ליב

“תסגרו את הווילון,” אני רוטנת כשאור היום חודר מבעד לעפעפיי, “ושמישהי
תכבה את השעון המעורר הזה.”
לעזאזל, מי מגדיר ציוצי ציפורים כהתראה? ומה הדבר הזה שדוקר לי
את הפנים? עשבים?
אני מתהפכת לצד השני, אל הכרית המלטפת והחמימה, אבל הפרצוף
שלי נמרח על משהו קר ורטוב. כאב חד נורה בכתפי כשאני שולחת את
היד כדי למשש את המזרן, והאצבעות שלי מחליקות לתוך עיסה דביקה
וסמיכה. בוץ?
וואט דה פאק?
אני ממצמצת, וקרני שמש דקות מפלחות את הערפל. העשבים הדוקרים
והבוץ הדביק כמו קורעים את עור פניי כשאני מנסה להרים את הראש.
ענפים ענקיים וצפופים סוגרים עליי מכל עבר ומסתירים את השמיים.
“מה?”
רשרוש קל מקפיץ לי את הלב והמבט שלי טס אל החיה הפרוותית
הקטנה שנמלטת במהירות אל בין השיחים.
איפה אני?
הגב שלי זועק בהתנגדות נוקשה עם הניסיון להתיישר. הכאב חד כל

כך, שאני מוותרת וזוחלת על ארבע. האצבעות שלי שוקעות באדמה הלחה,
והקור שעולה ממנה חודר ישירות לעצמות.
“סאן?” הקול שלי חלש, צרוד, מוזר. גם האוויר שונה. נקי עד כדי
צריבה. כאילו יש בו חמצן מסוג אחר מזה שאני מכירה, טהור יותר.
“סטורם? מיאקו?” אני נעזרת בגזע עץ ומנסה להתרומם. כל תנועה
דורשת מאמץ אדיר, וברגע שאני מצליחה לעמוד על הרגליים, סחרחורת
מטורפת תוקפת אותי.
“בנות, אני צריכה עזרה.”
אני מניחה יד על המצח ומעסה אותו. הפנים שלי קפואות יותר
מהאצבעות המלוכלכות.
“בנות?”
התשובה היחידה שאני מקבלת היא זמזום מהדהד וקודח באוזניים,
כמעט צורם. רחפן?
אני מרימה את הראש אל הגוש הענק והרוחש שתלוי על ענף עבה,
והשערות על עורפי סומרות. זו כוורת דבורים פראית, והיא מתנדנדת מעליי.
ממש. מעל. הפרצוף. שלי.
אני מתרחקת באיטיות, עיניי קופצות ממקום למקום.
עצים…
עצים…
עצים…
הם ניצבים מכל עבר, כמו חיילים לפני התקפה שממתינים בשקט
לפקודה.
אני לבד בתוך… יער? העיניים שלי מחפשות נואשות את המבנה המוכר
של הווילה של סאן, את הבריכה, את שבילי הבטון — אבל כל מה שיש סביבי
זה ירוק, חום וצללים.
אני מעבירה יד על גופי, מנערת עלים וטחב שנדבקו לבגדים שלי.
חליפת הרכיבה שסאן תפרה עבורי ספוגה מטל הבוקר.

הטלפון שלי… איפה הוא?
אצבעותיי מגששות בבהילות בכיס הפנימי של הז’קט עד שהן ננעלות
על המכשיר. נשיפה מלאת הקלה נמלטת מבין שפתיי כשהצג נדלק ותמונת
סלפי של ארבעתנו מחייכות מופיעה מולי.
“שיט, אין קליטה.”
אני מרימה את המכשיר, מזיזה אותו מצד לצד בתקווה לראות קו אחד,
נקודה אחת, משהו. אבל כלום. אפילו לא שעה או תאריך, רק תמונה אחת
של כולנו וארבעים וארבעה אחוז סוללה.
ארבע?
פיוריר…
“סטורם?!” הד הצעקה שלי מפלח את הדממה ולהקת ציפורים נמלטת
בבת אחת מתוך הסבך. “מיאקו?! סאאאן?!” הגרון שלי צורב כאילו בלעתי
שבבי זכוכית, אבל המענה היחיד שאני מקבלת הוא קולי המיואש שהולך
ונמוג בין העצים העצומים.
“ארבעה משתתפים. ארבע חזרות על משפט אחד. ארבעה מרכיבים…”
“לא,” הדופק שלי מאיץ עד שהוא קודח ברקות. “לא, לא, לא. בבקשה שזה
לא עבד.”
“סאן? מיאקו?” דמעות מטשטשות את שדה הראייה שלי והאדמה
שוקעת מעט תחת מגפיי כשאני כושלת קדימה. “סטורם? איפה אתן?!”
כלום.
“אחד בהקשר של חתונה, השני על חפץ עתיק, השלישי הוא פריט שעובר
בירושה, והרביעי…”
אלוהים אדירים, מה עשינו?

