ֶ “ג’ולייט, אני חושבת שאנחנו צריכות לעבור שוב על הכללים.” אמרה ש ּלבי,
החברה הכי טובה שלי, ושיחקה בעצבנות באצבעותיה. רציתי להזכיר לה
שאנחנו לובשות שמלות ערב מהממות ועומדות מאחורי הקלעים באולם
תיאטרון ענק מלא בכמה מהאנשים הכי מפורסמים בעולם. חלמנו על רגע
כזה כשהיא הייתה חולה. רציתי שהיא תחיה אותו איתי עכשיו.
אבל ידעתי למה היא לא יכולה, לכן הנהנתי. “תגידי לי שוב.”
“כשהמצלמות עובדות, שימי לב שאת לא עושה שום דבר שימשוך
אלייך תשומת לב, אחרת יזרקו אותך החוצה, ואימא של אלן תשנא
אותי לעד.”
לחצתי על ידה. גם כששלבי עברה את החלקים הכי קשים בהתמודדות
עם לוקמיה, היא הייתה תמיד כל כך שלווה ורגועה. שנה אחרי שהיא הוכרזה
באופן רשמי כמחלימה, היא פגשה את אלן סטנדיש, ושניהם התאהבו מהר
וחזק. לא הייתי מופתעת בכלל כשהוא הציע לה נישואים לפני שבועיים,
למרות שהם יצאו בסך הכול שלושה חודשים.
לאלן הייתה, מתברר, אימא אידיוטית (שהייתי צריכה לקרוא לה בשמה
האמיתי, הרמוני, ולא “המשרתת הכי מרושעת של השטן”, כמו שרציתי),
והיא לא אהבה את שלבי וגם לא את האירוסים. היא הכריזה שהכול קרה
“מהר מדי”.
היא אפילו הרחיקה לכת והציעה לאלן חופשה בהוואי ומכונית ספורט

חדשה אם הוא יסיים את היחסים.
וזה גרם לשלבי לעשות שמיניות באוויר בניסיון להרשים את הרמוני.
באמת לא הבנתי את זה. אלן אמר לשלבי שהדעה של אימא שלו לא משנה,
שהוא אוהב אותה ובוחר בה בלי להתחשב במה שאימו חושבת. וזה גרם
לי לאהוב ולכבד אותו אפילו יותר, אבל שלבי כנראה לא האמינה לו. היא
הייתה נחושה לזכות באהבה של הרמוני.
הרמוני ניהלה חברה בשם “מילוי מקומות לאומי” שסיפקה מתנדבים
שמוכנים להתלבש בהתאם ולהשתתף בטקסי הפרסים הכי גדולים
בהוליווד כדי למלא את המקומות הריקים. המפיקים לא רצו שיהיו כיסאות
ריקים במהלך השידור, כי זה יוצר את הרושם שהטקס שלהם משעמם
)מה שנכון(, וגם שלידוענים לא היה אכפת )גם נכון(. אנשים בקהל היו
קמים ללכת לשירותים, מבלים בבר, מקבלים או מציגים את הפרסים. אלן
סיפר לנו שלפעמים המועמדים שלא זכו היו עוזבים אחרי חלוקת הפרס
בקטגוריה שלהם )לכן שמרו את הפרסים הכי גדולים לסוף(. אבל אף אחד
לא רצה שהצופים בבית יראו שהכוכבים הגדולים עזבו, לכן השתמשו
בממלאי מקום.
שני מתנדבים ואחד מאנשי הצוות של הרמוני ביטלו את השתתפותם
הבוקר והשאירו את הרמוני במבוכה גדולה )שהגיעה לה(. היא ביקשה
שאלן יעזור לה. שלבי שמעה את השיחה שלהם ונידבה את שתינו למקומות
הפנויים. היא עשתה את זה כדי להיות נחמדה ולהתחנף. אישית, התרשמתי
מאוד מהמהלך המבריק, כי הרמוני לא יכלה לסרב בלי להיראות כעוזרת הכי
מרושעת של השטן. או הכי קטנונית.
אני הייתי מעדיפה לייבש את האימא הסנובית של אלן, אבל שלבי
הייתה אדם הרבה יותר טוב ממני, ולא חלקה איתי את הבוז שרחשתי
לאנשים כמו הרמוני.
לכן מיהרנו ושכרנו שתי שמלות שחורות לא מיוחדות )כלל נוסף, לא
יכולנו להיות נוצצות מדי בשביל לא לגזול תשומת לב מהכוכבים(. הצבע

