הגבעה — בולדר, קולורדו
יום שני
קייל קרטר

דייוויד הנדרסון באמת איננו.
מכל מה שקרה בשבעים ושתיים השעות האחרונות — וקרו הרבה
מאוד דברים לעזאזל — הבת שלי ילדה, ה… מה שזה לא יהיה שלאקי
היה עבורה, חזר מהמתים — ועדיין, הדבר היחיד שנתקע לי בראש היה
העובדה שאבא שלי, אם בכלל אפשר לקרוא לו ככה, סוף־סוף מת.
כשעיניי נעוצות בתקרה, נותרתי קפוא על המזרן, הקשבתי בריכוז
לצליל הנשימה של לי לצידי. ידעתי שהבית למטה מלא באנשים שאני
צריך לארח. שני האחים שלי והמשפחות שלהם נשארו לישון פה, וגם
הילדים שלי — הבוגרים והמתבגרים — טילי, החברה של קם, והבן
שלהם ליאם.
היינו צריכים לחגוג את הולדת התינוקת החדשה, גיבור לקבל בברכה
הביתה, והלוויה לתכנן, אבל לא הצלחתי לזוז. עדיין הייתי המום וזקוק
להרגיש את הזרוע שלה נוגעת בזרוע שלי כדי להישאר עם הרגליים
על הקרקע.

הדפתי את גל הפאניקה שמילא לי את החזה בכל פעם שחשבתי
על דייוויד הנדרסון לבד במטבח ההוא עם אשתי ועם הבת שלי, וניסיתי
לדבר עם עצמי בהיגיון.
דייוויד מת.
לאקי הגיע בזמן.
הוא לעולם לא יוכל לפגוע בילדים שלי שוב.
הוא לעולם לא יוכל להתקרב לאשתי שוב.
תנשום, קייל.
פשוט… תשחרר.
רעד עמוק של פחד ושל חוסר אמון חלף בי. הסטתי את הראש הצידה
ובחנתי את פניה הישנות.
יכולתי לשמוע את המשפחה שלי מרעישה למטה, עושה מספיק
רעש כדי להעיר מתים, אבל לי לא זזה.
החרדה כרסמה לי בבטן. לי תמיד הייתה הראשונה לקום בכל יום,
להכין ארוחת בוקר ולהתרוצץ סביב הילדים. תהיתי באילו שדים היא
נלחמה בשנתה הלילה שמנעו ממנה לתפקד כאימא עבור הילדים שלה —
אלה שכבר בגרו ואלה שעדיין גדלים.
אלוהים יודע שיש לה מספיק כאלה.
כמו תמיד, המבט שלי התמקד בצלקת המשוננת שנמתחה מרקתה
ועד לקו הלסת שלה. צלקת שהתנוססה עכשיו גם על פניה של בתי.
זעם, עוצמתי יותר מכל מה שחוויתי אי פעם, הציף את הגוף שלי והקשה
עליי לנשום.
לי הייתה חיוורת מהרגיל ועיגולים כהים בלטו תחת ריסיה הארוכים.
עברנו שנה מטורפת, וידעתי שהיא לא ישנה טוב מאז הסיפור של הבת
שלנו וכל העניין עם לאקי/ג’ורדן.

