתי
להישאר כאן זמן מה ולא רציתי להתחיל ברגל שמאל עם השכן. אז שלפתי
את תיבת המתכת המעוכה מתחת למכונית, נשאתי אותה לאורך שביל
הגישה ודפקתי על דלת הכניסה.

כשהדלת נפתחה, שכחתי לרגע למה אני עומדת שם.
וואו. הורס לא הייתה מילה חזקה מספיק. עיניים ירוקות עם רמז לאפור,
לסת מרובעת עם כמות מדויקת של זיפים ואף ישר כמו להב. שלא לדבר
על זה שהוא היה סופר גבוה. מטר תשעים? מטר תשעים וחמש? הכתפיים
הרחבות שלו מילאו את כל פתח הדלת. הוא היה כנראה הגבר הכי גדול
שהייתי בקרבתו אי פעם. תהיתי לרגע אם הוא בכלל יכול לקנות חולצות
בחנות רגילה. נואה לבש מידה אקסטרה לארג’, והגבר הזה נראה כאילו הוא
יכול למחוץ את האקס שלי כמו ג’וק. המחשבה הזאת העלתה חיוך על פניי.
היא לא העלתה חיוך על פניו של חוטב העצים הענק הזה, לעומת זאת.
הוא שילב ידיים על החזה והשפיל מבט אל תיבת הדואר החבולה שבידיי.
“יש משהו שאת רוצה לספר לי?” הוא הרים גבה אחת.
“אמממ,” הרמתי את התיבה. למה? אין לי שמץ של מושג. אבל הרגשתי
צורך לעשות משהו עם הידיים. “אני חושבת שפגעתי בתיבת הדואר שלך.”
“את חושבת?”
“לא, לא,” הנהנתי. “בהחלט פגעתי בה. התכוונתי שאני לא בטוחה אם
היא הייתה שלך.”
“איפה הייתה תיבת הדואר כשפגעת בה?”
הסתובבתי והצבעתי על אזור הדשא בקצה שביל הגישה, אותו
שביל שכרגע צעדתי בו כדי להגיע לדלת. העמוד הבודד נותר שם. “היא
הייתה שם.”
“ובכל זאת את מבולבלת לגבי הבית שהיא שייכת לו?”
“אני, אה —” אה, הבחור הזה היה מניאק. הוא לא היה חייב ללעוג לי.
דברים קורים. כמו תאונות דרכים. זה לא שזה היה עניין כזה גדול. אני
אשלם עליה. “כן, פגעתי בתיבת הדואר שלך. אני מתנצלת. זה היה יום
ארוך, ואני לא נהגת דגולה, וחשוך בחוץ. ניסיתי להיכנס ברוורס לשביל שלי
ו…לנהוג אחורה זה לא קל כמו קדימה.”
עיניו של הגבר הצטמצמו. “השביל שלך?”

הצבעתי על הבית מימין. “זה.”
הוא הגניב מבט. “את גרה בבקתה הרעועה הזאת?”
“רעועה?” הסתכלתי על הבית השכן, אבל בניגוד לבית הזה, האור
במרפסת לא דלק כך שלא ראיתי טוב במיוחד. “סוכנת הנדל”ן אמרה שהיא
צריכה קצת ריענון.”
השפה של הבחור התעקלה. “מה שתגידי.”
יופי. עכשיו אני כבר מתה לראות איך המקום נראה. הנדתי בראשי.
“בכל מקרה, אני אחליף את תיבת הדואר שלך. קנית אותה פה באזור?”
הוא הרים את הסנטר. “בקליפטון, מחסן העצים שבהמשך הכביש.”
“אקנה לך חלופית על הבוקר. אכפת לך שאני אשמור אותה אצלי עד
אז, כדי שאוכל לוודא שאני קונה את התיבה הנכונה?”
חוטב העצים משך בכתפיו. “מה שטוב לך.”
“בסדר, אז —” הרמתי יד ונופפתי במבוכה. “אז נתראה מחר.”
צעדתי לאורך השביל, הרגשתי את המבט שלו עליי אבל סירבתי
להסתובב. אלא שכשהגעתי למכונית שלי, שעדיין הייתי צריכה להכניס
ברוורס לשביל של הבית השכן, נאלצתי להסתובב שוב לכיוון הבית, אז
הצצתי בדלת. כצפוי, הענק הזעפן נשאר לעמוד שם וצפה בי. נופפתי
במבוכה פעם נוספת ואז החלקתי לתוך המכונית והנחתי את תיבת הדואר
המעוכה במושב הנוסע.
הבטתי שוב בבית אחרי שהתנעתי. כן. הוא עדיין צפה.
יופי. הוא בטח חיכה לשעשע את עצמו בזמן שאנסה להיכנס לחניה,
מאחר שהתוודיתי שאני לא נהגת מעולה. לא הייתי צריכה את הלחץ הזה,
אז החלטתי להתקדם, להסתובב ולהחנות עם הפנים קדימה. פשוט אצטרך
לסחוב את התיקים שלי קצת יותר רחוק. אלא ש…עכשיו הייתי מבולבלת.
אחרי הפגיעה בתיבת הדואר, ומאחר שהבחור הזה צפה בי, העברתי בטעות
את הרכב לרוורס במקום להילוך נסיעה ומייד פגעתי שוב בעמוד של תיבת
הדואר. הפעם הפלתי אותו.