הזה היה נפלא על שלבי, עם השיער הבלונדיני הרך, העיניים הכחולות
והשפתיים האדומות שנראו מושלמות על רקע השמלה. אני, לעומת
זאת, הרגשתי קצת כמו בתחפושת של מורטישה אדמס כשחיכינו מאחורי
הקלעים בזמן שאלן אמר לכל ממלאי המקומות לאן ללכת.
היינו כאן משעת בוקר מוקדמת. עמדנו בשמלות שלנו וחיכינו. טקס
הפרסים כבר התקיים רשמית במשך שעה וחצי, אבל מאחר ששלבי ואני
היינו הכי פחות מנוסות, אלן שמר אותנו מאחורי הקלעים. והמשמעות
הייתה לחכות עוד. הנחתי בתמימותי שלהיות ממלאת מקום אומר לשבת
הרבה יותר מאשר לעמוד.
אבל אלן אמר שהוא צריך אותנו, לכן הדרך של שלבי להתכונן הייתה
לעבור שוב על החוקים הנוקשים שכבר שמעתי ארבע פעמים היום.
“אוקיי,” שלבי אמרה. “החוק הבא? אל תדברי אלא אם כן מדברים
אלייך. את לא יכולה להתחיל שיחה עם אף אחד, לא משנה מי זה.”
“נכון! אחרת יערפו את ראשינו!” השתתקתי רגע לפני שהמשכתי.
“אבל מה אם אני מעריצה גדולה ואני מרגישה צורך לשתף את זה איתם?”
ַ היא לא נראתה שבעת רצון מהבדיחה שלי. “אל. את אמורה רק להיראות
ולא להישמע.”
הנהנתי בחזרה וקיוויתי שהבעת הפנים שלי מספיק רצינית.
“כשאת מתקדמת בשורה כדי להגיע למקום שלך, תקפידי שהפנים
שלך יהיו מופנות לאנשים שיושבים בשורה.”
לא יכולתי להתאפק, למרות שהייתי צריכה. “אז את אומרת שאני לא
אמורה לשים את התחת שלי מול הפנים של כריס אוונס כשאני עוברת
אותו? זאת החמצה אדירה.”
המבט הקטלני שלה, כזה שרק לעיתים נדירות היה מופנה אליי,
הספיק כדי להשתיק אותי ולא לשאול אם אני יכולה ליצור קשר עין עם
מישהו בסביבתי, או שגם זה אסור. ראיתי שאני עומדת להיות בדרגה
הנמוכה ביותר.

“והכי חשוב, החוק מספר אחת שגובר על כל החוקים — כשהאורות
נדלקים, כל ממלאי המקומות אמורים להיות או בכיסא שלהם או מאחורי
הקלעים.”
“זה כמו משחק הכיסאות המוזיקליים הכי גרוע ומטופש בעולם.”
“אני רצינית. אם את תהיי שם במעברים או מול הבמה ברגע שמתחילים
שוב בשידור, הרמוני תהרוג את כולנו.”
“מעניין מי תשחק אותי בסרט הדוקומנטרי על זה בנטפליקס.”
“ג’ולייט!” שלבי מחתה. “בבקשה!”
לקחתי את שתי ידיה בידיי. זה נשמע לי כל כך מגוחך שהרמוני לא
העריצה את שלבי, עד שהייתי חייבת לצחוק על כל המצב הזה. אבל
הגיע הזמן שאהיה רצינית כדי לגרום לחברה שלי להרגיש טוב יותר. “אני
מבטיחה להתנהג יפה ולהיות דוגמה ומופת לכל ממלאי המקומות בארץ
הנפלאה שלנו, אבל אני מקווה שאת יודעת שאת לא חייבת להתחנף לאישה
המשוגעת הזאת. את מתחתנת עם אלן, לא עם הרמוני.”
היא משכה בכתף וראיתי דמעות נוצצות בעיניה, וזה גרם לי לרצות
לרדוף אחרי הרמוני ולתת לה אגרוף בפרצוף המטופש שלה. “אני רוצה
שכולם יסתדרו, ואולי אם אני אצליח להראות לה שאני…”
כשהיא השתתקה, מילאתי את החסר עבורה. “שאת מה? מדהימה?
שורדת? אחד האנשים הכי טובים שאני מכירה?”
“שאולי אם היא תוכל להכיר אותי באמת, הדברים יוכלו להשתפר.”
הרגשתי שזה מקרה אבוד, אבל זה לא היה זמן טוב כדי להגיד זאת
לשלבי. האופטימיות חסרת התקנה שלה עזרה לה לצאת מהסרטן, ומי אני
שאתווכח עם ההצלחה הזאת?
שלבי הסתובבה כדי להביט באחד המסכים והבטן שלי קרקרה. בתגובה
לבטן הרעבה שלי, הופיע פתאום מלצר עם מגש שעליו כריכונים קטנים.
הושטתי יד כשהוא התקרב, והוא האט מעט כדי לתת לי לקחת אחד.
אבל מישהו סטר על היד שלי ברגע שנגעתי בקיסם. הצלחתי לאחוז את