להופ היה רומן עם השותף לשעבר של אחי לתא, ולי, שהייתה
המומה ומבוהלת מהכוונות שלו, התפרצה על המחזר החדש של הבת
שלנו וגירשה אותו מהבית.
בהיותה האישה העקשנית שהיא, הופ ראתה בזה עלבון אישי, היא
התנתקה מאימא שלה, וכל התחנונים מצידה של לי לא עזרו להפשיר את
הקרח סביב הלב של הבת שלנו.
ידעתי למה לי הגיבה כמו שהיא הגיבה, כמובן. זה היה בגללי. כי אני
הייתי חתיכת חרא וגרמתי לאשתי טראומה בלתי הפיכה לפני שנים רבות
עם רייצ’ל, וטוב… איך לומר את זה בעדינות, בגלל חוסר היכולת שלי
פשוט לקבל אחריות כמו גבר.
לי העיפה מבט אחד בפניה החבולות והמצולקות של הבת שלנו,
חיברה אחת ועוד אחת וקיבלה חמש, ופעלה מתוך אינסטינקט אימהי,
היא ניסתה נואשות להגן על הילדה שלה מהאיום היחיד שהיא ראתה.
הדחייה של הבת שלי כלפי כל גילוי חיבה או תקשורת מצד אימא
שלה כמעט הטיסה את אשתי להתמוטטות עצבים. כבר הפסקתי לספור
את הלילות שבהם האישה הזאת בכתה עד שהיא נרדמה, או את ההודעות
הקוליות המתרפסות שהיא השאירה בנייד של הופ. היא רזתה — מאוד —
והיה עצב בעיניה שלא ראיתי מאז מותה של קם פריי.
היחס הקר של הופ כלפי לי בחודשים האחרונים פאקינג הרתיח את
הדם שלי, אבל שמרתי את מחשבותיי ואת דעותיי לעצמי והצלחתי
איכשהו לתמרן על חבל דק בין שתי הנשים בחיי ולשמור על השקט.
הבת שלי נפגעה והייתה צריכה מישהו להאשים, אבל אשתי סבלה
מספיק. ידעתי שהבת שלנו מתאבלת, אבל הבנתי גם שבאופן לא הוגן
היא מפנה את הכעס כלפי אימא שלה.
האישה שוויתרה על כל חייה כדי ללדת, לגדל, לאהוב ולהגן על

הילדים שלי לא הייתה ראויה שיזרקו אותה כמו חפץ משומש רק כי היא
קיבלה החלטה אחת רעה.
אני הייתי הדפוק בנישואים שלנו.
אני הייתי השוטר הרע בצמד ההורי שלנו.
זה היה פאקינג אכזרי לראות את אשתי נענשת ומודרת מההיריון של
הבת שלנו רק כי עשתה טעות ארורה אחת אחרי כמעט שלושה עשורים
של הקרבה מוחלטת ואהבה ללא תנאי.
למען האמת, זה היה דווקא טוב שלאקי החליט לצוץ מחדש מהקבר,
כי פאקינג נגמרה לי הסבלנות כלפי הבת הבכורה העקשנית שלי.
יכולתי רק להתפלל שהופ תאמץ גישה רגועה וטובה יותר כלפי אימא
שלה ברגע שתשתחרר מבית החולים, כי לא חשבתי שאוכל לשמור את
הדעות שלי לעצמי אפילו דקה אחת נוספת.
“אתה בוהה,” לחשה לי ומשכה אותי בחזרה להווה. היא פקחה עין
אפורה אחת והציצה בי. “שוב חלומות רעים?”
צליל המבטא הדרומי המתנגן שלה עטף אותי, והחנקתי אנחה. “לא,”
נשפתי בכבדות, התגלגלתי מעליה וטמנתי את פניי בצווארה. “פשוט
הייתי צריך להסתכל עלייך,” מלמלתי לתוך התלתלים שלה כשריתקתי
את גופה הקטנטן למזרן. “אני אוהב אותך.”
“גם אני אוהבת אותך.” הרגשתי את ידיה הקטנות מונחות על גבי
העירום והצטמררתי, יותר מכל דבר אחר רציתי פשוט להתחפר עמוק
בתוך האישה הזאת ולא לצאת ממנה לעולם. “מה השעה?”
“קצת אחרי עשר.”
“באמת?” עיניה התרחבו. “הייתי אמורה לקום לפני שעות.”
“תירגעי. הילדים יכולים להסתדר בכוחות עצמם בוקר אחד.”
“אבל האחים שלך —”

