ג’ורג’יו

השמש כבר נמוכה בשמיים כשהמטוס שלי נוחת באיביזה, אבל הטמפרטורה
הגבוהה לא התחילה לרדת. כולם בשדה התעופה נראים חצי ישנים. בהתחשב
באופן שבו הדברים מתנהלים כאן בדרך כלל, מפתיע שהם לא פשוט סוגרים
את שדה התעופה לשעת הסיאסטה ואומרים לכולם ללכת הביתה לישון
צהריים, אבל מצד שני, אם יש דבר אחד שאיביזה אוהבת יותר מלתחזק את
המוניטין שלה כגן עדן נטול דאגות, זה כסף.
אני פוגש את הנהג של דה רוסי באולם קבלת הפנים והוא לוקח אותי
למכונית. הוא מאוד מיומן וברור לגמרי שהוא מורגל בנהיגה מתגוננת, אבל
הייתי מעדיף להיות זה שיושב מאחורי ההגה. אני לא אוהב להיות תלוי
באחרים, בטח לא במישהו שפגשתי לפני רגע.
הוא מסתכל עליי במראה הפנימית כשנדמה לו שאני לא מסתכל, אבל
אני רואה את זה בזווית העין. אני רואה הכול. זאת אחת מהמיומנויות שעזרו
לי להישאר בחיים כל השנים.
לפעמים אני עדיין לא מאמין שאני בן שלושים ושלוש. זה מוזר, כאילו
אני חי על זמן שאול. תמיד חשבתי שאמות בגיל צעיר. זאת בטח מחשבה
מוזרה לילד, אבל כשאתה רואה בחדשות בכל יום בנים גדולים ממך רק
בכמה שנים מתים, זה מייצר ציפיות מסוימות.
בסקונדליאנו, הרובע בנאפולי שבו נולדתי וגדלתי, אופטימיות היא

בגדר אגדה. אוכלוסיית המקום חיה באדישות קולקטיבית, בידיעה שכל
יום מביא איתו את האפשרות של מוות, מעצרים על סמים או עוד מקרה
טרגי של מנת יתר של איזה בן שתים־עשרה שההורים שלו מכורים למת’.
סקונדליאנו הוא המקום שבו רוב החלומות מתים עוד לפני שהם נולדים.
ואם איתרע מזלך ויש לך אפילו שביב של שאפתנות, יש לך רק דרך אחת.
להפוך לחבר בקאמורה סיסטמה.
אני מחליק יד על הזקן המטופח שלי. הציניות שלי נחשפת. אני בטח
אמור לנסות לשלוט בה לנוכח המשימה שמוטלת עליי וההשלכות שלה. לא
בכל יום כל מה שתמיד רצית נופל לחיקך. אני יכול לפחות לנסות ליהנות
מזה.
כמו רוב הגברים, אני יצור מוכוון מטרה, ויש דבר אחד שהניע אותי
לאורך השנים.
הדבר האחד שהייתי מוכן לוותר על הכול למענו.
להשיג צדק לאימא שלי.
במשך יותר מעשור ניסיתי לחשוב איך אני עושה את זה בלי לזרוע
חורבן, ככה שהופתעתי כשדה רוסי התקשר אליי אתמול בערב ובלי ידיעתו
העניק לי את החתיכה האחרונה החסרה בפאזל.
טובה בתמורה לכך שאגן על אחותו, מרטינה, בשעה שהוא יתמקד
במהלך שלו להפוך לדון הבא של הקאזאלזים.
טובה שאני יודע בדיוק איך אני מתכוון לפדות. דה רוסי לא יאהב את
מה שאני אבקש, אבל יש לו פגם גורלי אחד, והוא שמדובר באדם שעומד
במילה שלו. אם אני אמלא את חלקי בעסקה, הוא ימלא את חלקו.
מרטינה דה רוסי אולי לא יודעת את זה עדיין, אבל בקרוב יהיה לה צל
שלא יעזוב אותה. אני מתכוון לצפות בכל צעד שלה. שערה משערות ראשה
לא תיפול כל עוד היא איתי, כי אני לא אתן לדה רוסי אפילו רבע תירוץ
לחזור בו מהעסקה שלנו.
אנחנו פונים לשביל הגישה לווילה הספרדית שביקרתי בה לפני פחות