הפרס שלי והסתכלתי בכעס על האישה שבהתה בי.
אם זאת הייתה האימא הזאת של אלן, דברים רעים מאוד היו קורים,
כלומר היה צורך בשקיות של גופות. כשהמלצר הרגיש בזה, הוא ברח.
“את חדשה כאן? ברור שכן, כי כל מי שהיה ביותר מאירוע אחד כזה
כממלא מקום, יודע שהאוכל מיועד רק למוזמנים. תזרקי את זה.” היא
מצמצה מולי ותקעה בי מבט שיפוטי שיש לפעמים לנשים, כשהן בוחנות
אותך רק על סמך ההופעה ומייד מבטלות אותך.
היא קלטה את השיער החום הכהה שלי ואת העור החיוור, והמבט שלה
השתהה על הצלקות שיש לי בחלק הימני של הצוואר. לרוב אני מפזרת
את השיער, כמו מגן מסוג כזה של תשומת לב, אבל שלבי שכנעה אותי
שהשמלה שלי דורשת תסרוקת אסופה, ושאיש לא ישים לב לצלקות שלי,
שדהו לגוון בהיר. ואיכשהו האמנתי לה וגם שכנעתי את עצמי שהן לא כל
כך בולטות.
“שמעת אותי? אמרתי לך לזרוק את זה!”
שנאתי שאנשים גרמו לי להיות מודעת לצלקות שלי, וזה ממש הרגיז
אותי. לכן אחרי שהסרתי את הקיסם, דחפתי את האוכל לפה והמשכתי
לשמור איתה על קשר עין בזמן שלעסתי. היו רק שני אנשים בחיים שלי
שיכלו להגיד לי מה לעשות, והיא לא הייתה אחת מהם.
היא השמיעה קול זועם בזמן שאכלתי את הכריכון הזעיר הגנוב שלי
)שלא היה מדהים בכלל אבל לא התכוונתי לספר לה(, והתרחקה כדי
להצטרף לקבוצת נשים, שם היא המשיכה להצביע עליי ולהניד בראש
לשלילה.
הייתי צריכה לקחת את כל המגש. הייתי רעבה לכולו, בלי שום ספק,
וכבונוס, זה היה מפוצץ את הראש של שומרת הכריכים.
הרמוני הייתה אז באמת כועסת.
אלן סימן לנו בידו. היה לו שיער חום בהיר והוא היה גבוה בדיוק כמוני,
מטר ושמונים. היו לו עיניים חומות כהות שתמיד חייכו. תהיתי בפעם

המיליון אם הייתה החלפת תינוקות בבית החולים כשהוא נולד, כי לא היה
לי שום מושג איך יכול להיות שיש לו קשר דם לאימא שלו. היו לו אוזניות
והוא החזיק לוח כתיבה. “אוקיי, שלבי? את בשורה חמש־עשרה, מושב ג’יי.
את תצטרכי לטפס על כמה אנשים. אל תברחי לי עם איזה כוכב קולנוע
בזמן שאת שם.”
“אני אנסה,” היא אמרה בצחוק ונישקה אותו בזריזות לפני שיצאה
להצטרף לקהל.
“וג’ולייט?”
“אני מתייצבת למשימה הרשמית הראשונה שלי,” אמרתי לו והצדעתי.
הוא חייך בחזרה. “את תהיי בשורה השנייה במושב בי. זה מושב מכובד
מאוד, רק שתדעי.”
“תודה!” אמרתי לו. יריתי מבט כועס אחרון בממלאת המקומות
היודעת־כול לפני שפניתי לעבר האולם. אנשים זוהרים בלבוש רשמי דיברו
סביבי. חלקם ישבו ואחרים עמדו. חלפתי על פני המון נשיקות באוויר
ולחיצות יד כשעשיתי את דרכי בזהירות דרך הקהל. זיהיתי כמה שחקנים
ושחקניות אבל זכרתי שאסור לי לעצור ולבהות בהם בפה פעור.
מושבים איי ובי בשורה השנייה היו ריקים. התיישבתי בכיסא בי ותהיתי
מי ישב כאן לפניי. שלבי הזכירה שהמועמדים לפרסים ובני הזוג שלהם
ישבו בצידי השורות הראשונות, לכן זה כנראה מישהו מפורסם מאוד.
לשמאלי ישבה אישה שכמעט דחפתי את המרפק שלה כשהסרתי את
התג שלי. התג היה מחובר לשמלה שלי ועליו נכתב, “אני ממלאת את
המושב הזה באופן זמני לצורכי הצילומים”. לא רציתי להפר חוק נוסף —
הייתי צריכה להסיר אותו כך שלא יראו אותו בשידור. הכנסתי אותו לתיק
הערב הקטן שלי, שבו היו הטלפון, המפתחות וחטיף סניקרס לשעת חירום.
חטיף ששקלתי ברצינות לאכול, כי עדיין הייתי רעבה ועצבנית.
מאחר שהפיתוי להביט בכל מי שסביבי היה גדול, החלטתי פשוט
להסתכל קדימה. כאילו יש לי כיסויים לעיניים שמגבילים את שדה הראייה.