“רגע, ליב, אל תאבדי את זה עכשיו. בטח יש הסבר פשוט.”
הבנות כנראה חיכו שאירדם, חטפו אותי מהמיטה וזרקו אותי באיזה יער
לא רחוק ממיאמי. כן, הנה ההסבר. הן עוד מעט יגיעו לפה ויתגלגלו מצחוק.
סטורם בטח מצלמת את כל האירוע ברגעים אלה ממש, וסאן תפרסם אותו
בכל העמודים שלה ברשתות החברתיות.
הצעדים שלי לא יציבים כשאני מתקדמת בין העצים. מלבד ציוצי
הציפורים, צרצורי חרקים ורשרושי עלים ברוח, השקט ממשיך לאיים.
לבשר רעות.
“זה יהיה סרטון מטורף,” צחוק קצר והיסטרי פורץ ממני. “אלפי
שיתופים, מאות אלפי לייקים ותגובות, ובאז ענק שיימשך לפחות יומיים
לפני שייעלם.”
אני כמעט מחייכת, כמעט… מכריחה את עצמי להאמין בזה, כי
האלטרנטיבה היחידה שקיימת היא שאיבדתי סופית את השפיות.
או ש…
אני מטלטלת את הראש ומתנערת מהמחשבה, אבל הייאוש ממשיך
לאחוז בי כששום קו לא מופיע בצג הטלפון, שום התראה לא קופצת, ולאן
נעלמה השעה, לעזאזל?
הדחף להתקשר לאחת הבנות מדגדג לי את האצבעות, אבל הפחד
לגלות מה מחכה לי בצד השני של הקו משתק אותי.
איך הן עשו את זה? איך לא התעוררתי כשגררו אותי מהווילה ליער
הזה? סאן סיממה אותי? כמה זמן הן תכננו את המזימה הזאת? מיאקו
הסכימה לשתף איתן פעולה?
את יודעת שזה לא מה שקרה, ליב.
בטח שכן! כשאתפוס את הכלבות האלה, אחנוק אותן. ואז אחזור ליער
הזה כדי לקבור את הגופות שלהן.
“אאוץ’!” הראש שלי מוטח לאחור כשענף כבד מתנגש בפניי. אני
מעבירה את כף היד על הלחי הפצועה ורטיבות שורפת את עיניי למראה

הנוזל האדום על אצבעותיי הרועדות.
“טיפת דם יהודי…”
לא, לא! אני לא הולכת לכיוון הזה. אין מצב שהמשחק ההוא עבד. יש הסבר
הגיוני, והוא לא מה שעובר לי בראש כרגע.
“בנות,” אני מזיזה ענף אחר ענף, נאבקת בעלים שנתפסים בשיער שלי
בדרכי אל… אלוהים יודע לאן. “זה כבר לא מצחיק, צאו מהמחבוא!”
הן לא עונות. שום צחוק לא נשמע, שום עדשת מצלמה לא מבצבצת
מבין השיחים. אבל הן שם, מסתתרות. מיאקו בוודאי לא משועשעת כמו
האחרות, ועוד מעט תשכנע אותן לעצור את הבדיחה הגרועה הזו.
הן הרי יודעות שאני מתנגדת בתוקף לכל הטקסים הפולחניים האלה,
ובטח ארגנו את הכול כדי לשגע אותי. הלוח שסטורם מצאה, הקלף
שמיאקו הביאה, החלום שכל אחת חלמה פתאום על ויקינג… הן תזמנו את
המזימה ביניהן.
אני כמעט מחייכת. כמעט…
השרירים ברגליי בוערים מכאב, כפות ידיי נשרטות מכל ענף או גזע
עץ שאני נעזרת בהם, קוצים משיחים פראיים נתפסים בבד החליפה, ובלתי
אפשרי להתקדם צעד בלי שהשיער שלי ייתפס במשהו. אני מניחה את
הידיים על הברכיים ומתנשפת בכבדות. איך הגעתי לעלייה הזאת?
אני מעיפה עוד ענפים דקים מהשיער וקולעת אותו לצמה, מסתובבת
על עקביי ומחפשת את היציאה מהמקום המחורבן הזה!
איזה מסלול כדאי לי לקחת? בטח יש פה דרך ישרה יותר, סלולה,
בלי עליות וירידות מסוכנות, אבל אני לא מוצאת כזו. אפילו לא שביל צר
שמיועד להליכה. היער נראה אין־סופי, רדוף ורודף, כאילו דוחה כל נוכחות
של בני אנוש.
שמאלה או ימינה?