“שילכו להזדיין האחים שלי.”
“קייל,” היא כיווצה את המצח. “מייק הגיע כל הדרך מלונדון כדי
להיות כאן. אתה לא יכול להתעלם ממנו.”
“ואני לא מתעלם ממנו,” עניתי. “אני מבלה קצת עם אשתי,” חיככתי
את האף בצווארה וחתמתי בנשיקה עצלה על עצם הבריח שלה. “אין לנו
מספיק זמן יחד.”
צחקוק קטן נפלט מבין שפתיה. “היו לנו חיים שלמים יחד.”
“עדיין לא מספיק,” מלמלתי על העור שלה.
“כל כך חמדן,” היא נאנחה וטפחה לי על הגב.
“את מרגישה בסדר, נסיכה?” התרחקתי מעט ובחנתי אותה בקפידה
בזמן שהתעלמתי מזקפת הבוקר המורגשת שלי שנדחפה אל הבטן שלה.
“את…” כחכחתי בגרוני וכיווצתי את הגבות, בידיעה שאני חייב להיות
זהיר מאוד בניסוח של המשפט הבא שלי. “הכול עובד כמו שצריך?”
פאקינג נהדר. ממש טקטי, אידיוט. “בגוף שלך?” אלוהים, כאילו הניסוח
הזה היה טוב יותר. ובכל זאת לא יכולתי לעצור את עצמי. יותר מעשרים
וחמש שנים חלפו מאז ההשתלה שלה, אבל הפחד מעולם לא עזב אותי.
בעיה בריאותית מלחיצה כשנולדו התאומים שמרה על הפאניקה חיה
ובועטת בליבי. האישה הזאת הייתה הכול בשבילי. בלעדיה, לא רציתי
שום דבר מכל זה.
המבט שלי נדד לעבר הבקבוקונים הקטנים שעל שידת הלילה, אלו
שהכילו את התרופות נוגדות הדחייה שהיא נזקקה להן כדי לשמור על
הגוף שלה מאוזן. “לקחת את התרופות שלך?” שאלתי וידעתי שאני
מסתכן בכך שהיא תתעצבן. הלחץ שהיא הייתה נתונה בו בשנה האחרונה
הפך אותי לפאקינג פרנואיד. “הפיפי שלך בסדר?” המשכתי בחרדה.
“הוא צלול? את בודקת כל בוקר?”

“אני בסדר, קייל. רק עייפה.” השתררה שתיקה ארוכה לפני שאנחה
קטנה נפלטה מבין שפתיה. “אתה חושב שהופ תהיה בסדר איתי?”
הרגשתי את הגוף שלה נמתח תחתיי, עיניה האפורות התמלאו בכאב
שהיא לא הצליחה להסתיר. “אני יודעת שהיא הייתה בסדר בבית החולים
כשביקרנו אותה אתמול ושלשום, אבל אני פשוט…” לי הצטמררה
ּ והציצה בי, היא נראתה חסרת ביטחון ופגיעה. “כשיביאו את אבי הביתה
היום, אתה חושב שהיא עדיין תהיה —”
“היא תהיה בסדר,” קטעתי את דבריה, הייתי נואש להרגיע אותה.
“אני אדאג לזה.” נשענתי על מרפק אחד והסטתי את שערה מפניה,
תחבתי אין־ספור תלתלים עבים מאחורי האוזניים שלה. “תפסיקי
לדאוג, סבתא.”
“אלוהים, אתה קולט את זה?” שפתיה המלאות התעקלו וחשפו
את החיוך שתמיד נתן לי אגרוף בבטן. “יש לנו שני נכדים.” היא שלחה
יד מעלה, העבירה אצבעות על הצלקת שבצווארי ונשכה את שפתה
הבשרנית, עיניה נצצו מרגש. “זה עדיין נשמע לי כל כך לא אמיתי.”
“פאקינג מוזר, נכון?” צחקתי וחיככתי את האף שלי באף שלה
בשובבות. “איך זה קרה לנו?” שכבתי בלי לזוז מעליה, הטיתי את הראש
לעבר דלת חדר השינה וחייכתי כשקולות המריבות של הילדים שלנו
מילאו את השקט. “איך קרה שמשותפים לדירה הגענו לבית מלא?”
“לקחתי הימור איתך,” היא הקניטה אותי ושלחה יד למטה כדי לחפון
את הישבן שלי. “השאר היסטוריה.”
“פאקינג ההימור הכי טוב אי פעם,” לחשתי ולכדתי את שפתיה
בשפתיי, ומייד הרגשתי את תחושת העקצוץ המוכרת מתפשטת במורד
עמוד השדרה שלי. חקרתי את שפתיה, התחככתי באגן שלה ונהמתי
בניצחון כשהיא נכנעה לי, פישקה את הרגליים ואפשרה ללשון שלי