משבועיים, ודרך החלון הקדמי אני מזהה שני שומרי ראש עומדים ליד דלת
הכניסה וצלף שמתהלך על הגג. נראה שמשפחת דה רוסי החליטה ליישם
סוף־סוף את אמצעי האבטחה שהמלצתי עליהם.
הגיע הפאקינג זמן.
אם הוא היה עושה את זה קודם, הוא היה יכול להימנע מהחדירה בשבוע
שעבר.
מתח מתפשט לי בכתפיים כשאני חושב על מה שקרה. לזרו, בעלה
לשעבר של אשתו החדשה של דה רוסי, פרץ לבית ולקח את מרטינה כבת
ערובה. כאילו הילדה הזאת לא עברה כבר מספיק. זאת הייתה הפעם השנייה
שלזרו הצליח לשים את ידיו על מרטינה. הפעם הראשונה קרתה רק כמה
שבועות קודם לכן, כשהיא טיילה בניו־יורק.
זה בדיוק השיט שלא יקרה במשמרת שלי.
אני יוצא מהמכונית והולך אל דלת הכניסה.
“תגיד לדה רוסי שנאפוליטנו הגיע לפגוש אותו,” אני אומר לאחד
מהשומרים במדים.
האיש מסתכל עליי דרך משקפי השמש שלו כשהוא מקרב את מכשיר
הקשר לפיו. כמה דקות אחר כך הוא מקבל אישור ומוביל אותי פנימה.
אנחנו עוברים דרך סלון ריק ופונים אל מסדרון שמוביל למשרד של
דה רוסי. הבית שקט באופן משונה. איפה אשתו? היא נראית לי הטיפוס
שיחקור אותי לפני שייתן לי לצאת מכאן עם מרטינה רק כדי לוודא שהילדה
בידיים טובות. לא שאני צריך את האישור שלה או שזה מעניין אותי בכלל.
דה רוסי ביקש ממני לעשות את זה בשבילו כי הוא יודע שאני הכי טוב שיש.
אני מומחה האבטחה של הקאזאלזים מאז שסאל, הדון הנוכחי, לקח אותי
אליו לפני עשור — מהלך שהוא עומד להתחרט עליו קשות אם הכול יקרה
לפי התוכנית שלי.
קול מסתנן מבעד לדלת והשומר מסמן לי להיכנס.
“נאפוליטנו, שב,” אומר דה רוסי.

אני מתיישב על כיסא העור מולו ובוחן את המשרד שלו. איזה בלגן.
יש מסמכים בכל מקום, כמה מגירות פתוחות ושתי כוסיות ויסקי ריקות
עומדות על שולחן הסלון לצידי.
נראה כאילו מישהו סרק את המשרד ונפטר מדברים במהירות. כנראה דה
רוסי דואג לארגן את העניינים שלו לפני שהוא עוזב.
למרות הכאוס מסביבו, האיש עצמו נראה אסוף. הוא ואחותו התגוררו
בעשר השנים האחרונות בגלות של איביזה, אבל הדם שלהם הוא של
משפחת האצולה הקאזאלזית. לפני שסאל רצח את אבא של דה רוסי, הוא
היה אחד מהדונים הכי חזקים שהיו לארגון אי פעם, ואומרים שסבא שלהם
הוביל את הקאזאלזים לניצחון מול ה ּנו ָאוֹ וה קאמורה אורגניצאטה בשנות
השבעים. למרות כל מאמציו של סאל, כשאנשים בארגון יושבים עם כוסית
המשקה האחרונה של היום, הם עדיין מזכירים את השם דה רוסי בשקט, עם
מלוא הכבוד וההערצה.
מה שאי אפשר לומר על השם שלי. דה רוסי ואני אולי קונים חליפות
אצל אותו חייט, אבל יש ימים שבהם אני מסתכל על עצמי במראה ולא
מצליח להתנער מהתחושה שאני לובש תחפושת. הסוודר המפוספס
והמרופט שנהגתי ללבוש בחורפים של נעוריי עדיין תקוע איפשהו בירכתי
הארון שלי. לפני שנשאבתי אל הריק של הסיסטמה, הייתי כלום ושום דבר.
אני מניח שהיום אני מישהו, ועדיין, אין כמות של הישגים שתוכל למחוק
את הצחנה הקלה של המעמד הנחות שעולה מדש החליפה שלי.
דה רוסי מרתק אותי למקום במבט חמור ומחליק יד על עניבת המשי
שלו.
“שחררת את עובדי משק הבית?” אני שואל.
הוא מהנהן. “אמרתי להם לעזוב כל עוד הם יכולים. לפני כמה שעות
קיבלנו את משלוח הקוקאין הראשון שלנו מהאמריקאים. הפרת החוזה של
סאל עם הספקים שלו תתגלה בעוד —” הוא מציץ בשעון, “עשרים וחמש
שעות מעכשיו, כשלא נגיע לאסוף את המשלוח השבועי שלהם. ברגע