מימין, יש ירידה — חדה, לא נגמרת. נדמה שכל סלע, כל ענף וכל צמח
פרא על האדמה הזו נמצאים כאן במטרה לחסום לי את הדרך. משמאל,
העלייה נמשכת. אני יכולה לנסות לטפס ולהגיע דרכה לתצפית טובה
שממנה אולי אצליח לראות איך יוצאים מכאן, אבל אז אצטרך בכל זאת
לרדת בחזרה.
צעד אחר צעד, פסיעה אחר פסיעה, באיטיות ובזהירות, אני מתחילה
לרדת וכמעט מייד מחליקה. ושוב מחליקה. אם אצליח לשרוד את הירידה
המזדיינת הזאת בלי לשבור רגל, זה יהיה נס.
צעדיי נבלמים כשמשהו נמעך ומתפתל מתחת לסוליית המגף שלי.
התנגדות קטנה, ואז פקיעה רכה. אין לי מושג מה זה, אבל היצור עדיין
מפרפר שם.
בבקשה שזה לא יהיה חרק גדול ומפחיד.
אני מרימה את כף הרגל בנשימה עצורה, ומרה איומה עולה בגרוני
למראה הזחל העבה שמרוסק מתחתיי — נוזל צהבהב שקוף וצמיגי זולג
מגופו.
הרגתי אותו…
את חייבת לעוף מהיער הזה!
אני מגבירה את קצב ההליכה, מתקדמת מהר יותר, ונדמה שהיער הזה
הצביע עליי כפולשת שהוא חייב לחסל. הענפים מכים בזרועותיי, הקוצים
נתפסים לי בבגדים, ואני מועדת, מחליקה ונופלת על הברכיים. העור שלי
נשרט והבד נקרע. הכול מוחשי מדי, אמיתי מדי. זה לא סט צילום מאולתר
שהבנות בחרו ב —
המחשבות הסוערות נקטעות כשאור היום מתגבר והשמיים נחשפים
בבירור. אני ממהרת אל שורת העצים האחרונה ויוצאת מהיער. יציאה
פתאומית, לא הדרגתית, שמובילה ישירות אל…
הרים?
אגם ענק חוצץ בינם ובין שביל העפר הכבוש שעליו אני עומדת.

זאת ממש לא מיאמי.
אני מוציאה את האייפון מהכיס. הצג נדלק על ארבעתנו — מחייכות,
כוסות יין ביד, בטוחות שהעולם שייך לנו. אני נכנעת לדחף, מקישה את
המספר של סאן ומצמידה את הטלפון לאוזן.
כלום. שום דבר. אפילו לא הצליל הצורם שמבשר על מקום ללא קליטה.
מעבר לקו עומדת רק… תהום.
אני לופתת את המכשיר כאילו הוא חבל ההצלה האחרון שלי, לוחצת
שוב ושוב על כפתור הבית, אבל הוא בוגד בי ונשאר תקוע על השיחה
היוצאת לסאן.
“הטקס… הוא עבד?” הקול שלי הוא לא יותר מלחישה.
איפה אתן?
לעזאזל, הרגשתי שמשהו לא בסדר עם הלוח ההוא והזהרתי אותן
שאסור להתעסק עם הדברים האלה. למה הן לא הקשיבו לי?
“תחשבי, ליב.” אני שואפת עמוק והחמצן צח כל כך, שהוא מכאיב לי
בריאות. “אם הגעת לפה, את יכולה לחזור לשם.”
אבל איך?
לחזור על הלחש ההוא ארבע פעמים? חוץ מהמילה פיוריר, הכול נמחק
לי מהזיכרון.
החברות שלי עוד שם? בווילה? מול הלוח העתיק, היסטריות כמוני
ומנסות להחזיר אותי?
“בנות!” אני צועקת אל השמיים, “אני פה! תחזירו או —”
פרסות המכות במהירות באדמה הקשה קוטעות אותי.
זה הוא.
אני מסתובבת ומצירה את עיניי, יודעת במי מדובר עוד לפני שהוא
מופיע באופק, דוהר במהירות שיא על סוס לבן.
“אוקיי,” צחוק אופורי מתגלגל מהחזה שלי. “הכול בסדר, אני פשוט
חולמת.”

