בריסטין
איפה את, לעזאזל? את מנסה להרוס את זה?
אני מציצה בהודעה ומנסה לא לזוז יותר מדי כי זולי בדיוק מאפרת לי את
העיניים.
“מייקל?” זולי שואלת בבוז אופייני. מייקל לא מצא חן בעיניה מהרגע
הראשון, והיא מעולם לא ניסתה להסתיר את זה. היא תולה את האשמה
ֵבגנים המזרח תיכוניים שלה וטוענת שקיבלה את הפה הגדול שלה בירושה.
זה חסר תועלת, אבל אני מגינה עליו בכל זאת. “הוא בכובע המפיק כרגע.”
“אם הבוס שלי אי פעם היה מדבר אליי ככה, הייתי אומרת לו לדחוף את
זה למקום שהשמש לא זורחת ממנו, מותק. תסתכלי למעלה.”
להסתכל למעלה אומר שאני לא יכולה להגיב להודעה. אבל גם ככה אני
כמעט מגיעה ומעדיפה להתמודד עם הכעס של מייקל מאשר עם אייליינר
מרוח. תודה לאל שנהג האובר שלנו הוא לא אחד שמחפש ריגושים בכביש,
אבל גם בלי זה, היו לנו יותר מדי עצירות וזינוקים כשהזדחלנו לאורך רחוב
.52 “איך את בכלל מצליחה לעשות את זה במכונית?”
“בזהירות רבה.” קצב הדיבור האיטי שלה תואם את זהירות ידיה כשהיא

מאפרת לי עין אחת ואחריה את השנייה. היא נשענת לאחור אחרי שהיא
מסיימת, עיפרון העיניים מורם באוויר כמו סיגריה או שרביט קסמים,
ומתפעלת ממעשה ידיה. “אני פשוט גאונה.”
הצחוק שלי נשמע יותר צווחני מהרגיל. כנראה בגלל המתח שלי. “זה
לא שאת לא ראויה לשבחים, אבל לא כדאי קצת פחות להתחרמן מעצמך?”
“כן, בבקשה.” היא מחכה רגע. “אה, זאת לא הייתה הצעה. אני שומעת
את המילה להתחרמן והמוח שלי עף למחוזות אחרים.” היא שולפת עיפרון
אחר מערכת האיפור הפרושה על ברכיה. “תפתחי פה גדול, מותק.”
אני לא יכולה להגיב באיזו הערה גסה עכשיו שהיא עובדת על השפתיים
שלי. הטלפון שלי מצפצף שוב. בטח עוד הודעה ממייקל.
“תיגעי בטלפון שלך, ואת מתה,” זולי אומרת לי, ובדיוק באותה
שנייה הנהג בולם בפתאומיות והעיפרון סוטה הצידה. אני רואה בעיניה
החומות הפעורות של זולי שהבלימה גרמה למריחת הקו התוחם. היא
נועצת מבט רושף בעורף של הנהג, לפני ששואפת נשימה עמוקה. “הכול
בסדר, הכול בסדר.” היא משתמשת בכרית אצבעה כדי לנקות את העור
מעל השפה שלי.
היא נשענת שוב לאחור ובוחנת את הפנים שלי, הקוקו הגבוה על
קודקוד ראשה מתנדנד כאילו היא איזו שדה שעומדת להעניק לי משאלה.
ָ “האמת, את נראית מושלם. אני בטח אלה.”
“זולי!”
“די עוזר שאת פשוט יפהפייה גם בלי איפור, אבל את כבר יודעת את
זה. את לא צריכה שיגידו לך. אני כן. אני שברירית.”
יחסית למישהי שברירית יש לה חתיכת אגו, אבל אני מניחה ששני
הדברים האלה הולכים יחד. אני לוחצת על ידה. “אין לך מושג עד כמה אני
מעריכה את זה.”
“הייתי שמחה לשמוע, אבל הגענו, ואת מאחרת.” זולי רוכנת מעליי
ופותחת את הדלת בצד שלי עוד לפני שהמכונית עוצרת לחלוטין. “עופי