לחצתי בכוח על הבלמים ועצמתי את עיניי. חרא על הראש שלי.
העניין של לסמוך על האינסטינקטים שהתחלתי לעשות לאחרונה לא ממש
עבד כמתוכנן.
הגרון שלי התהדק וקצות אצבעותיי התחילו לעקצץ — סימנים מובהקים
להתקף חרדה מלא שמתקרב. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, אז
עשיתי את מה שהמטפל החדש שלי לימד אותי לעשות. עצמתי עיניים
בכוח וספרתי עד עשר בזמן שהתרכזתי בנשימה שלי. לא הרגשתי טוב יותר
כשהעיניים שלי נפקחו שוב, במיוחד כשראיתי שהענק עדיין עומד שם.
אבל הרגשתי מחויבת לומר משהו. אז לחצתי על הכפתור כדי להוריד את
החלון של הנוסע ונופפתי בידי.
“סליחה! אני אחליף גם את זה!”
השכן החדש והלא ממש ידידותי שלי לא אמר כלום. הייתי די בטוחה
שאנחנו לא עומדים להיות החברים הכי טובים, כך שלא היה טעם לנסות
לתקן את המצב. העברתי את המכונית להילוך הנכון, וידאתי פעמיים שאני
באמת שם לפני שהרמתי את הרגל מהבלם, והצלחתי להסתובב ולהיכנס
לשביל הגישה הסמוך בלי אסונות נוספים.
אבל כשהפנסים הקדמיים סיפקו לי הצצה ראשונה בבית הזמני שלי,
תהיתי אם לא מדובר באסון נוסף.
אוי, לא.
שני חלונות היו חסומים בלוחות דיקט, דלת החניה הייתה תלויה
עקום, חצי מהתריסים על החלונות היו חסרים והחצי השני התנדנד. שום
מספר של נשימות עמוקות לא היה משפר את המצב. אם ככה נראה החלק
החיצוני, הייתי מבועתת ממה שאמצא בפנים. מעל הדלת הקדמית היה
תלוי פנס מרפסת שבור, אז השארתי את פנסי הרכב דולקים כשיצאתי כדי
שאוכל לראות.
המנעול החלוד שבתוכו נעצתי את המפתח התאים למצבו של שאר
הבית, אז אני לא יודעת למה הייתי המומה כל כך כשהמפתח לא הסתובב.