שהחדשות יגיעו לסאל, הוא יבין מה קורה.”
ניתוק קו האספקה של הסמים של סאל ובעקבותיו ניתוק הזרמת
הכספים מאיביזה. זה מהלך שיעורר גלים סוערים בעסקים של הארגון
ויטיל ספק בכוחו של הדון.
זה מהלך שיתחיל מלחמה.
האם אני חושב שדמיאנו עומד להיות הדון הכי טוב שהיה לנו אי פעם?
לא. אבל הוא יהיה הרבה יותר טוב מסאל.
זה לא אומר שחשבתי על טובתו של הארגון כשהסכמתי לתמוך בו. הוא
פשוט המועמד הכי סביר לתפקיד, ונמאס לי לראות את סאל עומד בראש
הארגון.
ההמתנה הייתה ארוכה, וגם לסבלנות שלי יש גבולות.
סאל ישלם על מה שהוא עשה לאימא שלי, ואז ההמתנה שלי תיגמר
סוף־סוף.
ֶ “ואלה ואני נעזוב את איביזה מחר,” ממשיך דה רוסי. “וכבר קבענו כמה
פגישות.”
למראה סימן החולשה הראשון, כמה מבעלי הברית של סאל ימהרו
לבגוד בו. אף אדם עם טיפת שכל בראש לא מחבב את הדון שלנו. ועדיין, זה
משאיר יותר מקומץ סתומים שימשיכו להיות נאמנים לו, ולמרבה הצער,
הם שולטים בחלק ניכר מכוח האדם.
“האישה באה איתך?”
“היא לא הייתה מוכנה לוותר. ובזמן שהיא תהיה איתי, אני צריך להיות
בטוח שאתה מגן על אחותי.”
אני מחניק את הצחוק המריר שמאיים לברוח לי מבין השפתיים. “אין
לך מה לדאוג למרטינה,” אני אומר, כשמה שאני באמת רוצה להגיד זה אני
לא אתה, סטרוֹ נצוֹ — מטומטם. העובדה שהוא נכשל כישלון חרוץ בהגנה על
אחותו לגמרי מביכה.
כאילו, מה שקרה בניו־יורק היה מצער ואולי אפילו בלתי נמנע, אבל מה

שקרה אצלו בבית? זה היה מופע אימים בלתי נסלח.
זאת הייתה הזנחה מוחלטת מצד דמיאנו. הוא היה עסוק מדי באשתו
ובמזימות שלו ולא ציית להוראות שנתתי ברצינות המתבקשת.
למה הוא בכלל נתן למרטינה לצאת מהבית? בהתחשב במצב, היא הייתה
אמורה להיות סגורה בחדר שלה.
הרקה שלי פועמת מעצבים.
האי הזה גרם לו להיות רגוע מדי. הוא שכח איך מאפיונרים אמורים להגן
על הנשים שלהם.
אבל אני לא שכחתי.
“איך מרטינה קיבלה את החדשות על זה שהיא הולכת איתי?”
דה רוסי פולט נשיפה שרומזת שהיא לא קיבלה אותן בהבנה. “קשה
לקרוא אותה כרגע. מאז התקיפה האחרונה היא במצב נפשי מעורער.”
אני מקמט את המצח. “תסביר.”
“היא… לא באמת איתנו. חשבתי שאולי החתונה תעודד אותה, אבל היא
פשוט, אני לא יודע, רק התקיימה שם. היא חייכה לאנשים ברגעים הנכונים,
ענתה כשדיברו אליה, אכלה כשהגישו לה אוכל. היא מתפקדת על אוטומט,
אבל לא מעבר לזה.”
הבחורה כמעט נרצחה בבית שלה, ודה רוסי חשב שמסיבה תתקן את
הכול? קאצו. זין, למרות מה שהוא חושב על עצמו, הוא בהחלט לא ראוי
לתואר אח השנה.
“ניסיתם לדבר איתה על מה שקרה?” אני שואל.
הוא מצמצם עיניים. “ברור שניסינו לדבר איתה. אני ניסיתי. ואלה ניסתה.
אפילו ראס. ברגע שהנושא עולה, כל מה שאנחנו מקבלים זה תשובות של
מילה אחת. הלוואי שלזרו היה בחיים, ככה הייתי יכול להרוג אותו שוב.”
מי שהרג את לזרו הייתה אשתו, אבל אני מחליט לא לזרות מלח על
הפצעים.
“מה עם לקחת אותה לטיפול?”