לפלוש לפיה המתוק.
התמקמתי בין ירכיה והתחלתי לזוז, שמחתי לגלות שהכוס שלה כבר
רטוב ומחכה לי. לא קרה לעיתים קרובות שהצלחתי להיכנס בין הרגליים
של אשתי כשהילדים היו ערים, היא תמיד הייתה עסוקה מדי בלרוץ
אחריהם. ויתרתי על המשחק המקדים, נעצרתי מולה כשהקצה העבה
של הזין שלי חוקר את הקפלים החלקלקים, וחדרתי לתוכה בתנועה
אחת מהירה.
נשימתה נעתקה, ומיהרתי לבלוע את הגניחות שלה, נישקתי אותה
עמוק בזמן שנדחפתי לתוכה שוב ושוב, הייתי זקוק לעוגן הזה שנוצר
כשהגוף של האישה הזאת סבוך בגוף שלי.
הרצון להיות בתוכה היה יותר מסתם סקס בשבילי. זה היה צורך
קיומי. הייתי חייב להיות מחובר אליה. אילו יכולתי, הייתי משאיר את
הזין שלי בתוכה פאקינג כל היום. הרגשתי שהרעב הזה לעולם לא יבוא
על סיפוקו, לא משנה כמה שנים היינו יחד. תמיד הייתי מורעב אליה. אל
המוח שלה. אל המחשבות שלה. אל הגוף שלה. אל הכוס שלה. זה לא
היה משנה. פשוט לא הצלחתי לשבוע.
לי התנשפה בכבדות, כרכה את רגליה סביב מותניי ומשכה אותי
מטה אליה, היא אהבה שאני מרתק אותה למזרן כמעט באותה מידה
שאני אהבתי להרגיש אותה תחתיי. באותו חדר שבו לקחתי את הבתולים
שלה, זיינתי את אשתי חזק ומהר, נעתי עמוק יותר, נדחפתי עוד יותר,
התחככתי בה בדיוק כמו שהיא הייתה צריכה.
“אלוהים,” היא נשפה על שפתיי וכרכה את זרועותיה סביב צווארי.
“קייל.”
הגב שלה התקמר כלפי מעלה, שדיה נלחצו חזק אל החזה שלי,
ונהמתי בהנאה. אלוהים, היא הייתה בכושר מדהים. לאישה שילדה לי