לך, ציפור קטנה!”
אני מוודאת שהטלפון והתיק שלי עליי ויוצאת בהתרגשות מהמכונית.
אני מרגישה קלילה ומעודדת, כמו תמיד אחרי בילוי במחיצת החברה הכי
טובה שלי.
“את פצצת־על,” זולי קוראת אחריי. “כולן ימותו להיות בנעלי הסימון
פרל שלך. רק אל תשכחי לקחת אותי בתור אשת הביוטי שלך כשתהיי
בפסגה.”
ברור שהמדרכה לפני מרכז סבסטיאן עמוסה כמו תמיד, ואם היה לי זמן
לזה, הייתי נבוכה מכל המבטים שמופנים לכיווני.
אבל אין לי זמן, לכן אני ממשיכה להתקדם בראש מורם ומתעלמת
ממבטים ומהערות של זרים.
אני מפלסת את דרכי לעבר דלתות הכניסה ותוהה לרגע אם זאת
ההרגשה להיות סלב, כי אני עומדת להיות אחת כזאת. חשיבה חיובית, כמו
שמייקל תמיד אומר.
כשאני נכנסת, אני חולפת על פני המעליות הראשיות, ממהרת אל
המסדרון שמוביל אל האגף שהוקצה למחלקת התקשורת של אימפריית
סבסטיאן ולעבר המעליות המיועדות לעובדים בלבד. אומנם אני לא עובדת
כאן, אבל מאחר שאני מגישת חדשות באחת התחנות המקומיות של תאגיד
החדשות סבסטיאן, אני נמצאת ברשימה הערב.
“בריסטין שו,” אני עונה לשאלתו של השומר.
בזמן שהוא מקליד את שמי באייפד שלו לאישור, אני מביטה סביבי
כדי להתמצא. שלושה גברים עומדים שקועים בשיחה כמה מטרים ממני,
בגדי הערב שלהם מרמזים שאולי גם הם בדרכם לטקס. גבר נוסף, בחליפת
טוקסידו, עומד בראש מורכן אל הטלפון שלו ומקליד משהו. נראה שאני
היחידה שממתינה למעלית, מה שאומר שאני ממש מאחרת. כולם בטח כבר
למעלה, ישובים במקומותיהם.
מייקל יהרוג אותי.

אני בוחנת את השתקפותי באחד מלוחות המתכת. לפחות אני נראית
טוב. שפתון כהה, איפור עיניים מעושן, השיער הבלונדיני שלי אסוף ברפיון,
כמה קווצות משוחררות נופלות על הכתפיים. זולי באמת קוסמת.
“חדשות ,9 ג’רזי?” השומר מחזיר את תשומת ליבי אליו.
“זאת אני.”
“בבקשה, קומה שישים ושלוש.”
אני חולפת על פניו, ממהרת אל המעלית הממתינה ולוחצת על כפתור
שישים ושלוש. כשהדלתות מתחילות להיסגר, אני משחררת אנחת רווחה.
אבל באותו רגע מישהו דוחף יד במרווח שבין הדלתות, והן נפתחות
בחזרה. זה הגבר עם הטוקסידו. וכמו שקורה לנשים רבות אחרות שנמצאות
בחלל קטן עם גבר שהן לא מכירות, אני נצמדת לפינה מאחוריי, מורידה את
הראש ומנסה להימנע מקשר עין.
העובדה שהוא בכלל לא מתייחס לקיומי עוזרת.
אבל כשהדלתות נסגרות והמעלית מתחילה לזוז, אני מגניבה אליו מבט.
והאוויר בריאות שלי מתרוקן בבת אחת.
שיט! שיט!
הטלפון שלי עדיין בידי, ואני משחררת את נעילת המסך ולוחצת על
השם של זולי באפליקציית ההודעות. אני מצלמת לה בסתר את הבחור,
שהוא לא אחר מאשר הולט סבסטיאן, מנכ”ל תאגיד החדשות סבסטיאן
והאדם שאני אמורה הערב לצאת מגדרי בניסיון להקסים אותו, בתקווה
שהוא יבחין בקיומי ויום אחד ייתן לי תוכנית משלי.
אני מסתכלת על התמונה כשאני ממתינה שההודעה תישלח — קליטת
,1 הולט
מעליות חלשה ומטופשת. בתור המנכ”ל הצעיר ביותר באס־אן־סי
זוכה לתשומת לב תקשורתית לא מעטה. ומאחר שאני שואפת לעבוד עבורו
כאן, בבניין הזה ולא באחת מתחנות השידור הנידחות שאף אחד כבר לא
צופה בהן, ערכתי עליו תחקיר מעמיק ברשת. כבר ידעתי שהוא חתיך הורס,
1 Corporation News Sebastian- תאגיד החדשות סבסטיאן