חשבתי שזה הכי בטוח, בהתחשב בכך שהייתי אישה שחיה על רכילות של
ידוענים. היו לי מנויים לשלושה צהובונים שונים. לשמחתי, שלבי חלקה
את האובססיה הזאת איתי, ובזמן שהיא עברה טיפולים כימותרפיים, בילינו
המון שעות בקריאת צהובונים. חתמתי על הסכם מאוד רציני ועב כרס
לאירוע הזה, ומאחר שהייתי ענייה, אסור היה לי לדרדר עוד יותר את המצב
שלי עם תביעה של הרמוני נגדי.
גבר התיישב לידי במושב איי. שמתי לב לכך שהוא גבוה, כי הוא היה
צריך לסובב את הרגליים שלו לכיוון המעבר כי המקום לא הספיק לו.
הידיים שלו היו גדולות והוא ענד שעון יקר שאיכשהו נראה לי קצת מוכר.
“את במושב הלא נכון.” הקול שלו היה עמוק, ושוב, מוכר. כמעט
התפתיתי להביט בו, אבל נלחמתי בדחף. גם לא הייתי בטוחה אם הוא
מדבר אליי או למישהו אחר. למיטב ידיעתי, הוא יכול היה גם לדבר בטלפון.
המשכתי להסתכל קדימה על הבמה כשהאורות נדלקו שוב וכולם מיהרו
לחזור למקומות.
“האבטחה איומה במקום הזה,” הוא מלמל כשהוא זז בכיסא שלו. “זה
אחד המקומות הבודדים שבהם הייתי אמור להיות בטוח מפני מטרידים.”
רגע. הוא חשב שאני מטרידה אותו? כשאני יושבת פה ולא מתקשרת
איתו בכלל ועוקבת בתשומת לב אחרי החוקים המטופשים של הרמוני?
שוב, אולי קפצתי למסקנות. אולי הוא דיבר עם מישהו אחר. אולי
אפילו עם עצמו. בקול רם, כך שיכולתי לשמוע אותו.
הם הציגו איזה פרס על הבמה, אבל לא יכולתי לשמוע כי הגבר הגבוה
בחליפה השחורה שישב לידי המשיך למלמל לעצמו מתחת לאף.
הוכרז על זוכה, ושחקנית זעירה שזיהיתי מתוכנית טלוויזיה שנהגתי
לראות, עלתה לבמה כדי לקבל את הפרס. הדבר האחרון שקראתי עליה היה
שהיא נדבקת לאיזה במאי כדי לקדם את הקריירה שלה.
הא, נראה שזה עבד בשבילה לא רע בכלל.
היא התחילה להודות בדמעות לרשימה ארוכה של אנשים שעזרו לה