נענעתי את הידית קדימה ואחורה כמה פעמים. היה נדמה לי שהמנעול
רוצה להסתובב, אבל זקוק לשכנוע מסוים. אז הפעלתי עליו קצת משקל
ו…הוא זז. אה, הוא זז לגמרי.
קראק!
עצמתי עיניים. בבקשה, בבקשה, אל תיתן לו להיות שבור.
אבל מובן שהוא היה שבור.
שיט.
שיט.
פאקינג שיייט!!!
מה לעזאזל הייתי אמורה לעשות עכשיו?
הסתכלתי על הבית. אולי החלונות בקומה הראשונה לא היו נעולים? או
שאוכל לנתק את לוח העץ שכיסה את מה שהנחתי שהוא חלון שבור. בעשר
הדקות הבאות הקפתי את המבנה ובדקתי כל חלון שיכולתי להגיע אליו.
מיותר לציין שהמזל היחיד שהיה לי היום היה מזל חרא, אז אף אחד מהם לא
היה פתוח. חזרתי למכונית והדלקתי את האורות הגבוהים כדי לסרוק את
שאר הבית. החלון השלישי משמאל בקומה השנייה נראה כאילו הוא פתוח
בכמה סנטימטרים. שקלתי להזיז את המכונית למדשאה כדי שאוכל לעמוד
על הגג, אבל נראה לי שעדיין לא אצליח להגיע. אולי כדאי שאתקשר
למנעולן? אם כי בפעם האחרונה שעשיתי את זה, לקח לבחור יותר משלוש
שעות להגיע, וזה היה בניו־יורק השוקקת, לא בעיירה הקטנה הזאת. ממש
רציתי ללכת לישון.
הצצתי בבית של חוטב העצים ונשכתי את השפה. הוא לא היה הכי
ידידותי, אבל הייתי צריכה רק סולם. תחושת הבטן שלי אמרה לי שזה
הפתרון הקל ביותר, ומאחר שתחושת הבטן שלי הכניסה אותי לבלגן הזה,
הנחתי שהתפקיד שלה הוא להוציא אותי ממנו. אז בלעתי את מעט הגאווה
שנשארה לי, השתרכתי בחזרה לבית השכן ונשמתי עמוק לפני שדפקתי.
הענק פתח שוב, ובאופן לא מפתיע, לא טרח להגיד שלום.

“היי שוב!” צייצתי בהתלהבות מוגזמת מעט. “אפשר להטריד אותך
ולבקש סולם?”
המצח שלו התקמט. “בשביל מה?”
הצבעתי על הבית השכן. “נראה שנכנסתי לפלונטר קטן. המפתח נשבר
בתוך המנעול.” הרמתי את ההוכחה השבורה לשניים ממחזיק המפתחות
שלי. “אתה רואה? ויש לי רק אחד. אף אחד מהחלונות בקומה הראשונה
לא פתוח, אבל נראה שיש אחד פתוח בקומה השנייה. אם יש לך סולם, אני
בטוחה שלא ייקח לי יותר מחמש דקות להחזיר אותו.”
הבחור בהה בי במשך עשר שניות רצופות. ואז הוא חלף על פניי בלי
לומר מילה. לא היה לי מושג אם זה אומר שאני אמורה לעקוב אחריו, אבל
זה מה שעשיתי. הוא הקיש קוד על הקיר בצד החניה שלו, הדלת התחילה
להתרומם והוא נכנס פנימה והרים סולם.
“מקדימה או מאחורה?” הוא נהם.
“אה… מקדימה.”
הוא הניף את הסולם על כתפו וצעד על פני המדשאה לעבר הבית שלי.
הלכתי אחריו. “אתה לא צריך לסחוב אותו. אני יכולה לעשות את זה.”
הגבר השתקן העיף בי מבט והמשיך ללכת.
“או…קיי. אני מניחה שאתה תסחוב אותו,” מלמלתי.
כשהגענו, הוא בחן את חזית הבית. כשהבחין בחלון הפתוח, הוא השעין
את הסולם על לוחות העץ של הקיר והתחיל לטפס.
מתברר שהוא גם עושה את זה בשבילי…
צפיתי מלמטה, מתפעלת בשקט ממראה הג’ינס שנצמד לישבן משובח.
אולי הייתי בהזיות אחרי הנסיעה הארוכה, אבל לא יכולתי שלא לחשוב
שמטבע היה מקפץ מהדבר המוצק הזה, ופתאום התעורר בי חשק לאפרסק
עסיסי ובשל.
ניערתי את המחשבות המגוחכות מראשי כשמר אפרסק פתח את
החלון בקומה השנייה וטיפס פנימה. כעבור שתי דקות, הוא פתח את