“פסיכולוג? כבר הצעתי. היא סירבה.”
“מי מחליט מה קורה כאן, אתה או היא?”
דה רוסי נושף. “מה אתה רוצה שאני אעשה? אכוון לה אקדח לרקה? היא
לא יעד. היא אחותי. אני לא יכול להכריח אותה לדבר עם מישהו אם היא
לא רוצה לדבר.”
“השינוי באווירה יעשה לה טוב.”
“אני מקווה.” הוא מרים מבט לתקרה ונושף נשיפה ארוכה. “אני יודע
שהיא אף פעם לא הפסיקה להרגיש אשמה על מה שקרה לחברה שלה,
אימוג’ין. אמרתי לה מיליון פעם שזאת לא אשמתה, אבל אני לא מצליח
לגרום לה להקשיב. ברגע מסוים ואלה אמרה לי שהיא חושבת שמארי
מתחילה להשתחרר מהאשמה, אבל אז לזרו הופיע שוב וגרר אותה בחזרה
לבור השחור הזה.”
מה אתה אומר. מרטינה הצליחה לברוח מלזרו בניו־יורק, אבל לחברה
שלה היה פחות מזל. אשמת ניצולים יכולה להרוס אדם מבפנים אם לא
מטפלים בה כמו שצריך.
אני חושק לסת. זאת בעיה. כמה גרוע המצב שלה? אני יכול להגן על
מרטינה מפני איומים חיצוניים, אבל אלא אם אאזוק אותה אליי, אין לי שום
דרך להגן עליה מפני עצמה. אני חייב לדעת שהיא לא תחליט לחתוך את
הוורידים ברגע שאשאיר אותה לבד.
תחושה לא נעימה מתפשטת לי בחזה כשאני חושב על זה. אני לא מכיר
את הנערה, אבל נשמע לי שהיא ילדה נחמדה. המחשבה שהיא מלקה את
עצמה ככה… זה לא בסדר. אני צריך לגרום לה לצאת מזה. לעשות משהו
כדי שהיא תרגיש יותר טוב.
וחוץ מזה, היא צריכה מישהו שייקח אחריות על המצב שלה כי ברור
לגמרי שהיא לא מסוגלת לצאת מזה לבד. וכשאני אומר מישהו, אני מתכוון
לעצמי.
אחרי הכול, דמיאנו צריך להתרכז במשימה שעומדת על הפרק — להערים

על סאל והחבורה שלו — מה שאומר שאני צריך לעזור לו להפסיק לדאוג
למרטינה כמה שיותר מהר.
“אתה מתכוון לספר לי לאן אתה לוקח אותה?” הוא שואל.
“עדיף שלא. כמה שפחות אנשים ידעו, ככה נהיה בטוחים יותר.” המבט
שלי מחליק לעבר המצלמה הסמויה שמוצבת על מדף הספרים, ממש מעל
לכתף של דה רוסי.
הוא עוקב אחרי המבט שלי ושואל בתדהמה, “איך הצלחת לאתר אותה
כל כך מהר?”
“אני יודע מה לחפש. בבקשה תגיד לי שהיא לא מחוברת לאינטרנט.”
“רק לרשת מקומית, בדיוק לפי ההנחיות שלך.”
“מצוין. מרטינה תהיה מוגנת במקום שאליו אני לוקח אותה, ואני מתכנן
לפקוח עליה עין.”
דה רוסי קם, מוריד שתי כוסות נקיות מהמדף ומוזג לכל אחד מאיתנו
אצבע ויסקי. “אני לא משוכנע שהנוכחות שלך לא תחמיר את מצב הרוח
שלה,” הוא מתבדח ומושיט לי את המשקה. “אולי תתאמן על חיוכים לפני
שאתה פוגש אותה. היא לא רגילה לפרצוף החמוץ שלך.”
“אני בטוח שהיא תהיה בסדר, אם היא מצליחה לחיות עם הפרצוף תחת
שלך.”
הוא פולט גיחוך קטן ומטה את הכוס שלו לעברי. “לחיי השינוי. הדבר
היחיד הקבוע בעולם שלנו.”
“לחיי השינוי.”
אני שותה את הוויסקי שלי ובודק את השעון. “כדאי שנזוז בקרוב.”
דה רוסי קם. “אני אלך להביא אותה.”
אני יוצא מהמשרד בעקבותיו, הולך לסלון ונעמד מול דלתות ההזזה
שמובילות לבריכה.
מראה הבריכה מזכיר לי את הילדה.
כן, ילדה.