אבל לעזאזל, אפילו בזווית הפרופיל המוזרה שהמצלמה שלי תפסה, קו
הלסת שלו הוא יצירת אומנות. אני לא יכולה לדמיין איך ארגיש להסתכל
עליו ישירות. השחלות שלי לא יעמדו בזה.
אני מגדילה את הפנים וקולטת שהפה שלו מתעקל בחיוך. הוא ידע
שאני מצלמת אותו?
לפני שאני מספיקה להיכנס לפאניקה סביב העניין, המעלית עוצרת
בפתאומיות.
אני שולחת מבט אל הצג כדי לראות באיזו קומה עצרנו, אבל במקום
מספר, האותיות אי־אר מהבהבות באדום בוהק.
“אתם פאקינג צוחקים עליי?” אני משערת שהאותיות מסמלות שגיאה,
אבל אני מרגישה שהן צריכות לסמל מקרה חירום כי זה אסון מוחלט. מייקל
עומד להתחרפן.
אבל אולי הוא היה מרגיש אחרת אם היה יודע עם מי אני תקועה כאן.
ואם כבר מדברים על הולט, אם הוא מודאג, לא רואים את זה עליו. הוא
מוציא את הטלפון שלו מהכיס הפנימי בז’קט ומקליד משהו. “מסוג ארוחות
הערב ששווה להפסיד.” הוא לא מרים את המבט מהמסך לפני שהוא מסיים
ומחזיר את הטלפון לכיס. או שיש לו קליטה יותר טובה משלי או שלא
אכפת לו אם ההודעה תגיע ליעדה או לא.
גם ככה לא תכננתי לאכול. אין מצב שאני מקלקלת את האיפור שזולי
טרחה עליו כל כך. “אני יותר מודאגת מלהפסיד את הטקס עצמו.”
הולט מסתובב אליי, משלב את הזרועות מעל החזה ונשען לאחור על
דופן המעלית. “אני מאמין שהוא לא יתחיל בלעדיי.”
שום הסבר נוסף. כאילו אני אמורה לדעת מי הוא, מה שנכון, אבל בכל
זאת. זה מתנשא להחריד.
או שככה זה כשאתה סלב.
“לכל היותר,” הוא ממשיך, “תפסידי את החלק של הפרסים המקומיים.”
הבטן שלי צונחת. “אני אחת ממקבלי הפרסים המקומיים האלה.” אני

מסתובבת אליו ומחקה אותו כשאני נשענת על הדופן מאחוריי באנחה.
אני לא יודעת מה מאכזב אותי יותר, לפספס את רגע התהילה שלי באור
הזרקורים או העובדה שהולט סבסטיאן לא יודע מי אני.
אבל למה שהוא ידע מי אני?
תאגיד החדשות סבסטיאן חולש על מאות תחנות שידור ברחבי המדינה.
הולט לא אמור להכיר כל אחד מהעובדים שלו. גם לא את אלה שנמצאים
כאן הערב כדי לקבל אות הוקרה על הצטיינותם.
הוא מתבונן בי לרגע, ואני תוהה אם טעיתי והוא יזהה אותי עכשיו.
אבל המבט בעיניו הוא יותר מבט טורף מאשר מזהה, וכל מה שהוא אומר
זה, “אופס…”
טוב, למה ציפיתי? האירועים האלה הם בטח עניין שבשגרה בשבילו.
הוא נולד היישר לראש הסולם. אין לו מושג איך זה כשאת צריכה להתחיל
מלמטה, איזה הישג זה אפילו לטפס שלב אחד.
אני מבינה שזו יכולה להיות הזדמנות מושלמת להציג את עצמי. אחרי
הכול, זאת הייתה המטרה שלי הערב — לגרום לו להכיר אותי. לגרום לו
לזכור אותי.
אבל מה אם זה ישיר מדי? להוט מדי? תהיה לי הזדמנות נוספת לפגוש
אותו מאוחר יותר.
או יותר נכון, תהיה לי הזדמנות אם לא אפספס את הטקס המזוין. “אולי
כדאי ללחוץ על לחצן החירום?”
“הממ?”
“אתה חושב שכדאי שנלחץ על לחצן החירום?”
הוא מביט בי בריכוז, לכן אני יודעת שהוא שמע אותי, אבל נראה
שנדרש לו רגע לקלוט את המילים. “אה. הייתי שקוע מדי במחשבה על
הרוכסן המפתה הזה בשמלה שלך.”
חום מתפשט במעלה המחשוף שלי ואל לחיי. למען האמת, זאת הייתה
מטרת הבגד הזה שמייקל בחר בשבילי. שמלה ראוותנית של דולצ’ה וגבאנה