שישה ילדים, הייתה גזרה מושלמת. כולה קימורים נשיים, תווי פנים
עדינים, ועור רך כמו משי. הבטן שלה הייתה מעט רכה ורפויה יותר עכשיו,
ועורה היה מעוטר בכמה קווים כסופים נוספים מההריונות הרבים, אבל
היא עדיין הייתה אותה לי שלי. בכל סנטימטר בה היא הייתה הבחורה
שהתאהבתי בה לפני כל כך הרבה שנים, עדיין סגדתי לאדמה שעליה היא
דרכה, והיא עדיין גרמה לזין שלי להיות פאקינג קשה כמו אבן.
הרבה גברים לא מבינים שכשאישה מעניקה לך ילדים, היא לא נותנת
לך רק משפחה. היא נותנת לך את הגוף שלה. הוא לעולם לא יחזור להיות
אותו דבר. הגברים יכולים ליהנות מהסקס הלוהט ואז לשבת רגל על רגל
במשך תשעה חודשים, להיות שם בלידה ולהמשיך הלאה בין כל השלבים
של גידול הילדים.
בקושי הייתי גבר כשהפכתי לאבא, אבל למדתי מהר. ידעתי כמה
היא הקריבה כדי לתת לי משפחה, והפכתי את זה למשימת חיי ללמד את
הבנים שלי בדיוק את זה. אם לעולם לא אשיג שום דבר אחר בחיים, אהיה
גאה רק מעצם הידיעה שהבנים שלי כיבדו את אימא שלהם, וכשיגיע
הזמן הם יכבדו את הנשים שיעניקו להם ילדים.
כן, החיים של גבר מתהפכים ומשתנים לנצח עם האבהות, אבל שום
דבר לא קורה לגוף שלנו.
עבור אישה, היריון ולידה זה פאקינג קשה. לגדל ילדים אפילו קשה
יותר עבורן. וגבר אמיתי? הוא מעריך את ההקרבה הזאת. הוא סוגד לגוף
הזה בכל יום מחדש, אסיר תודה על המתנה שניתנה לו.
בגלל זה קרעתי את התחת כדי לשמור על כושר בשבילה. מבחינתי
אין־ספור הבריכות שאני שוחה מדי בוקר הן מחיר קטן שאני צריך לשלם
כדי לעמוד בקצב של אשתי.
“את אוהבת את זה?” לחשתי והעמקתי את החדירות. “את אוהבת

את הזין שלי שם בפנים, נסיכה? בתוך הכוס הקטן והלוהט הזה?”
“אוי אלוהים, קייל,” היא צעקה והרימה את האגן לעברי. “כן!”
“כן?” נהמתי וזיינתי אותה חזק יותר, גרמתי למשענת המיטה
להיחבט בקיר. “עוד?”
“עוד, קייל,” לי יללה והתנשפה כשהיא התהדקה סביבי. “אלוהים,
קייל, אני עומדת ל…”
“לגמור?” עודדתי אותה והחלקתי יד בינינו כדי לעסות את הדגדגן
שלה. “אני מתכוון למלא אותך בזרע שלי, לי. זה מה שאני רוצה לעשות.
אני עומד לשבור אותך לשניים, בייבי.”
“אלוהים,” היא התנשפה ונעצה את ציפורניה בגב שלי. “קייל, אני
לא יכולה —”
“כן, את יכולה, נסיכה,” נהמתי באישור והמשכתי לחדור לתוכה. “תני
לי את זה, מתוקה. תצרחי בשבילי —”
“אבא!” קרא קול מוכר מאחורי הדלת. “אימא?”
לי קפאה מתחתיי, ונאבקתי בדחף להרוג את אחד הילדים שלי.
“מה?” סיננתי בלי להפסיק לזוז בתוכה.
“אתם רבים?”
“ברור שלא, קאש,” עניתי במהירות והתחככתי בצוואר של לי בזמן
שהאטתי את הקצב. “עכשיו, רד למטה.”
ידית הדלת הסתובבה, ושנינו קפאנו ועצרנו את הנשימה. “הדלת
שלכם נעולה.”
שנינו נשפנו בהקלה.
“אני יודע,” סיננתי. עכשיו, תתחפף מפה.
“למה נעלת אותי בחוץ, אבא?”
“כי אימא ואבא צריכים קצת שקט.”