אם כי כשראיתי את מרטינה ליד הבריכה בפעם הקודמת שהייתי כאן,
זאת לא הייתה המילה הראשונה שהייתי בוחר כדי לתאר אותה.
אני משעין אמה על השמשה ומצמיד אליה את המצח.
היא שכבה על שפת הבריכה בביקיני צהוב שבקושי הכיל את הקימורים
שלה, ולפני שקלטתי מי היא, הזין שלי התעורר כשתמונה שלי תופס את
בגד הים הזה בשיניים ומוריד לה אותו עלתה לי בראש. ואז דמיאנו ערך
בינינו היכרות מחודשת, ואני מיהרתי להדחיק את התמונה למקום עמוק
במוח. בפעם הראשונה שנפגשנו, היא הייתה בת שלוש־עשרה רזונת עם
גשר בשיניים ומשקפיים עבים שגרמו לה להיראות כמו חרק, אז זאת
התמונה שהחלטתי לשמור בזיכרון.
ועדיין, רק עיוור לא היה שם לב שהיא צמחה והפכה לאישה מרהיבה
מאז.
שיער בלונדיני משיי, מבנה גוף קטנטן וקימורים שכל גבר היה שמח
לחפון. הפנים שלה היו התגלמות התמימות והביישנות, אבל הגוף היה חטא
טהור. אם היא לא הייתה בת שמונה־עשרה והאחות של דה רוסי, הדברים
בינינו היו מתפתחים אחרת לגמרי, אבל אני לא הטיפוס שמתעכב על
תרחישים דמיוניים.
בעוד כמה רגעים מרטינה תהפוך לבת החסות שלי.
וזה כל מה שהיא תהיה.
אני מתרחק מהשמשה ושומט את הזרוע לצד גופי, מפנה גב לבריכה,
מתיישב באחת מהכורסאות ומסתכל על השעון שוב. הם לוקחים את
הפאקינג זמן.
תשומת הלב שלי נמשכת אל ספר שעומד על שולחן הסלון. ראיתי את
הכריכה הזאת איפשהו.
זאת מהדורת כיס מיוחדת של ג’יין אייר שמרטינה קראה באותו יום ליד
הבריכה.
אני אוהב את ברונטה. קריאה היא אחד מעיסוקי הפנאי האהובים עליי

כשאני לא מטפל בעסקים של סאל. אני מרים את הספר, מעלעל בו וכמעט
מחייך כשאני מוצא את השורה, “אני אינני מלאך, ולא אהיה מלאך עד
שאמות.”
בפעם האחרונה, דה רוסי השאיר אותנו לבד לכמה דקות. מרטינה הייתה
נבוכה ומבוישת בחברתי — תכונות שאף פעם לא הערכתי אצל נשים קודם,
אבל אצלה הן נראו לי מקסימות. תחושה משונה של קלילות התפשטה לי
בחזה כשעמדתי לידה, וכשהבחנתי בזה, מיהרתי למחוץ את התחושה בכל
אמצעי אפשרי. באופן כללי, אני לא אוהב כשדברים מערערים אותי. אז
אמרתי לה את המילים האלה בהשראת הספר שהיא החזיקה ביד, בניסיון
לגרום להן להישמע כמו אזהרה כנה. היא הסמיקה באדום עז בתגובה,
והצבע הפך אותה ליפה אפילו יותר.
כשעזבתי ביום ההוא, שכנעתי את עצמי שלא משנה מה היה ברגע ההוא,
הוא לא יחזור על עצמו. הנשים בחיי באו והלכו כמו עונת החורף. פתיתי
השלג הראשונים תמיד מרגשים, אבל עד סוף פברואר כבר נמאס לך מהקור
ואתה מוכן למשהו חדש.
מרטינה, לעומת זאת… הילדה הזאת כל כולה קיץ.
דלת נפתחת. קולות נישאים מהמדרגות אל הסלון.
אני מפנה מבט לעבר הקולות, ורגע אחר כך, שתי רגליים שזופות
מתחילות לרדת במדרגות.
פאק.
האצבעות שלי אוחזות בספר בכוח, הפינות החדות של הכריכה מתחפרות
לי בכף היד.
דחף בלתי מוסבר משתלט עליי — קח את הספר.
רגע לפני שהפנים של מרטינה נגלות לעיניי, אני נכנע לדחף ומחליק את
הספר לכיס הפנימי של הז’קט.