כן, הנה ההסבר השפוי ביותר. אני נמצאת במקום הקר והמוזר מהחלום.
והנה הוא, לארס האידיוט בגרסת הוויקינג ששועט לעברי על הסוס היפהפה
שלו.
כתפיי הדרוכות צונחות בהקלה.
רגע. אני אמורה לעמוד פה עירומה, לא מלוכלכת בדם ובבוץ. והוא?
בחלום הזה הראש שלו מוסט שוב ושוב לאחור, כמו אדם שנמלט על חייו.
הוא מכה ברגליו בגוף הסוס, פוקד עליו לדהור מהר יותר, ומפנה את
פניו קדימה.
המבטים שלנו נפגשים, ואפילו ממרחק אני יכולה לראות את העיניים
שלו נפערות. ואז משהו נחוש ורב עוצמה מבזיק בהן כשהוא חובט בסוס,
מטה את פלג גופו העליון הצידה בגמישות חייתית, ומושיט קדימה זרוע
עבה.
הוא לא מתכוון לתפוס אותי תוך כדי גאלופ מסחרר, נכון?
רוצי…
לא, הרי זה השלב בחלום שלארס מאט לפני שהוא עוצר מולי ויורד
מהסוס כדי לעשות איתי אהבה.
הוא לא עוצר.
ליב, רוצי!
רגליי מצייתות לפקודה ונעות לאחור לפני שאני מסתובבת ופורצת
בריצה. מכות הפרסות על האדמה נשמעות כמו מכונת ירייה ככל שהן
מתקרבות אליי.
מה לעשות? לקפוץ לאגם? לחזור ליער?
הלחיים שלי בוערות והריאות שורפות כשאני מגבירה את קצב הריצה.
הצל של הסוס עוקף אותי, גדול ומאיים. שתי רגליו הקדמיות מופיעות
לצידי, מעיפות מהשביל ענן אבק שצורב את עיניי. ואז מגיעה היד. היא
תופסת אותי במותן בכוח לא אנושי, וזעקה נמלטת ממני כשאני מורמת
בפתאומיות ונוחתת על גב הסוס.

כמו באינסטינקט, אני מתמקמת מאחורי לארס הוויקינג. שערו
הבלונדיני הארוך מתנגש בפניי כשהסוס ממשיך לדהור קדימה.
“היי,” אני מכה בגבו, “עצור מייד!”
הוא מושך במושכות באגרסיביות והסוס נבלם בעוצמה, מתרומם על
רגליו האחוריות בצהלה כועסת. הרפלקסים שלי נכנסים לפעולה, ואני
כורכת את הזרועות סביב גופו של האידיוט האנטישמי בניסיון לא ליפול
לאחור. הוא מצליח להשתלט על החיה במהירות ומנחית אותה על רגליה
הקדמיות.
לארס הוויקינג מפנה אליי את פניו. אלוהים אדירים, הוא עוד יותר
יפה במציאות.
במציאות?
“את דוברת את השפה שלי?”
דיברתי בשפה שלו?
“את לא אמורה להכיר את לשון הארץ הזו,” הוא מוסיף במצח מכווץ,
כאילו זה הדבר היחיד בכל המצב ההזוי הזה שמבלבל אותו.
“ואתה לא אמור לחטוף אותי על סוס באמצע דהירה,” אני עונה ופאק,
המילים באמת נשלפות ממני ב… נורדית עתיקה?
איך אני בכלל יודעת שזאת… שיט, הקלף של מיאקו!
לארס מפנה לי עורף, ככל הנראה מתכוון לפקוד על הסוס לחזור לדהור.
“חכה!” אני צועקת. “למה התכוונת כשאמרת שאני לא אמורה להכיר
את —”
“את בטוחה שאת רוצה הסבר עכשיו?” הוא קוטע אותי ומחווה בסנטרו
אל נקודה מאחוריי.
אני מעיפה מבט מעבר לכתפי. צעקות גבריות ותיפופים כבדים נשמעים
ממרחק, ואז ארבעה גברים שועטים על סוסים מופיעים באופק. גלימות
הפרווה שלהם נפרשות ברוח. אחד מניף באוויר מה שנראה מרחוק כמו
גרזן, וזה שלצידו כבר מותח קשת עץ גדולה, מכוון חץ ישירות אלינו.

שאני אמות, אלה באמת ויקינגים!
“בנות,” אני לוחשת באנגלית, “זה הזמן להחזיר אותי.”
שריקה חדה מפלחת את האוויר כשהחץ נורה ישירות אלינו.
“תתכופפי!”
אני מצייתת, והחץ מפספס אותנו וננעץ באדמה לידנו. קרוב מדי
לפרסת הסוס.
בלי לחשוב, אני חובטת בצלעות של החיה וצועקת על לארס, “תדהר!”