הדלת הקדמית.
התנשפתי בהקלה. “תודה רבה לך.”
הגבר התמיר שילב את ידיו על החזה בזמן שעמד בפתח הדלת — כנראה
התנוחה המועדפת עליו — והסתכל עליי מלמעלה. “איך אני יכול לדעת
שבאמת מותר לך לגור כאן?” הוא שאל.
“טוב, הבית בבעלותי, אז —”
הוא צמצם את עיניו. “מתי קנית אותו? לא ראיתי שום שלט למכירה.”
“לא קניתי אותו. ירשתי אותו. לפני חמש־עשרה שנה, כשאבא שלי
מת.”
“אז מי הייתה האישה הזקנה שגרה כאן?”
“היא הייתה דיירת. אימא שלי השכירה לה את הבית אחרי שאבא שלי
מת. הייתי אז בת שלוש־עשרה.”
“מה קרה לה?”
“לגברת וולמן? היא עברה לדיור מוגן בחודש שעבר. נהיה לה קשה מדי
לגור לבד ולטפל בבית.”
“אפשר להגיד.” הוא הסתכל מעבר לכתפו. “מתי ראית את המקום הזה
בפעם האחרונה?”
“אף פעם. זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת בלורל לייק.”
חוטב העצים הציץ שוב מעבר לכתפו וחזר להביט בי. “מי הקבלן שלך?”
הזעפתי פנים. “קבלן? אף אחד. הנחתי שאני אשפץ את המקום בעצמי
בזמן שאהיה כאן.”
השפה שלו התעקלה. “זה יהיה מעניין.”
אומנם השמדתי את תיבת הדואר שלו, ואומנם הוא סחב סולם וטיפס
לתוך הבית שלי כדי שאוכל להיכנס, אבל לא התכוונתי לתת למניאק
הסקסי הזה ללעוג לי. שמתי ידיים על המותניים וצמצמתי עיניים. “מה כל
כך מעניין בזה שאני אעבוד על הבית בעצמי?”
החיוך המשועשע שלו העמיק. “הוא צריך קצת יותר מצבע וכריות

נוי חדשות.”
עכשיו הוא התחיל לעצבן אותי. “לידיעתך, אני מאוד טכנית. יש לי
תואר בהנדסה.” השמטתי את העובדה שמדובר בהנדסה פרמצבטית.
“מה שתגידי.”
“מה דעתך שאני אגיד לך תודה על הסיוע הערב ואתה תיתן לי להיכנס
לבית שלי?”
המניאק סובב את גופו כדי לפנות לי מקום לעבור, אבל לא באמת יצא
מפתח הדלת. גייסתי את כל הביטחון העצמי שהצלחתי למצוא, זקפתי את
הגב, הרמתי את הסנטר וניסיתי להתעלם מהעקצוצים בגופי כשנאלצתי
להידחק על פניו לתוך הבית.
חוטב העצים הדליק את האורות. כבר החלטתי שלא משנה איך הבית
נראה מבפנים, אני לא אתן לאיש הזה את הסיפוק בלראות אותי מגיבה.
אבל כל התעוזה שבעולם לא יכלה להסוות את מה שהכה בי כשראיתי את
המקום. התנשמתי בקול רם.
אלוהים.
אדירים.
מצמצתי כמה פעמים בתקווה שאני מדמיינת דברים. אולי זה חלום רע?
זה היה יום ארוך והייתי עייפה, אז אולי נכנסתי לבית הקטן והחמוד שנצנץ
מבפנים וחטפתי תנומה… אבל לא, לא חלמתי. ערמות עיתונים מהרצפה
ועד התקרה תפסו חצי מהמטבח. והמטבח לא היה קטן. הערמות היו בעומק
של שש שורות, ונפרשו לאורך כחמישה מטרים ובגובה של כמעט שני
מטרים וחצי. הייתי כל כך המומה מהאוסף המטריד הזה, שלקח לי רגע
להבחין בחצי האחר של המטבח. דלתות ארונות — שנצבעו בגוון ירקרק —
היו תלויות מהצירים. בחיפוי הקרמיקה היו חסרים חצי מהאריחים ובכיור
לא היה הברז. וזה היה רק מה שקלטתי במבט ראשון.
הפה שלי נשאר פעור. קצת ריענון? זה מה שסוכנת הנדל”ן אמרה.
פתח מקושת הוביל לסלון. עשיתי את הטעות והצצתי דרכו, והבית