שקיבלה פרשנות מודרנית לשמלה הצמודה הקלאסית, עם רוכסן שיורד
מהמחשוף עד למטה ורוכסן זהה נוסף מאחור, שמאפשרים לי לשחק
עם עומק המחשוף הקדמי — או האחורי — ככל שאבחר. מייקל הציע לי
להעמיק אותו עד לנקודה שבה כבר לא אוכל ללבוש חזייה. הוא אמר שכל
הערב גברים לא יפסיקו לדמיין איך הם פותחים לי את הרוכסן.
לא העמקתי את המחשוף כמו שמייקל רצה, אבל נראה שהשמלה בכל
זאת עשתה את שלה.
אני מניחה שזה אמור לשמח אותי.
ואולי זה באמת ישמח אותי אם רק אצליח לצאת מההלם שאני נמצאת
בו. השמלה הייתה אמורה להיות חושנית כדי לגרום לו לזכור אותי, אבל לא
לקחתי בחשבון שהוא ינסה להתחיל איתי. אני זרה מבחינתו. זרה, מלבד
הידיעה שאני עובדת בחברה שלו. מי יכול להרשות לעצמו להיות כל כך
נועז כדי לומר משהו בוטה כל כך?
אה. נכון. הוא סבסטיאן.
“אני מניחה שעם שם כמו שלך, אתה לא צריך לחשוש מכך שיעשו
.2″ ואני מניחה גם שעדיף היה אם המחשבה הזאת הייתה נשארת
לך ביטול
בראש שלי ולא נאמרת בקול רם.
נראה שהוא מופתע מההערה שלי לא פחות ממני. הגבות שלו
מתרוממות והלסת שלו מתנועעת כאילו הוא חוכך בדעתו איך להגיב.
ההפתעה שלו מאפשרת לי לבחון את פניו מקרוב, וצדקתי — פנים אל פנים,
הוא חתיך הורס. יש לו עצמות לחיים גבוהות, אבל לא חדות מדי. הזקן שלו
מעוצב בקפידה ומכהה את הלסת שלו, מונע ממנו להיראות יותר מדי יפה,
מה שעשוי היה לקרות אם היה בלעדיו. במיוחד עם העור המושלם שלו.
הוא לא זקוק לשום איפור או פוטושופ.
והעיניים האלה.
הן שקועות עמוק מתחת לקו גבות חמור ורציני, אך לא עמוק באופן
2 תרבות הביטול – מושג שמתאר שיימינג וחרם של מטרידנים ועבריינים אחרים