“למה?”
“פשוט רד למטה, קאש.”
“למה?”
“כולכם נושמים?” נבחתי.
“אה… כן?”
“מישהו מדמם?” דרשתי לדעת.
“אממ… לא כרגע?”
“ומה החוק של אבא?”
“אבא…”
“מה החוק שלי, קאש?”
הוא נשף בקול. “אלא אם כן אנחנו מדממים או לא נושמים, אל
תדפוק על הדלת כשאבא ואימא ב’זמן שקט’.”
“יפה מאוד,” עניתי בחדות. “עכשיו, רד למטה.”
“אבל לא הייתם בשקט,” הוא התווכח מעברה השני של הדלת. “זה
היה נשמע כאילו אתם רבים. שמעתי מלא דפיקות ואימא צעקה.”
“אנחנו לא רבים,” נאנחתי. “אנחנו בסדר. עכשיו, רד למטה ותבקש
מקולטון שיכין לך ארוחת בוקר.”
“אבל למה אימא לא יכולה להכין לי ארוחת בוקר?”
“כי אימא עסוקה, היא לא המשרתת שלך, ואתה מספיק גדול כדי
להכין לעצמך קערת קורנפלקס.”
“אני אוהב כשאימא עושה את זה בשבילי.”
“גם אני,” סיננתי. “עכשיו בבקשה, רד למטה.”
“למה?”
“כי ככה אמרתי.”
“אבל למה?”

“כי אבא עסוק.”
“בלעשות מה?”
“את אימא,” רטנתי.
עיניה של לי התרחבו והיא חבטה בחזה שלי. “קייל!”
“מה?”
“קאש. לך!” שאגתי, אבל כבר היה לי ברור שזה קרב אבוד כשלי
דחפה אותי מעליה. בנשיפת תסכול, יצאתי ממנה והתגלגלתי על
הגב. “לעזאזל!”
“אבל מה אתם עושים שם?” הוא התעקש. “למה אימא צועקת את
השם שלך?” הייתה דממה ואז, “אתה מכאיב לאימא שלי?”
הסתובבתי אל לי. “אני הולך להרוג אותו,” פלטתי אנחה כבדה,
התיישבתי והעפתי את השמיכות מעל גופי. רכנתי מעליה ונישקתי את
שפתיה. “את יכולה להסתדר עם חמישה, נכון?”
לי צחקקה בשקט וכיסתה את הפה שלי בידה. “קאש, מתוק, שנינו
בסדר גמור. אבא יבוא בעוד שנייה. אימא רק נכנסת להתקלח קודם.”
צמצמתי את עיניי בתחושת בגידה וליקקתי את כף ידה, והיא משכה
את היד שלה במהירות. “את בטוחה שאנחנו לא יכולים להיפטר מאלו
עם הפה הגדול?”
“כולם עם פה גדול,” היא ציינה וצחקה ברכות. “עכשיו, לך תטפל
בצאצאים שלך. אני צריכה מקלחת.”
“רעיון רע, אחי,” הקול של קולטון נשמע מעברה השני של הדלת.
“לא הייתי עומד שם, אלא אם כן אתה רוצה להישאר מצולק לכל החיים
מהקולות של אבא שלנו תוקע את ה —”
“שלא תעז לסיים את המשפט הזה,” הזהרתי אותו, זינקתי מהמיטה
ושלחתי יד למכנסי הטרנינג שלי. “עכשיו, קח את אחיך למטה ותכיני

קצת בייקון.”
צליל הצחוק של הבן שלי מילא את אוזניי רגעים לפני שהצעדים
שלהם התרחקו מהדלת. “בוא, ילד. נרד למטה ואני אספר לך על חשפנית
אחת בשם היידן שפגשתי לפני כמה ימים.”
“מה זה חשפנית?”
“קולט!”
“סוג מיוחד של רקדנית.”
“אני אוהב רקדניות.”
“קולטון!”
“גם אני, אחי. גם אני.”
“זה,” פניתי אל לי והפניתי אגודל מאשים לעבר הדלת, “ההוא שם,
הוא פאקינג עומד לשבור לי את הלב.”