התחיל להסתחרר מעט. הסלון נראה גרוע באותה מידה, אם לא גרוע יותר
מהמטבח. לא היו תקרה או קירות! שום לוח גבס ארור! רק קורות העץ
של השלד עם חוטי חשמל תלויים בכל מקום. גרוע מכך, דברים נערמו
לגובה גם בחלק הזה של הבית. בהתחלה חשבתי שאלה עוד עיתונים, אבל
כשרכנתי להתבונן מקרוב, הבנתי שטעיתי.
“אלה קלטות וידאו?”
כנראה לא ציפיתי שמישהו באמת יענה. במצבי ההמום שכחתי לגמרי
מחוטב העצים, אז קפצתי כשקולו רעם.
“כן.”
מילה אחת. הברה דפוקה אחת. ובכל זאת שמעתי את השעשוע. זה
הספיק לי. כל היום הזה הגיע לנקודת רתיחה. והמכסה עמד לעוף מהסיר
בזמן שצעדתי לעבר השכן המניאק שלי.
נעצרתי במרחק סנטימטרים ממנו ונעצתי את האצבע בחזה שלו. “אתה
חושב שזה מצחיק? כן?” עצבן אותי לגלות שלמרות הזעם, שמתי לב כמה
החזה המדובר קשה מתחת לאצבע שלי. הדבר המעצבן הזה היה כמו קיר
לבנים. אבל לא. פשוט לא. הכרחתי את עצמי להתעלם מזה ולהמשיך.
“נהגתי חמש־עשרה שעות בפקקים בזמן שהטלפון מזמזם לי באוזן כמו
יתוש עקשן, היה לי פנצ’ר, המיזוג ברכב השכור שלי התקלקל, פגעתי
בתיבת הדואר המטומטמת שלך ואז המפתח נשבר בדלת. הייתי צריכה
להיגרר לשכן הזעפן כדי לשאול סולם רק כדי שאני אוכל להיכנס. וכשאני
סוף־סוף בפנים, מתברר שהבית הוא חורבה שגרה בה מישהי עם בעיית
אגרנות. וכאילו כל זה לא מספיק, כאילו זה לא יום מספיק מסריח כדי
להוציא את כל הרוח מהמפרשים, אז ההנאה שלך מהרגע הזה פשוט הביאה
אותי לקצה.” משכתי את האצבע שלי מעץ האלון האנושי ונעצתי אותה
בחזרה עם כל מילה מודגשת.
“אני.”
נעיצה.

“סיימתי.”
נעיצה.
“אתה.”
נעיצה.
“מעצבן.”
לפחות הצלחתי למחוק את החיוך המלגלג מפניו של הבחור. אבל
הוא לא אמר מילה. הוא פשוט עמד שם ובהה בי. אחרי דקה ארוכה, הוא
דיבר סוף־סוף.
“את נשארת כאן הלילה?”
פערתי עיניים. “ברור שאני נשארת כאן!” צרחתי כמו מטורפת. “לאן
אני אלך בדיוק?”
הוא הביט בי במשך כמה רגעים, ואז הסתובב ויצא החוצה. חשבתי שזה
סוף העניין עד ששמעתי דלת מכונית נפתחת. עשר שניות לאחר מכן, חוטב
העצים הופיע שוב בפתח הדלת עם המזוודות שלי.
נותרתי ללא מילים בדיוק כמו שהייתי כשנכנסתי לבית. האיש הניח
את המזוודות במטבח ונעלם שוב. כעבור דקה הוא חזר, הפעם עם המזרן
המתנפח שארזתי וקופסה. הוא הוסיף אותם לערמת המזוודות שלי ונעלם
שוב. אחרי עוד שני סיבובים, הוא תפס את מבטי ונתן לי הנהון קצר. “שיהיה
לך לילה טוב.”
ואז הוא נעלם, סגר מאחוריו את הדלת והכול.
הנדתי בראשי וסקרתי את הבית. מה לעזאזל קרה ברבע השעה
האחרונה?