לזכות בפרס. המסקרה שלה הייתה בעלת חוזק תעשייתי ממש. הייתי
מוקסמת מכך שהדמעות זלגו על לחייה בלי למרוח את האיפור. אם אני
הייתי על הבמה במקומה, הייתי נראית כמו דביבון שיכור ענקי.
“את באמת מתכוונת לשבת שם ולהתעלם ממני?” הגבר שאל אותי.
“אני מנסה בכל הכוח,” עניתי לבסוף, בעיקר כי השחקנית הזאת
המשיכה עוד ועוד, ולמרות העובדה שכבר השמיעו את המוזיקה שאמורה
להוריד אותה מהבמה, היא הייתה באמצע התודות לכל מי שהיא הכירה אי
פעם, כולל המורה להתעמלות מכיתה ח’, ואני לא צוחקת. “אז בבקשה,
תהיה בשקט.”
“את עכשיו…” הקול שלו השתתק באי־אמון. “אני לא מאמין
שאמרת לי להיות בשקט. גנבת את המושב של הדייט שלי ואני זה שצריך
להיות בשקט?”
הגעתי לקצה הסבלנות שלי לדושבגים. המצלמות עדיין היו מכוונות
לבמה, שם המנחים משכו כעת בזרועה של השחקנית כדי לגרום לה לרדת,
לכן חשבתי שאני יכולה להסתכן. הסתובבתי כדי לתקוע בו מבט כועס.
והלסת שלי נשמטה.
זה היה הוא. הגבר ששיחק את פליקס מוריסון.
ומאליק שדופייר.
הוא היה השחקן נואה דאגלס, הכוכב בסדרת הטלוויזיה של נעוריי, והוא
כיכב לאחרונה כגיבור הנבל בסדרת פנטזיה של מיליארד דולר על פיות.
הוא היה מועמד הערב על התפקיד האחרון שלו כבעל ואב צעיר שאשתו
גוססת מסרטן בסרט שיצא באופן בלעדי באינסטה־פליקס. הסרט היה
ממש טוב, אבל לעזאזל, לא הצלחתי לזכור את שם הדמות שהוא משחק.
טובי? צ’רלי? פיליפ?
בהיתי בו בצורה די מטרידה, לכן יכול להיות שהוא צדק קודם. הלב שלי
פעם מהר כל כך, עד שפחדתי שהוא עלול להשתחרר מכל כלי הדם שניסו
עכשיו לשמור אותו במקום.

“אתה… אתה…” המוח שלי כבה לגמרי. ברור שכשהייתי בת שתים־
עשרה חלמתי בהקיץ יותר מפעם אחת מה אני אגיד לנואה דאגלס כשניפגש.
איך אני אגנוב את ליבו בזכות השנינות והקסם הטבעי שלי.
זה לא קרה. הייתי ממש אבודה ולא יכולתי אפילו לסיים את
המשפט שהתחלתי.
וגם כי הוא היה מושך באופן… חייתי, אלוהי. מגוחך ממש. הוא לא היה
נאה מאוד במובן הפשוט של המילה. האף שלו היה קצת יותר מדי גדול,
השפתיים טיפה מלאות מדי. זה לא היה אמור לעבוד, אבל מסיבה כלשהי,
כל האיברים השתלבו בדרך שהקשתה עליי להסיט את המבט ממנו. היה
לו שיער חום כהה כמו שלי, כמעט שחור, והעיניים העוצמתיות בצבע חום
בהיר גרמו לבטן שלי להתהפך שוב ושוב.
מה הייתי אמורה לומר לגבר ששיחק את פליקס? ואת מאליק? ואת
הבחור האחר שאת השם שלו לא יכולתי לזכור?
“מה שאת לא עושה,” הוא אמר בקול עמוק ומוכר לי כל כך, עד
שהרגשתי מטופשת על שלא זיהיתי אותו קודם, “שלא תקראי לי פליקס.
או מאליק שדופייר.”
אלוהים, נואה דאגלס היה גם קורא מחשבות. זה היה גרוע. גרוע מאוד.
ניסיתי לגרש כל מחשבה לא טהורה עליו שעברה עכשיו במוחי.
וברגע הבא הכעס שלי חזר. רק כי הייתי אישה ובגיל מסוים, לא היה
אמור להסגיר אוטומטית שאני מכירה אותו, לא? העובדה שבאמת הכרתי
הייתה לא קשורה. הוא לא היה אמור להיות כל כך מלא בעצמו כדי להניח
את זה. יכולתי להיות כמו, למשל… אימא שלי. היא אהבה את התיאטרון
אבל לא ראתה טלוויזיה או סרטים כי הם היו “פחותים” בעיניה. היא לא
הייתה יודעת מי זה נואה דאגלס.
אז למה הוא כל כך בטוח שאני יודעת?
“למה אתה חושב שהייתי קוראת לך בשמות האלה?” שאלתי.
הוא הסתכל עליי במין עייפות שגובלת בבוז. “כי ככה אנשים תמיד

קוראים לי. אבל יש לי שם אמיתי. תשתמשי בו.”
השד הקטן והמרושע שבתוכי, זה שעדיין כעס על הרמוני שהלחיצה
את שלבי ועל האישה שניסתה למנוע ממני לאכול ובהתה בצלקות שלי,
השתחרר ונכנס לטירוף בגלל האגו הגדול מאוד של נואה.
ואמרתי את השקר הכי גדול שאמרתי בחיי.
“אני מצטערת, אני לא יכולה לעשות את זה, כי אני אפילו לא יודעת
מי אתה.”