שגורם למצח שלו להשתלט על הבעת פניו. הגוון שלהן לא מציאותי —
כחול־אפרפר שלא ידעתי שקיים בטבע. למען האמת, אני לא בטוחה שהוא
לא מרכיב עדשות מגע צבעוניות, ואני כמעט מתקדמת צעד לעברו כדי
להסתכל מקרוב יותר, אבל מייד נזכרת שהוא הולט פאקינג סבסטיאן, ואני
סתם מישהי שצריכה להתעסק בעניינים שלה.
“אני מניח שלא הבנתי שמה שאמרתי היה לא הולם.” ארשת פניו הופכת
לערמומית יותר מאשר מבולבלת, כנראה כי אני בוהה בו כמו מעריצה
נלהבת במשך חצי הדקה האחרונה, וברור שהוא לא הבין שהוא אמר משהו
לא הולם. פריווילגי במלוא מובן המילה. זאת אומרת, הוא באמת ממשפחת
מלוכה אמריקאית.
כשאני חושבת על זה, נראה שכדאי שאחזור בי מההאשמה. “אני
בטוחה שקיבלתי…”
הוא קוטע אותי. “אם כבר עומדים לעשות לי ביטול, אולי כדאי כבר
שאגיד את מה שבאמת חשבתי.”
אני לא צריכה לשאול. אני לא צריכה לשאול. “מה באמת חשבת?”
הוא מתנתק מדופן המעלית, מגיע אליי בשני צעדים ונעמד מולי,
כמעט כולא אותי בגופו. הוא קרוב כל כך שאני מריחה את הריח העצי
המשולב במאסק והדרים שלו. “מה שבאמת חשבתי היה, מעניין אם נהיה
תקועים כאן מספיק זמן בשביל שאוכל לפתוח לה את הרוכסן ולראות מה
יש מתחתיו.”
מבטו יורד אל המחשוף שלי. מקרוב כל כך, יש לו נוף יפה. “או מה
שאין מתחתיו.”
שאני. אמות.
אז ככה זה כשאתה סלב. זה לא רק סוג הביטחון שהוא משדר אלא
גם התגובה שהוא מעורר בי. אני אמורה להזדעזע, ובמידה מסוימת אני
מזועזעת. אני אמורה לחוש מאוימת, ואני בהחלט מרגישה כך.
אבל הדופק שלי רוטט לא בגלל פחד אלא מהתרגשות.

זה מגוחך, אני יודעת. אבל אני לא מספיקה לבחון את העניין לעומק כי
בדיוק באותו רגע המעלית מזנקת וחוזרת לתנועה.
“אז אני מניח שלא.” הולט עדיין פולש עמוק למרחב האישי שלי. הוא
נושך את השפה התחתונה. “חבל.”
כעבור כמה רגעים, אנחנו עוצרים בקומה שישים ושלוש. הדלתות
נפתחות, הולט יוצא מהמעלית ונוטש אותי בלי להעיף מבט לאחור, כאילו
לא היינו תקועים לבד יחד במעלית. כאילו הוא לא אמר את מה שאמר.
כאילו הוא לא עשה את מה שעשה.
מה זה היה בכלל?
אני ממצמצת כשאני יוצאת אחריו, מנסה לאסוף את עצמי.
“תודה על החילוץ,” אני שומעת את הולט אומר לגבר אחר שלבוש גם
הוא בהידור ונראה שהמתין להגעתנו.
אז הוא כן הצליח לשלוח הודעה לעזרה. הוא סתם התעסק איתי כדי
להעביר את הזמן?
“הנה את!” ברור שמייקל מחכה ליד המעליות. הוא בטח עמד כאן כל
הערב והיה מבועת מכל מעלית שהגיעה בלעדיי. “זה היה…” מבטו נשלח
אחרי הולט. “עליתם יחד?” הוא מתקשה לכבוש את ההתרגשות שלו. “יצא
לך לדבר איתו?”
אני עדיין מתאוששת מהמפגש עם נשוא השאלה. אני מביטה אחרי גבו
של הולט שצועד במהירות עם הבחור השני, כנראה בדרכו למקום השמור
לו לכבוד המאורע.
“בריסטין?”
אני מכריחה את עצמי להסב את תשומת ליבי בחזרה אל מייקל.
“לא משנה.” הוא מזרז אותי להיכנס לתוך מתחם האירוע. “תוכלי לספר
לי אחר כך. הגעת בדיוק בזמן. הם עומדים להתחיל. את נראית מדהים, דרך
אגב. בהחלט שווה את ההמתנה.”
אני אסירת תודה על כך שהוא מניח לנושא כי אני לא בטוחה מה הייתי

אומרת, או מה הוא היה אומר בתגובה. או מה הוא היה עושה להולט כדי
להגן על כבודי.
אבל בדבר אחד אני בטוחה, אני צריכה לשנות לחלוטין את הגישה שלי
לגבי קידום. כי בקצב הזה, הולט סבסטיאן הולך לאכול אותי בלי מלח.